תביעת נזיקין בגין נפילה לבור במדרכה באילת

עניינה של תביעה זו בנזקי גוף שנגרמו לתובעת (להלן: "התובעת"), לאחר שלטענתה נפלה במדרכת הרחוב בטיילת בעיר אילת, נוכח מפגע נטען במדרכה.

אופן קרות הנפילה – האם כתוצאה ממדרכה משובשת או ממעידה עקב העקב הנתבעת לא חלקה למעשה על עצם קרות הנפילה אולם טענה שהתובעת לא הוכיחה את נסיבות הארוע וביקשה לקבוע כי התובעת נפלה או איבדה שיווי משקל בעת הליכה עם נעלי עקב ללא קשר למפגע הנטען והמוכחש על ידי הנתבעת (סעיף 34 לסיכומי הנתבעת).

בהתאם להוראות פקודת הנזיקין והפסיקה לעניין זה, האשם התורם מהוה הגנה למזיק מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא ניזקו להבדיל מעצם האחריות בנזיקין.

יפים לעניין זה דברי כבוד השופטת דפנה ברק-ארז בע"א 1952/11 חאלד אבו אלהווא נ' עריית ירושלים (פורסם, 6.11.2012) בו קבעה כך: "רשות הרבים אמורה להיות בטוחה וכשירה לקראת בואם של כלל בני החברה – הבריאים והחסונים שבהם, אך גם מי שבריאותם וחוסנם הגופני נגרעו. אף אנשים בעלי מוגבלויות אמורים לצאת את ביתם ללא חשש, וללכת בדרכים שאינן רצופות מהמורות, בורות ושאר סכנות לנפש". יש לשער כי הנתבעת לא היתה רוצה להציג עצמה לציבור כמי שממליצה לנשים להתהלך בטיילת העיר ללא עקבים ולמנוע מהן את הבחירה בסוג הנעליים שיבחרו לנעול בשעות הפנאי, בעת שמבלות ומתהלכות להנאתן בסביבה מלאת חנויות ומסעדות שאמורה להיות נטולת מפגעים.

...

בסופו של דבר התפטרה בחודש 9/2012.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים מצאתי כי התובעת זכאית להפסד שכר מלא לעבר עבור תקופה של כחודשיים וחצי מחודש 4/2012 ועד הלידה בחודש 6/2012 (בשים לב לכך שהתקבל שכר עבור חודש 3/2012 בהתאם לדוח רציפות הביטוח ותלושי השכר שצורפו).

הערכת הפיצוי לאור כל האמור עד כאן, מתקבלת הערכת הנזקים כדלקמן: נזק לא ממוני 50,750 ₪ הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר ולעתיד 8,000 ₪ עזרת צד ג' לעבר ולעתיד 15,000 ₪ הפסד כושר השתכרות לעבר וזכויות סוציאליות 32,500 ₪ הפסד כושר השתכרות לעתיד 72,200 ₪ סה"כ (לפני הפחתת אשם תורם) 178,450 ₪ ניכוי אשם תורם בשיעור 10% 17,845 ₪ - סה"כ פיצוי בניכוי אשם תורם 160,605 ₪ סוף דבר הנתבעת תשלם לתובעת סך של 160,605 ₪ בצירוף אגרה כפי ששולמה, בצירוף הוצאות שהוציאה התובעת בגין חוות דעת המומחה מטעמה בהתאם לחשבונית שתוצג לנתבעת.

הגרסה העובדתית של התובעת הגרסה העובדתית לנסיבות התאונה תוארה בסעיף 5 לכתב התביעה המתוקן: "המדרכה עליה פסעה התובעת עשויה הייתה אבן מישתלבת. השעה הייתה שעת אחה"צ, ולמרות שהיה עדיין אור יום, לא ראתה התובעת כי אחת האבנים המשתלבות במדרכה - שקעה. רגלה של התובעת נתקלה באותו שקע שהיווה מעין בור קטן. בעוד התובעת מנסה להתקדם רגלה נתקעה במכשול והיא נפלה קדימה ונחבלה בכל חלקי גופה ובעיקר בידה השמאלית". בתצהיר התובעת מיום 14.12.2015, בו תארה את נסיבות התאונה, היא הצהירה: "חלק מהאבנים המשתלבות שקעו ויצרו מיכשול. הרגל שלי נתקעה עם הנעל במכשול, נפלתי ושברתי את הכתף". ובעדותה ביום 29.1.2017 היא סיפרה: "נתקעתי באזשהו אריח שניכנס פנימה מתוך האריחים המשתלבים ונפלתי. יש אריחים משתלבים ואחד פשוט שקע, ונגרם שם מין בור קטן" (עמ' 20).

לסיכום, קיימת חובת זהירות מושגית של הערייה בכל הנוגע לשמירה על מדרכות, מדרגות וכבישים במצב תחזוקתי ובטיחותי תקין, באופן שימנע פגיעה בהולכים בדרך, אך בנסיבות המקרה הנוכחי, אף אם פסעה התובעת על הפגם במדרכה במצב שהשתקף בתמונות אותן הציגה בבית המשפט, לא קמה לעירייה חובת זהירות קונקרטית כלפיה, וממילא לא קמה לה אחריות בנזיקין בגין עוולת הרשלנות.

...

ואילו השופט גרוס, שהיה בעמדת מיעוט וסבר שבאותו מקרה אין מדובר בפגם במדרכה שיוצר חובת זהירות קונקרטית, אמר: "ככל שעיינתי וחזרתי ועיינתי בצילומים אלה, מסקנתי היא כי אין בסדק המשתקף מהם משום מכשול בלתי סביר. כפי שמצינו משופעים רחובות הערים בסדקים ובבליטות מסוגים שונים וברי שאין מדובר במשטחים סטריליים שניתן לשומרם ולתחזקם כך שיהיו ישרים לחלוטין. העירייה גם אינה חייבת להעמיד שומרים ופקחים על כל מדרכה בעיר כדי שיתנו דעתם על כל סדק שמקורו בשימוש במדרכה או במי הגשמים ויחושו לתקנו על אתר. זוהי גזרה שאין העירייה יכולה ואינה חייבת לעמוד בה. חובתה של העירייה לדאוג לתקינות הרחובות ולמניעת מפגעים אינה שנויה במחלוקת, אך מכאן אין עדיין להסיק אחריות מוחלטת לגבי כל בליטה או סדק המתגלעים במדרכה זו או אחרת. בעניין זה יפים גם השיקולים התקציביים שנמנו בפסיקה שאוזכרה. ברור שאין מדובר בהכללה לפיה בכל מקרה של סדק במדרכה תופטר העירייה מכל אחריות, או היפוכו של דבר - תחוייב בנזק שייגרם בשל כך, אלא יש לבדוק כל מקרה על-פי נסיבותיו ולתהות על קנקנו של הסדק או המכשול בו הדברים אמורים. לא הרי בור עמוק יחסית, המהווה ללא ספק מכשול ומפגע של ממש, כהרי בליטה או סדק שאינם כה משמעותיים, אף שגם הם עלולים לגרום לנפילתו של עובר אורח הנתקל בהם. במקרה זה דעתי, לאור המראה הנשקף מהצילומים ו"מראית פני ה...סדק", כי מדובר בסדק שאינו עולה כדי מכשול ואינו חורג מתחומי "הסיכון הסביר" בו עלול אדם להיתקל דבר יום ביומו.

לסיכום, קיימת חובת זהירות מושגית של העירייה בכל הנוגע לשמירה על מדרכות, מדרגות וכבישים במצב תחזוקתי ובטיחותי תקין, באופן שימנע פגיעה בהולכים בדרך, אך בנסיבות המקרה הנוכחי, אף אם פסעה התובעת על הפגם במדרכה במצב שהשתקף בתמונות אותן הציגה בבית המשפט, לא קמה לעירייה חובת זהירות קונקרטית כלפיה, וממילא לא קמה לה אחריות בנזיקין בגין עוולת הרשלנות.

אשר על כן, הנני דוחה את התביעה.

הנני מחייב כל אחד מהתובעים לשלם לנתבעת, באמצעות בא-כוחה, שכר טרחת עורך-דין בסך 3,000 ₪ וכן מחצית מהוצאות שכר טרחתו של המומחה הרפואי מטעמה, ועל כל אלה הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מהיום.

רקע וטענות הצדדים בפני תביעת נזיקין בעילת רשלנות והפרת חובה חקוקה.

בעיניינו האם הנתבעת הייתה צריכה לצפות את הנזק שיכול להגרם לתובע או בכלל לעובדים באתר כתוצאה מהשארת פיר בור פתוח ללא סימון או גידור.

סעיף 79 – "מסביב לפתח בריצפה, במשטח עבודה, במדרכת מעבר, ברצפת פיגום, בגג, במסלול מדרגות או בפיר מעלית יותקן אחד מאלה:

סעיף 81 – "אזני יד, אזנים תיכוניים, לוחות רגליים או מכסים שחייבים בהם לפי הוראות פרק זה, לא יוסרו ממקומם אלא כדי לאפשר העברת חומר או ציוד, וזאת לפרק הזמן הדרוש לפעולה זו בלבד, תוך נקיטת האמצעים הדרושים למניעת נפילת אדם או חומרים." לאור האמור לעיל הפרה הנתבעת חובה חקוקה (שהיתה מיועדת להגן על אנשים שהוזמנו למקום, כגון התובע).

...

בגין העתיד סבורני כי יש לפסוק סכום גלובלי בסך 18,000 ₪.

סוף דבר התביעה מתקבלת והנתבעת תשלם לתובע את הסכומים דלעיל בניכוי האשם התורם ובניכוי תגלומי המל"ל כחוק.

בנוסף תשלם הנתבעת את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 23.4%.

ההליך והצדדים לו התובע 1, יליד 1949 (להלן התובע), הגיש תובענה לפצוי ניזקי גוף שנגרמו לו בארוע נפילה אשר היתרחש באילת – בתחום שיפוטה של נתבעת 1, ביום 8.3.2006 (להלן הארוע).

במועד הארוע ביטחה נתבעת 2 (להלן המבטחת) את נתבעת 1 (להלן הערייה) בפוליסה המכסה נזק מסוג זה. בקליפת אגוז, נטען בכתב-התביעה כי הארוע היתרחש בעת שהתובע עבר בכניסה לחניון הסמוך למלון הולידיי אין קראון פלאזה; מאחר והמשך המעבר היה חסום על-ידי שרשרת ברזל, נאלץ התובע לרדת לכביש כדי להמשיך בדרכו ואז מעד ונפל בשל בור או מיכשול שנימצא במקום.

מרכיבי התצלום שתיעד את מקום הארוע, ובכלל זה קרבת עמוד המחסום לשפת המדרכה, השיפוע של שפת המדרכה והבור שנחזה בכביש שגובל בשיפוע זה – והכל בשעת ערב, ללא אור יום, בחודש מרץ – מעידים על קיומו של מפגע ממשי שיש בו כדי לבאר את מעידתו ונפילתו של התובע.

טיבו ומהותו של אשם תורם נקבע בסעיף 68(א) רישא בפקודת הנזיקין: "סבל אדם נזק, מקצתו עקב אשמו שלו ומקצתו עקב אשמו של אחר, לא תכשל תביעת פיצויים בעד הנזק מחמת אשמו של הניזוק, אלא שהפיצויים שייפרעו יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך היתחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק". 'אשם תורם' מבטא את תרומתו הרשלנית של הניזוק לקרות הנזק; "[...] כמו בכל רשלנות כן גם ברשלנות תורמת, תנאי ראשון הוא שמעשהו או מחדלו של המתרשל יהא בלתי-סביר, או, בלשון סעיף 35 לפקודה, יהא מעשה או מחדל אשר אדם סביר לא היה עושה או לא היה חדל באותן נסיבות. [...] לי נראה שמילות החוק הקובעות לענין זה הן 'באותן נסיבות': הכל תלוי בסבירות ההיתנהגות באותן הנסיבות המיוחדות השוררות אותה שעה" [ע"א 897/75 ווסטצ'סטר פייר אינשורנס קומפני נ' קורן, פ"ד לא(1) 660, 666 (1976)].

...

במקרה דנן נחה דעתי כי הפעלת החזקה תגרום עוול לתובע, ויש בנמצא טעמים לקבל את גרסתו ולקבוע ממצא על-יסודה חרף אי-זימון עדי ראיה לאירוע.

אין בידי לקבל את טענת הנתבעות כי המידע שמסר התובע בבית-החולים למחרת יום האירוע, לשם פנה לאחר שבמהלך הלילה החלה ידו להתנפח, שולל את גרסתו על-אודות הנסיבות שבהן נחבל [עמ' 10 ש' 13-11].

אין מנוס מלקבוע כי בעדותו היחידה של התובע לא הונחה תשתית ראייתית מינימלית לפסיקת דבר-מה בראשי הנזק הללו.

התביעה מתקבלת אפוא.

הנתבעת 2 אינה מהוה צנור דרכו ניתן לתבוע את כל בעלי מכסי הביבים הפרטיים  בעיר אילת ועל מי שמעוניין לתבוע בעל בור שאינו נושא את סימנה הברור של הנתבעת 2 להיכבד ולברר מי בעל הבור ולתבוע אותו ישירות.

באשר לטפול בביבים הנמצאים באחריות תאגיד ערוני,  סעיף 10 לחוק  הרשויות המקומיות (ביוב) תשכ"ב-1962 ("רשות מקומית תחזיק את ביובה במצב תקין להנחת דעתה של רשות הבריאות " ) לא פטר את העיריה מאחריותה בנזיקין בשל ניזקי גוף שנגרמו לציבור הרחב.

בהתאם לסעיף 235 לפקודת העיריות (נוסח חדש),  "בענין רחובות תעשה העיריה פעולות אלה:...(3) תימנע ותסיר מכשולים ... ברחוב". בתיק 30895-07-10 (עופרה הרוש נ. עריית ירושלים) נקבע כי "אין מחלוקת כי מכסה ביוב שאינו סגור כראוי, אשר עלול להתהפך למגע כף רגלו של הולך רגל הצועד על המדרכה, מהוה סיכון בלתי סביר אשר יש לנקוט אמצעים סבירים למניעתו. אף אין מחלוקת לגבי קיומו של קשר סיבתי בין מצבו של מכסה הביוב לבין הנפילה והפגיעה שנגרמה לתובעת. ..... גם אם נערכו פעולות יזומות לבחינת תקינות המדרכות (בהקף שלא הובהר), לא הונהגה על ידי הערייה שיטת בקרה מסודרת שתכליתה לפקח על  תקינותם של בורות ביוב המצויים עליהן בכלל, ותקינות המכסים בפרט. זאת בשל סברתה כי נושא זה הוא בתחום אחריותה של חברת הגיחון. הערייה אף לא וידאה כי קיים מנגנון פקוח כזה מטעמו של גורם אחר ולא פקחה על יישומו. מכאן שהעירייה לא נקטה אמצעי זהירות סבירים על מנת למנוע מפגעים מסוג זה.... בפקוח והתנהגות סבירים צפוי היה כי הערייה תאתר אותו ותתקנו. הערייה  התרשלה בכך שלא מנעה את קיומו של המפגע ולא נקטה אמצעי מספיק על מנת למנוע את הסיכון שנוצר בדרכה של התובעת. אילו הערייה הייתה מפקחת באופן הולם על תחזוקת המדרכות, בודקת את מכסי הביוב ומתקנת אותם במידת הצורך, סביר להניח כי נפילתה המצערת של התובעת לבור ביוב הייתה נמנעת. בנסיבות אלה, הערייה אחראית לניזקי התובעת." הערייה לא הציגה את נהלי העבודה שלה, לא ברור מיהם עובדיה שחובתם לאתר מפגעים ולדאוג להסרתם ומה תכיפות סיוריהם בעיר.

  בהיתחשב בנסיבות הפגיעה, הפציעה ועוגמת הנפש כתוצאה מנפילה לבור ביוב אשר אף הותירה, לפי המומחה מטעם בית המשפט, שקע קטן ברקמת הירך הלטרלית בגובה 20 ס"מ מעל הברך, אני פוסקת לתובעת סך 20,000 ₪ עבור ראש נזק זה. הוצאות נסיעה ועזרת צד ג' -  התובעת תובעת פיצוי בסך של 50,000 ש"ח בגין הנכות והפגיעה הקוסמטית שיחייבו את התובעת ללבוש לבש ארוך ומכסה.

...

לאור הצלקת הלא ברורה שגולתה לי אני סבורה כי אין מקום לפצות את התובעת ברכיב זה. הוצאות רפואיות: התובעת טענה כי נגרמו לה הוצאות ואין לצפות שתשמור כל קבלה וקבלה.

סיכום: לאור כל האמור לעיל אני מוצאת לנכון כי הפיצוי ההולם בשקלול כל האמור לעיל עומד על סך 51,584 ש"ח. היות וקבעתי כי על הנתבעת 1 לשאת בתשלום מחצית מסכום זה, על הנתבעת 1 לשלם לתובעת 25,792 ₪ בצירוף הסכומים הבאים: עבור השתתפות בעלות חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט (5,500+מע"מ = 6,435 ש"ח) - 50% - דהיינו 3217.50 ש"ח. בהנחה שהנתבעות 1 ו-2 שילמו כל אחת 1,608.75 ש"ח תעביר הנתבעת 1 לנתבעת 2 1608.75 ₪ תוך 30 יום מהיום.

כמו כן תשלם הנתבעת 1 לתובעת את מחצית האגרה ושכ"ט עו"ד בסך 5,850 ש"ח כולל מע"מ. דוחה כאמור את התביעה נגד הנתבעת 2 ומחייבת התובעת לשלם לנתבעת 2 את הסך 5,850 ש"ח כולל מע"מ תוך 30 יום מהיום.