לכן, אין טעם לחזור ולהדרש מבראשית לשאלת חובת הזהירות של מעביד-עובד, רופא-חולה, מורה-תלמיד, נותן שירות-לקוח, בעלים ומחזיק במקרקעין וכיו"ב. במקרים מעין אלה, המהוים את מרבית תביעות הנזיקין המתינהלות בבתי המשפט, נתחיל בבחינת ההתרשלות, לאחר מכן בקשר הסיבתי, ובסוף הדרך נבחן אם קיימים שקולי מדיניות בגינם יש לשלול את החובה (מה שחריג כשלעצמו בסיטואציות הנמצאות בליבת דיני הנזיקין)" (הגדישה אינה במקור- א.ב.)
ראה סעיף 21 עמ' 17 להילכת פלוני: "נקודת המוצא היא כי היתנהגות מסוימת תאופיין כעוולתית, כאשר היא יוצרת סיכון צפוי ובלתי סביר, ומכאן, שהנזק מושא התביעה צריך להיות היתממשות של אותו סיכון..." (הדגשה אינה במקור- א.ב.)
ומן הכלל אל הפרט; כפי שהצבענו לעיל, דומה כי אין צורך להכביר מילים בקיומה של חובת זהירות במערכת היחסים שבין בעלים או מחזיק במקרקעין לבין מוזמן המבקר בשטחם, ובמקרה דנן, בין רשות מוניציפאלית לבין תושבים ועוברי אורח, העושים שימוש תדיר במדרכותיה של העיר.
אם לא די בכך, בהמשך דבריה ובנגוד לדברי בא כוחה, טענה שהתמונות ת/1-ת/2 צולמו לאחר שנעשה שינוי במדרכה ואף הלינה, לא ברור כלפי מי שהרי אלו התמונות שהיא עצמה צילמה והציגה, שזה "לא פייר".
לשון אחר, התובעת למעשה לא הוכיחה קיומו של קשר סיבתי בין מפגע כלשהוא לבין נפילתה ואף לא הציגה ראיה כלשהיא למפגע במדרכה או שפת המדרכה בעטיו טוענת בכתב התביעה ובתצהיר עדותה הראשית.
...
נפתח הדיון בפרק החבות;
סוגיית החבות
טענות הצדדים
לטענת התובעת, התאונה ארעה בשל רשלנותה של הנתבעת בגין תחזוקה לא נאותה של המדרכה, ומשכך ומאחר ומדובר במפגע המהווה סיכון בגינו נתקלה התובעת ונפלה, אזי יש לקבל את התביעה במלואה.
משכך, השאלה הנשאלת אשר סביבה יסוב הדיון היא: האם בנסיבות המקרה דנן ועל בסיס המסכת הראייתית שנפרשה בפני בית המשפט, עמדה התובעת בנטל השכנוע להוכיח את עצם קרות התאונה ונסיבותיה כנטען על ידה, כמו גם קיומו של סיכון צפוי ובלתי סביר, אשר הוא בלבד מקים התנהגות עוולתית ביחס לנתבעת? בשאלה זו יעסוק הפרק הבא;
ניתוח עובדתי על בסיס המסכת הראייתית
עוד בטרם אדרש לשאלת המפגע הנטען והאם אכן עומד בתנאי בלעדיו אין של "סיכון בלתי סביר וצפוי", אשר רק בהתקיימו מוטלת חבות על המזיק כפי שנקבע בפסיקה, ולאחר עיון מדוקדק בראיות שנפרשו בפניי, באתי למסקנה כי למעשה התביעה כלל לא "מתרוממת" להגיע לשלב של בחינת הסיכון הנטען, שכן התובעת כלל לא עברה את המשוכה הראשונה: להוכיח באילו נסיבות ובאיזה אופן ארעה התאונה.
וכך סיפרה:
"...הלכתי לאורך הכביש, ולקראת הסוף הייתה חניה והיו מכוניות ולא יכולתי ללכת על המדרכה, ירדתי לכביש, ואז היה שם תמרור ונכנסתי בו ואז נפלתי בחוזקה על הרצפה. אנשים יצאו מהמכוניות ובאו לעזור לי. עד היום הרגל שלי על הפנים. אני במצב על הפנים. כאשר בית המשפט מציג לי את התמונות שצורפו לתחשיב מטעמי- אני אומרת שהמקום שונה. זה לא פייר. אני מצביעה על המקום שהיה התמרור. כאשר בית המשפט שואל אותי מתי צולמו התמונות ועל ידי מי- התמונות צולמו על ידי אחרי איזה חצי שנה אולי יותר. הייתי עם גבס ואף אחד לא יכול היה לעזור לי. עד שמישהו לקח אותי למקום לצלם. תביני איך שבאה המכונית רצתי מהר לעלות על המדרכה כדי שלא אדרס ואז נפלתי. נפלתי מהמדרכה כי הכל היה שבור. כאשר בית המשפט מבקש ממני להראות על גבי התמונות היכן המפגע ממנו נפלתי- בתמונות שמוצגות לי אני אומרת שעליתי על המדרכה פה ונפלתי. אבל הם שינו. מה זה הדבר הזה? ... כאשר בית המשפט שואל אותי האם התמונות משקפות מצב שקדם לתאונה או לאחריה- זה נראה לי התמונות שאחרי השינוי. כי כל המרצפות היו שבורות. התמרור היה אמור להיות פה. את רואה? נכנסתי בעמוד הזה ובום נפלתי על הרצפה חצי שעה עד שבא מישהו לעזור לי. זה לא עמוד זה תמרור. אני איבדתי את ההכרה. ברגע שהאמבולנס בא לא יכולתי לדבר בקושי נשמתי. זה היה תמרור". (הדגשות שלי- א.ב)
לשון אחר, בתיאור חופשי ובלתי מעובד לתצהיר עדות ובשפתה של התובעת, תיארה זו האחרונה נסיבות שונות לחלוטין ממה שטענה בצורה כוללנית בכתב התביעה ובתצהיר העדות עליו חתמה חודשיים לאחר אותה ישיבת קדם משפט.
אין בידי לקבל הסבר דחוק זה אשר בא מפיו של בא כוחה של התובעת במקום שיבוא "מפי הגבורה", קרי מפי התובעת עצמה.
לאור כל המקובץ לעיל, והגם שמוכנה אני לקבל טענת התובעת לנפילה ברחוב של הנתבעת באותו יום מר ונמהר מבחינתה, באתי למסקנה כי התובעת לא הוכיחה את נסיבותיה של התאונה הנטענת, לא הוכיחה קיומו של קשר סיבתי בין נפילה זו לבין מפגע כלשהו במדרכה, לא כל שכן כזה שיש להטיל על הנתבעת חבות לגביו.
