תביעת נזיקין בגין נפילה בשוק עירוני

בקציר האומר: בכתב תביעה מתוקן שהגישו התובעים ביום 13.8.2017 מתארים התובעים את מהות תביעתם כדלקמן: "זוהי תביעה נזיקית בגין עוולת נגיסה[footnoteRef:1] בתביעה לפירוק שתוף מקרקעין, שיזמה הנתבעת 2, עו"ד מרגלית נוח כנגד התובעות מאירה שיוביץ ז"ל ורחל זילבר ואחר'. תוך הסכמה שבשתיקה, והעדר פקוח לכאורה, מצד הנתבע 1 האפוטרופוס הכללי" (להלן:"הא"כ). [1: כך במקור.]

ניהול התביעה בהיתעלם משווי העתידי הגדול של הנכס שנימצא באיזור להתחדשות עירונית 7.

[5: משגיחה בבחינות ועובדת עם חברה לחקר שווקים.

באשר לרכיב הזדון, הנידרש בעוולת הנגישה, העיר המלומד עמוס בספרו "מבוא לדיני נזיקין" (2006) בעמ' 36: "...עוולת נגישה מתקיימת כאשר הנתבע יוזם הליך פלילי לא מבוסס כנגד התובע. על מנת להצליח בתביעת נגישה, על התובע להוכיח שהנתבע פעל בזדון, שהנתבע ידע שאין בסיס עובדתי להאשמה, שהמניע דחף אותו היה רצון להרע, להזיק ולפגוע, ולא הרצון לשמור על החוק. הזדון הנו רצון לפעול מתוך מניע שלילי. אפשר לראות בדרישת הזדון שבעוולת הנגישה גם משום חומה המגינה מפני תביעה בנזיקין...הנגישה נועדה להגן על יוזם ההליך הפלילי מפני לחץ של האדם שנגדו ניפתח ההליך..." ההליך נסתיים לטובתו של האדם נגדו הוא ניפתח - לא ניתן לתבוע בעילת נגישה אלא בהליך נפל שהסתיים לטובתו של הנפגע בפסק דין (ע"א 145/71 מרים ורמברנד נ' מנדל אגולסקי, פ"ד כה(2) 457, 460 (1971); בש"א (מחוזי – ת"א) 4356/02 בת"א 1953/01 בנק המזרחי בע"מ נ' יעקב הרשקוביץ, חברה לבניה בע"מ (לא פורסם, 1.6.03)).

...

אשר על כן תביעתם של התובעים נדחית בעוולת הנגישה.

דין הטענות להידחות כולן כאחת.

סוף דבר: התובעים לא הוכיחו את מרכיבי עילת הנגישה ואף לא את מרכיבי עוולת הרשלנות ועל כן דין התביעה להידחות.

הנתבעת טענה, כי תביעה נגד פולש מורכבת משני ראשים: עשיית עושר ולא במשפט במסגרתה המדינה תובעת מהפולש להשיב לה את הרווח שצמח לו כתוצאה מהשמוש הבלתי חוקי ותביעת נזיקין בגין הסגת גבול בגדרה תובעת המדינה את הנזק שניגרם לה בעקבות הפלישה.

הנתבעת טוענת, כי בהחלטה 269 נקבע, כי חוזים בקרקע עירונית יוארכו אם החוכר רוצה ל- 49 שנים נוספות ודמי החכירה לתקופה השנייה יהיו לא יותר מ- 1% משווי הקרקע, כך שלתקופה של 98 שנים לא ישלם חוכר 5% מערך הקרקע אלא פחות.

לגבי פסק הדין בעיניין עבד לאפי הרי שהוא עסק בעיניין מיוחד ובסוגיה זו אפנה לפסקי דין אשר ניתנו על ידי ובהם התייחסתי בהרחבה לפסק דין זה. במסגרת החלטתה התייחסה כבוד הנשיאה לעמדת כבוד השופט שטיין באיסמעיל, ולפיה הוספת אחוזי תשואה בגין הפוטנציאל לפיתוח עתידי של המקרקעין תתאפשר רק באותם מקרים שבהם השוק מכיר בפוטנציאל זה כבעניין הייטנר, ונותן לו ערך כלכלי בדמות של תוספת מחיר בעיסקאות קיימות.

לאחר עיון בחוות דעתו של המומחה והאמור בחקירתו בעיניין זה מצאתי, כי לא נפל פגם במקדמים בהם בחר בחוות דעתו ואינני מקבלת את טענת התובעת בעיניין זה. הוצאות נילוות נפקע אשר תובע פיצוי בגין הפקעת מקרקעין שבבעלותו זכאי לפצוי בגין הוצאותיו הנילוות.

...

סבורני, כי המקרים בהם נכרת הסכם בין הרשות לחוכר במסגרתו בוחרת הרשות ללכת לקראת החוכר ולגבות אחוז נמוך יותר של דמי חכירה אין בהם כדי לשלול את הקביעה בנוגע לדמי החכירה שגובה רמ"י, כפי שהתייחסו אליה לא פעם גם השמאים מטעם הנתבעת.

לאור כל האמור לעיל, מצאתי לאמץ את חוות דעת המומחה ולקבוע את פיצויי ההפקעה במקרה בו עסקינן בהתאם לה. במסגרת סיכומיה טענה התובעת, כי היה על המומחה להכפיל את דמי החכירה במקדמי התאמה אחרים.

לאחר עיון בחוות דעתו של המומחה והאמור בחקירתו בעניין זה מצאתי, כי לא נפל פגם במקדמים בהם בחר בחוות דעתו ואינני מקבלת את טענת התובעת בעניין זה. הוצאות נלוות נפקע אשר תובע פיצוי בגין הפקעת מקרקעין שבבעלותו זכאי לפיצוי בגין הוצאותיו הנלוות.

זוהי תביעה לפצוי התובע בגין ניזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, עקב נפילתו על כביש, סמוך לשוק העירוני בטבריה ואשר בתחום שיפוטה ואחריותה של הנתבעת מס' 1 (להלן: הנתבעת).

בנוסף, מעשיה או מחדליה של הנתבעת הנם בגדר "מיטרד" על פי פקודת הנזיקין ובעטיו נגרם לתובע נזק.

...

פגיעה בכושר השתכרות לעתיד לאור כל המקובץ לעיל, בהצטרף לעובדה כי מאז התאונה ועד היום חלפו למעלה מארבע שנים וחרף זאת, התובע לא שב לעבודה כלשהי ובהצטרף לאמור בפרק של הנכות הרפואית והתפקודית, באתי למסקנה כי בכל הקשור לראש נזק זה אין כל מקום לחישובים אקטואריים כלשהם.

  כאב וסבל על בסיס שיקלול הנתונים הרלבנטיים, לרבות גיל התובע ושיעור הנכות הרפואית (20%), סבורני כי סכום של 60,000 ₪, משקף נכונה את הפיצוי המגיע לתובע בגין ראש נזק זה. סיכום ראשי הנזק · הפסד שכר לעבר –                                       83,361 ₪ · הפסד שכר לעתיד –                                      50,000 ₪ · עזרת צד ג' לעבר ולעתיד –                             35,000 ₪ · הוצאות לעבר ולעתיד –                                 8,000 ₪ · כאב וסבל –                                                 60,000 ₪ בסה"כ – 236,361 ₪ בניכוי אשם תורם בשיעור של 20% ובניכוי תגמולי המל.ל. בסך של 97,970 ₪, היינו יתרה של 91,119 ₪.

סוף דבר על יסוד האמור לעיל, הריני מקבל את התביעה ומורה לנתבעות לשלם לתובע, ביחד ולחוד, פיצוי בסך של 91,119 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בסך של 21,322 ₪ כולל מע"מ וכן הוצאות משפט בסך של 8,000 ₪.

במילים אחרות, דומה כי גם ביחס ליתרת החלקה המדינה אינה טוענת כי ראוי לקבוע את דמי החכירה האבודים על בסיס עיסקאות ההשוואה ששמשו בסיס לעמדתה; אלא עיקר טענתה הוא כי הנתונים שהציגה מלמדים כי דמי החכירה האבודים שיש לשלם ביחס ליתרת החלקה בגין הפקעות העבר נופלים משמעותית מ-6-5% משווי המקרקעין, שכן השווי המתעדכן של המקרקעין בעשורים האחרונים מושפע באופן משמעותי מציפיות לשינוי ייעוד.

זאת, משום שלרשות בעל המקרקעין עומדות נגד מסיג הגבול הן עילה בנזיקין בגין הנזק שגרם (ראו סעיף 29 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]), והן עילה בעשיית עושר ולא במשפט בגין טובת ההנאה שהפיק (לאפשרות לתבוע מסיג גבול במסגרת דיני עשיית עושר ולא במשפט ראו, למשל: ע"א 290/80 ש.ג.מ. חניונים נ' מדינת ישראל, פ"ד לז (2) 633 (1983); רע"א 7452/96 מדינת ישראל משרד הבטחון נ' חברה קבלנית האחים אהרון בע"מ, פ"ד נא(5) 874, 877 (1998); ע"א 8468/99 לייזר נ' עריית הרצליה (3.4.2001).

המדינה לא כפרה בנתון זה, ואולם היא טענה כי אין הוא רלוואנטי לענייננו משני טעמים עיקריים: ראשית, המקרקעין המופקעים אינם מקרקעין ערוניים, כי אם מקרקעין חקלאיים במהותם, ועל כן בין אם מדובר בדונם הראשון (בו מותרת כאמור בנייה למגורים בהקף מוגבל) ובין אם מדובר ביתרת החלקה (בה לא מותרת כלל בנייה למגורים), אין הנתון האמור רלוואנטי כנתון השוואה.

אכן, קשה להניח כי דמי החכירה האבודים שניתן היה לקבל בעבור יתרת החלקה עלו במהלך השנים באופן התואם לעלייה שחלה בשווי השוק של המקרקעין, וזאת בהנתן שעלייה אחרונה זו נובעת משינויים שהשפעתם על השימושים החקלאיים שניתן לעשות במקרקעין אינה רבה.

...

אוסיף ואציין כי בנסיבות העניין שלפנינו, לא ניתן לומר שהתנהלות המדינה הקנתה לה יתרון דיוני כלשהו על פני הנפקעים – וגם בכך יש כדי לתמוך במסקנה ששינוי העמדה לא נבע מחוסר תום-לב במישור הדיוני.

בשים לב למכלול הטעמים הללו, לא שוכנעתי כי יש מקום לכבול את המדינה לעמדתה השמאית הקודמת, לפיה שיעור התשואה של כל חלקי המקרקעין הכפופים לתכנית המנדטורית עומד על 5%.

עם זאת, אני סבורה כי עצם שינוי העמדה מטעם המדינה, בצירוף ההסבר העמום שסיפקה לשינוי זה, מצדיקים מתן משקל ראייתי מסוים לעמדתה הקודמת (ראו והשוו בהקשר זה: ע"א 7497/07 רינגל נ' לינדאור, פסקה 18 (22.2.2010)).

על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 11.05.23, עת שעבר התובע בכביש בשכונת עג'רוש בשפרעם, תוך כדי אימון כושר, נפל עקב מפגע בדרך בדמות חלק מהכביש שלא היה סלול.

יום למחרת התאונה פנה התובע, בסיוע אביו, לקבלת טפול רפואי במרכז הרפואי זבולון, שם תועד הביקור כך : "תלונות/סיבת הפניה : לדברי אבא אתמול נפל בכביש לא סלול ונחבל בכתף שמאל, שוק

על רשות עירונית מוטלת חובת זהירות מושגית, המעוגנת בדין (פקודת העיריות [נוסח חדש]) ובפסיקה, לדאוג לבטיחות הדרכים ולמניעת מכשולים שעלולים לסכן את שלום הציבור ובכלל זה העוברים והשבים.

לעניין זה ניתן לחייב את הערייה בנזיקין הן בשל הכלל "הדבר

...

לאור האמור, במקרה דנן, סבורני כי יש מקום לקבוע אשם תורם בשיעור של 30%.

לסיכום, אני מעריך את נזקי התובע בעקבות התאונה כשעיקרם מרכיב כאב וסבל, בסך של 9,000 ₪, ולאחר ניכוי מרכיב האשם התורם, אני פוסק לתובע סך 6,300 ₪.

בנוסף, תשלם הנתבעת הוצאות משפט בסך 500 ₪, ובסה"כ 6,800 ₪.