תביעת נזיקין בגין נפילה במלון עקב רשלנות

עסקינן בתביעה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] לפצוי התובעת בגין ניזקי גוף שנגרמו לה, לטענתה, בתאונה מיום 28.9.07, בעת שנפלה בבית-מלון שבבעלות הנתבעת ונחבלה בעמוד השידרה (להלן: "בית-המלון" או "התאונה" לפי העניין).

בהקשר זה יוער, כי אין בעדות מנהל המשק של בית-המלון, העד היחיד מטעם הנתבעת, כדי לסייע בידה, זאת בהנתן עדותו, לפיה הוא כלל אינו מכיר את ארוע התאונה (עמוד 148 בשורות 22-26); אינו מעורב מתוקף תפקידו בחקירת אירועים כגון דא (עמוד 149 בשורות 1-5) ומחלקת הניקיון, שבראשה הוא עומד, אינה אחראית לתעוד הרישום אודות ארוע תאונה, פעולות הניקיון ופעולות תיחזוקה חריגות במלון בעקבות ארוע כאמור (עמוד 148 בשורות 8-12 ועמוד 152 בשורות 1-2).

"על מנת להוכיח חבות מכוח עוולת הרשלנות יש להוכיח שלושה: קיומה של חובת זהירות בין המזיק לניזוק, הפרת אותה חובה בהתרשלות וקשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק שניגרם [ראה ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113 (1982)]. דומה, כי אין עוד צורך להכביר במילים על ההלכה המקובלת, לפיה חובת הזהירות, המושגית והקונקרטית, נגזרת מן הצפיות, הטכנית והנורמטיבית, של הנזק" [ת.א. (מחוזי-מרכז) 52594-09-11 פלונית נ' חברת גני יהושע בע"מ ואח' (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 24.3.16)].

...

עם זאת ובהינתן שיעור וטיב נכותה הרפואית של התובעת, גילה במועד התאונה [חמישים ואחת שנה], גילה כיום [שישים ושש שנה] והעובדה שנדרשה לשני ניתוחים ואושפזה בבית-החולים, לרבות לצורך שיקום, אני נכונה להניח, כי היא נדרשה בכל זאת לעזרה החורגת מעזרה רגילה של בני-משפחה ולמצער בתקופה הסמוכה לאחר התאונה ואני סבורה, כי בנסיבות העניין, יהא זה נכון וראוי לפצותה בראש נזק זה לעבר ולעתיד בפיצוי גלובאלי על דרך האומדנה בסך של 65,000 ₪.

סוף דבר מכאן, שנזקי התובעת בגין התאונה עומדים על סך כולל של 661,008 ₪, כמפורט לעיל ולהלן: הפסד שכר לעבר - 500,000 ₪ הפסד שכר לעתיד - 99,296 ₪ עזרת הזולת לעבר ולעתיד - 65,000 ₪ הוצאות לעבר ולעתיד - 30,000 ₪ כאב וסבל - 250,000 ₪ _____________________ 944,296 ₪ _____________________ בניכוי אשם תורם בשיעור של 30% - 283,288 ₪ (-) _____________________ 661,008 ₪ בהינתן שיעור תגמולי המוסד לביטוח לאומי בסך של 875,185 ₪ ומשהתביעה ממילא "נבלעת", הנתבעת תשלם לתובעת פיצוי בסך של 165,252 ₪, המהווה רבע בלבד מנזקי התובעת [הנאמדים בסך של 661,008 ₪], בתוספת שכר-טרחת עו"ד בסך של 38,669 ₪, אגרה ויתרת האגרה השנייה.

בהינתן המסקנה בדבר העדר נכות אורולוגית, התובעת תישא בעצמה בחלקה של הנתבעת בשכר-הטרחה וכן בשכר עדות המומחה בתחום האורולוגיה, אשר ינוכו מסכום הפיצוי לו התובעת זכאית, בכפוף להצגת אסמכתאות מתאימות.

התובעת טענה כי הנתבעת התרשלה ופעלה בחוסר זהירות, הפרה הוראות חובה חקוקה, באופן ישיר ו/או באמצעות מי מטעמה, זאת כאשר תחזקה את המקום באורח לקוי, לא מנעה קיומה של סכנה ממשית לשוהים או לעוברים בשטח המלון, לא דאגה לשלום השוהים במלון בכלל ולביטחונה ולשלומה של התובעת, לא אכפה נהלי בטיחות כנדרש על פי דין, העניקה חופש פעולה רב מכפי הנידרש, אשר הביא לאנרכיה וסכנות בטיחות, זאת לצד מחדלים נוספים אשר הובאו בסעיף 31 לכתב התביעה.

הנתבעת טענה כי התאונה התרחשה בשל רשלנותה הבלעדית של התובעת וכי תרומת התובעת להתרחשות התאונה ואשמה התורם מגיע ל- 100% ובהתאם דין התביעה דחייה.

התובעת טענה כי מתקיימות בענייננו הוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] לפיו: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שארוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה". תחולת הכלל הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין מחייבת קיומם של שלושה תנאים מצטברים; הראשון כי לתובע לא הייתה ולא יכולה הייתה להיות ידיעה על הנסיבות שהביאו לנזק.

לגירסת התובעת, הטענה כי נפלה בעקבות מים שהיו בקירבת מקום, אינה מהוה הרחבת חזית שכן היא הפניתה בסעיף 31 בכתב התביעה לרשלנות הנתבעת בעיניין זה. כאן אציין כי טענת התובעת כי החליקה בשל מים שהיו על המדריגות גם היא לא הוכחה.

...

אין בידי לקבל טענות התובעת בעניין זה. התובעת העידה לפניי ארוכות ולא התרשמתי כי הייתה שרויה "בלחץ" במהלך מסירת עדותה.

סוף דבר: כידוע, "חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון.. חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לסיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו בחומרה יתרה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו..." (ראו: ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, לז (1) 113, פסקה 8) (להלן: "עניין ועקנין") (ההדגשות אינן במקור- אז).

בהתאם, ונוכח כל המפורט לעיל – דין התביעה להידחות.

על פי הנטען בכתב התביעה התאונה אירעה בכניסה מלון שהוא ציר מרכזי בבית המלון בו עוברים עשרות אנשים ביום וכי לא היה במקום שלט אזהרה המתריע מפני קיומה של סכנת החלקה.

לכך יש להוסיף שהתובע מבסס את תביעתו על עוולת הרשלנות כבסיס להטלת אחריות בנזיקין על הנתבעת.

אציין בהקשר זה כי גם אם, מקור המים הנו בכדים הנ"ל ולא כך הוכח בפני, הרי העוברים בשטח המלון יודעים וצריכים לדעת כי באיזור הגינון קיימת רטיבות ויש סכנת החלקה שאינה קיימת במקומות אחרים שאינם חשופים לרטיבות, ולפיכך מצופה גם ממי שעובר באיזור גינון רטוב כי ינקוט אמצעי זהירות למניעת החלקה, שכן נפסק שכשמדובר בנזק תולדת החלקה עקב חומר שהוא "טבעי" במקום ההחלקה, הנטייה היא לסווג את סכנת ההחלקה כסכנה רגילה, סבירה או צפויה וטיב האמצעים שננקטו למניעת סכנת החלקה נגזר מטיב סכנת ההחלקה, שכן חובת הזהירות הקונקרטית אינה חובה מוחלטת, אף כאשר מדובר בהחלקה (השווה לע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש).

...

התנאי הראשון דורש את חוסר ידיעתו ואת חוסר יכולתו של התובע לדעת את נסיבות גרימת הנזק (להלן: התנאי הראשון), התנאי השני דורש כי לנתבע תהיה שליטה מלאה על הנכס שגרם לנזק (להלן: תנאי השני), והתנאי השלישי דורש כי האירוע הנזיקי יתיישב עם המסקנה שהנתבע התרשל יותר מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה, כלומר שמסקנת ההתרשלות היא המסקנה המתבקשת לאור העובדות הידועות (להלן: התנאי השלישי).

כמו כן לא עלה בידיו להוכיח בראיות את התנאי השלישי לתחולת הכלל הנ"ל, דהיינו שהמקרה "מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה". יתרה מזו, על מנת שהתובע יוכל להוכיח תביעתו בעילת הרשלנות עליו לבסס את קיומם של יסודות מצטברים: חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית, הפרת חובת הזהירות, קשר סיבתי ונזק.

לאור כל האמור אני דוחה את התביעה.

האם משטח הנירוסטה שממוקם מתחת למדפי הנירוסטה או משטח האבן שממוקם מעבר והאם קמה לנתבעת אחריות נזיקית בגין הנפילה.

שמינית – על פי הגדרה מילונית : שיש הוא "אֶבֶן גִּיר גְּבִישִׁית, לְבָנָה אוֹ צִבְעוֹנִית, הַמְּשַׁמֶּשֶׁת לְפִסּוּל וּלְבִנְיָן – לְמַדְרֵגוֹת, לְמַרְצָפוֹת, לְמַצֵּבוֹת, לְאַנְדַּרְטוֹת וְכַדּוֹמֶה" (המלון העברי המרכז (עריכת אברהם אבן שושן, הוצאת עם עובד, 2000) עמ' 713).

עוד נקבע כי חלוקת האחריות בין המזיק לבין הניזוק, הנושא באשם תורם, נעשית על פי המבחן של "מידת האשמה". כשבוחנים את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך, מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד. יש לבחון "אשם מוסרי" ולעתים יעשה בית המשפט גם שימוש במבחן "האדם הסביר" (לעניין "מידת האשמה" ראו: ע"א 316/75 אלן שור נ' מדינת ישראל (משרד העבודה, מחלקת עבודות ציבוריות, נצרת)‏, פ''ד לא(1) 299 בעמ' 305 (1976); ע"א 819/77 מלכה יובינר ואח' נ' אשטרום חברה להנדסה בע"מ, פ''ד לג(1) 368 (1979)).

הנתבעת מיתנגדת לפצוי בראש נזק זה ומפנה כי היו תקופות ששכרו עלה על שכרו עובר לתאונה וכי יש מסמכים בהם אין הלימה בין הסכומים המצויינים שם. לאחר ששקלתי טענות הצדדים - מצאתי לקבל תביעתו של התובע בגין שנת 2017 במלואה וזאת מאחר שהפסדיו בפועל מהשוואה בין שכרו לו היה ממשיך בעבודתו (ולא היתה כל מניעה לכך משעבד שם למעלה משנה וחצי קודם לכן והתקדם בעבודתו) (93,600 ₪) לבין שכרו כפי המופיע בתלוש דצמבר 2017 (39,562 ₪) - עומד על 54,038 ₪ (וזאת עוד ללא הפרישי ריבית ממחצית התקופה), על כן פיצוי בסך של 42,430 ₪, הנו הגון, ראוי ומגלם הן את ההפסד בפועל והן את חובת הקטנת הנזק.

...

לנוכח כל האמור, משקיימת חובת זהירות של המעביד כלפי העובד, ומשזו הופרה במקרה שלפנינו – הרי שיש לקבוע שהוכחה רשלנות הנתבעת בכך שתנאי העבודה לא היו בטוחים דים, ועל הנתבעת לפצות את התובע על נזקיו.

בסיכומיהם, טוען התובע כי אין להטיל עליו אשם תורם והנתבעת טוענת כי אם יקבע שקיימת אחריות או אז יש להטיל על התובע אשם תורם "שלא תפחת מ- 90%". לאחר שבחנתי כלל הנתונים, לרבות רשלנות הנתבעת מחד גיסא, במיוחד כשסכנה זו כבר היתה מוחשית בעבר (לאור נסיונו של השף זכאי חוג'ה עם אמו), ורשלנות התובע מאידך גיסא, תוך מתן משקל גם לעבודה מאומצת של התובע - בלחץ של זמנים, היכול לגרום לעובד המשקיע בעבודתו להפחית במידת מה מזהירותו (ע"א 4114/90 הנ"ל), במיוחד לנוכח הלחץ הנלווה ל'סרוויס' במסעדה מצליחה ועמוסה, תוך התחשבות גם בגילו, ברצון שלו להתקדם ולהוכיח מקצועיותו ולהתקדם בסולם התפקידים במטבח של השף (ראו גם עדותו של השף חוג'ה לעניין זה) – אך תוך קביעה שאין לאיין את מידת הזהירות הנדרשת מעובד גם ללא אזהרה מיוחדת של המעביד – להיעזר באחרים (גם אם אלו עסוקים, טרודים, אינם פנויים, ואפילו מבלי להטיל חובה ללכת לקומה אחרת להביא הסולם שאינו בשימוש), מצאתי לקבוע אשם תורם של 15%.

אשר על כן ורק בגין התקופה הסמוכה לתאונה אני מורה על פיצוי בסך נמוך על הצד 'הנמוך והבטוח' בסך של 2,000 ₪.

סוף-דבר: לאור האמור לעיל, על הנתבעות לפצות את התובע בסך של 299,879 ₪.

תמצית טיעוני הנתבעות בכתב ההגנה ובסיכומיהן היא, כי בית משפט זה אינו הפורום הנאות לבירור התובענה; הנתבעת לא התרשלה כלפי התובעת; אין לקבל את עדות התובעת כמהימנה לעניין נסיבות קרות הארוע, בהיותה עדות יחידה של בעלת דין; הטענה לפיה הנתבעת התרשלה בבחירת ספק השרות באה בגדר הרחבת חזית אסורה; ספק השרות הוא גורם מקצועי והנתבעת פעלה כמתווכת בלבד, הנעדרת כל השפעה על אופן פועלו.

עם זאת, הנתבעת אינה נושאת באחריות מוחלטת לכל מעשה או מחדל רשלני של ספקי השרות בחו"ל עמם היא מתקשרת, כחברות תעופה או ספנות, עובדי מלונות וכיוצ"ב. לא אחת נפסק, כי אין סביר לידרוש ממארגן טיול לבדוק הגיינה של כל מטבח מסעדה; תקינות כל רכב מסיע; העידר תקלות במטוס, או מתן התראה מפני כיסי אויר.

סיכום עד כאן: אני מוצא לקבוע כממצא עובדתי, כי התובעת נפלה מן הסירה למים כפי טענתה, בעת שהסירה "עמדה" ובעקבות האצת משיט הסירה, מבלי שניתנה לה ולאחרים התראה כלשהיא בטרם ייעשה כן. 3.4 ניתוח הראיות הנוגעות לרשלנותה הנטענת של הנתבעת והמסקנות העולות מהן מתוים אפשריים להטלת אחריות נקודת המוצא לענייננו, היא רשלנותו של המשיט.

עוד נטען, כי לא נאמרה ע"י המדריכה כל אמירה למשיטים, שיש בה כדי להדגיש בפניהם את חשיבות הוראות הבטיחות, וכי חגורות הצלה לא חולקו למטיילים, שאם לא כן, סביר כי היה בכך כדי להפחית מנזקיה בשל נפילתה.

ברי כי יתכנו מצבים בהם מארגן טיול יחוב בנזיקין כלפי נפגע, בין בשל רשלנותו שלו, ובין בשל רשלנותו של ספק השרות, ככל שהמארגן יכול היה וצריך היה לצפותה.

...

לאור כל האמור, אין בידי לקבוע כי נפל פגם כלשהו בהתקשרות הנתבעת עם ספק השירות.

טענה בדבר קיום יחסי שולחת-שלוחה באשר לטענה בדבר קיום יחסי שליחות בין הנתבעת לספק השירות- בהינתן האמור לעיל, גם דין טענה זו להידחות, בהעדר כל ביסוס.

סיכום אשר על כן ולאור כל שפורט לעיל, התביעה נדחית בזה.