תביעת נזיקין בגין נפילה במדרגות בית משותף

לשיטת התביעה, מדובר במפגע המהוה סיכון בגינו נפל המנוח בגרם המדריגות מה שהביא למותו כעבור שבוע, ועל כן יש להטיל החבות לקרות התאונה על הנציגות, בהיותה הבעלים והמחזיקה של השטח הצבורי המשותף של הבניין מכח החובה המוטלת עליה בסעיף 69 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 ולקבל את התביעה במלואה.

בהעדר עדי ראיה או ראיות בלתי אמצעיות בנוגע לסיבת הנפילה והאם הנה קשורה לגרם המדריגות אם לאו, ומאחר ואין לתביעה דרך מעשית להוכיח פוזיטיבית כי הנפילה נגרמה בקשר סיבתי לשני המפגעים הנטענים על ידה, מגייסת התביעה לעזרתה את סעיף 41 לפקודת הנזיקין אשר מטרתו להעביר את נטל השיכנוע על כתפי המזיק.

ומן הכלל אל הפרט; אין חולק כי הנתבעת 1, נציגות הבית המשותף, הנה אישיות משפטית שהנה הבעלים והמחזיק של השטחים המשותפים בבניין, בכללם גרם המדריגות מושא התובענה וככזו חבה בחובת זהירות כלפי דיירי ובאי הבניין.

...

יוצא אפוא, כי עיקר המחלוקת בין המומחים בעניין זה נסובה סביב השאלה האם מוקד הדימום המוחי מס' 1, אשר אין חולק בין המומחים כי הוא הסיבה לפטירת המנוח, נגרם כתוצאה מאירוע מוחי ספונטני (אוטם המורגי) שעבר המנוח ואזי ייתכן שבעטיו איבד המנוח שיווי משקל ונפל במדרגות, או שמא הדימום המוחי נגרם כתוצאה מחבלת הראש בעקבות נפילתו במדרגות.

במצב דברים זה, נקבע כי המסקנה לפיה האפשרות שהנפילה קשורה סיבתית להיעדר אמצעי זהירות מתיישבת עם התמונה החסרה ומסתברת יותר עם ניסיון החיים מאשר האפשרות של איבוד שיווי משקל גרידא (עמ' 14-15 לפסק הדין).

לאור כל המקובץ לעיל, באתי לכלל דעה כי תנאי שלישי של סעיף 41 אינו מתקיים בענייננו שכן בנסיבות העניין, אין לומר כי האפשרות המסתברת יותר היא של התרשלות הנציגות על פני אינספור חלופות אחרות שיכלו לגרום לקרות התוצאה המצערת, כפי שנדונו והוצגו בהרחבה בדיוננו לעיל.

סוף דבר לנוכח מסקנתי לעיל, דין התביעה להידחות, מה שמייתר את הדיון בסוגיית הנזק.

תביעה זו עניינה, ניזקי גוף שנגרמו לתובעת לאחר שנפלה ונפגעה במדריגות בית משותף, לטענתה בשל שאריות גבס או נסורת שנגרמו משיפוץ נרחב בדירה, לה אחראי הנתבע.

הנתבע הדגיש שהתובעת לא הביאה כל ראיה שלוחות הגבס היו עבורו או כי נוסרו על המדריגות, וכי היא נפלה עקב שאריות של נסורת וגבס ושאריות של חומרי ביניין אשר הושארו על המדריגות עקב שפוץ דירתו.

בית המשפט היתייחס לכך שנפילה במדריגות יכולה להיות מסיבות שונות ולאו דוקא כתוצאה ממפגע המקים אחריות בנזיקין (ראו: תא (הרצ') 36432-06-11 דיאנה חסון נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (28/9/14)).

...

סוף דבר.

תביעת התובעת לא הוכחה ומשכך אין מנוס אלא לדחותה.

במכלול נסיבות העניין, ובשים לב להוצאות שהטלתי על התובעת במהלך ההליך, לכך שהנתבע ויתר על חוות הדעת בעניין חיתוך הסרטים ולמהות חוות הדעת שהוגשה מטעמו בעניין האבק, שלא ראיתי להסתמך עליה ובשים לב לחומרת הפגיעה שנפגעה התובעת, אני מחליטה שלא לחייב את התובעת בהוצאות נוספות.

בפני תביעת נזיקין שהוגשה לפי עילות מפקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח 1968.

חריג 'רס גסטה' מתייחס לאמירות שנאמרו קרוב לארוע ולא שלוש שנים לאחר מכן היא גם מיתנגדת לכל הרחבת חזית או שינוי גרסה שכן בכתב התביעה המתוקן נטען כי המנוחה החליקה במדריגות וכי חדר המדריגות היה חשוך והרצפה רטובה ממים אך לא הוזכר קיומן של עבודות ניקיון וטענה זו הועלתה לראשונה בתחשיב הנזק מטעם התביעה ובו נזנחה הטענה בדבר העדר התאורה.

ההגנה גם טוענת שהתובע מסר גרסאות סותרות בדבר המקום בו הייתה רטיבות (ליד דירתו או במדריגות) וכי בעדותו אמר כי שעת התאונה הייתה 20:00 בעוד שהמנקה העידה כי היא עבדה בבית המשותף בין 17:30 ועד 19:00 וככל הנראה סיימה לגרוף את המים מהקומה הרביעית סביב השעות 17:30 -18:00 כך שלא סביר שנשארה שלולית על הריצפה בשעת התאונה.

...

בהתייחסותי למכלול השיקולים אשר נמנו לעיל, ובשקלול הנסיבות, העדויות והראיות השונות, אני סבור כי לא הוכח שהנתבעים הפרו את חובת הזהירות כלפי המנוחה.

לאור הנ"ל סבורני כי לא היה כיסוי ביטוחי ביום התאונה הנטענת.

בנסיבות העניין, סבורני שאין לפסוק הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בגין הליך זה וכל צד ישא בהוצאותיו.

תביעה לפיצויים על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] בגין ניזקי גוף שנגרמו לתובעת בעת שנפלה במהלך ירידה על גרם מדרגות היורד מן שביל בחצר בית משותף אל מדרכת הרחוב.

מעבר לכך, סבורני כי מחומר הראיות עולה כי התובעת לא הוכיחה כי היא מעדה ונפלה עקב השבר במדרגה.

...

בנסיבות אלה, סבורני כי התובעת לא הוכיחה כי היא נפלה עקב מפגע כנטען על ידה.

בנסיבות העניין, סבורני כי סביר להעריך את שיעור הנזק כדלקמן: כאב וסבל – 40,000 ₪; הפסדי שכר לעבר בגין הפסד ימי מחלה – סך של 3,000 ₪; בגין גריעה מכושר השתכרות – בשים לב לעובדה שהיא המשיכה בעבודתה כרגיל ולא נגרם לה הפסדי שכר, סביר לפסוק פיצוי גלובלי בסך 25,000 ש"ח, המשקף כ-2/3 מחישוב אקטוארי לפי נכות של 10%, שכר של 3,500 ש"ח ומקדם היוון מתאים; בגין הוצאות ועזרת זולת – סך של 10,000 ₪; סה"כ 78,000 ₪.

לסכום זה יצורפו הוצאות ושכר טרחת עורך דין בשיעור 20% ומע"מ. סוף דבר התביעה נדחית.

משהתביעה נדחתה, ההודעות לצד ג' נדחות אף הן ללא צו להוצאות.

לפי הנטען בכתב התביעה נגרם לה נזק גוף כשנה ורבע קודם לכן, בשלהי שנת 2014, ביום 18.11.14, בשל החלקה בחדר האשפה שבבית מגוריה - בהיותה בת כ-78 וחצי שנים (לעיל ולהלן: "חדר האשפה", "הבניין" ו-"התאונה", בהתאמה).

קושי בהליכה מרובה ועלייה במדריגות.

בחוות דעתו תחת תת-הכותרת 'תולדות המקרה' נרשם בין היתר: "ילידת 1936. ידה הימנית דומינאנטית. לדבריה ביום 18.11.14 החליקה בחדר אשפה של בית משותף על שלולית מים...". ביום 27.3.17 נבדקה המנוחה על ידי ד"ר קורן יצחק מומחה שמונה בנידון מטעם בית המשפט.

לפי גירסתו של הועד, לכל היותר - שלושה ימים לאחר ארוע התאונה הבין ועד הבית שיכול שיתבע בתביעה נזיקית על ידי המנוחה, דיירת בבניין (ובהתאם מצלם עבורה תמונת סטילס אחת מתוך סרט צלום, שבעליל - רק במלואו - יכול לשפוך אור לגבי אופן הנפילה ואולי אף גורמיה); אך, כעולה מהפרטים, הועד גם מודע לכך שמדובר בארוע שמערב מנקה מטעם חברת הניקיון בחדר האשפה, והוא גם יודע שהתובעים, מטעם המנוחה, דורשים להסתכל בסרט הצלום ולקבל עותק ממנו, כאשר המנוחה והתובעת הן דיירות בבניין ומשלמות דמי ועד, כמו כל הדיירים; דמי ועד שבהם גם גלום תשלום הפרמיה של הביטוח, שמכוחו מתעתדת המנוחה לתבוע גם את המבטחת בתביעה.

...

הנתבעות לא מציעות פיצוי בראש נזק זה. בתובענה זו, בהתאם לראיות שהוצגו, ולמשך התקופה שהיתה מלווה בניתוח ובנכויות זמניות גבוהות בשנה הראשונה, אני קובע פיצוי גלובאלי לתובעים בסך 10,000 ₪.

בגין התנהלות הנתבעות 1 ו-2 בניהול הגנתן בתיק זה, באופן שחרג מהמידתיות הראויה בנסיבות של נזק שנגרם לראייה המכרעת בתיק זה המצויה בידיהם בנאמנות, כשמתברר רק לאחר שנים של התנהלות, שבהם מביע בית המשפט את תמיהתו לנוכח היעדר תצהיר שמלמד לגבי הפרטים של מה אירע לגבי הראייה המכרעת בתיק – שבעצם לא מובאת בראיות המוגשות מטעמן כל הצדקה ראויה - למחדל זה, ישלמו הנתבעות 1 ו-2 (בנוסף למקובל) הוצאות משפט לתובעים בסך של 3,000 ₪.

סוף דבר אשר על כן, אני פוסק בזאת כי: התובעים זכאים לפיצוי בסך של 93,500 ₪.