תביעת נזיקין בגין נעילת נכס וסגירת בית קפה

המקרה מיום 12.6.2013 מפי התובעת לפני בית המשפט: "אני מנהלת במעון ילדים בסיכון בעמותה של אמונה תנועת האשה הדתית לאומית. באותו יום היתה לי ועדה ברווחה. חזרתי משם והייתי מתוחה, והלכתי להכין לעצמי לשתות. אני עובדת עד שבע בערב.

הלכתי לכיוון המטבח להכין לי כוס קפה ולאכול משהו.

זו היתה תקופה של קיץ, נעל שטוחה, אני זוכרת את זה כמו היום, לא הגעתי למטבח.

אני החלקתי ועשיתי סלטה באויר, דבר ראשון הזזתי את האצבעות והתחלתי לצעוק תעזרו לי. הרגל היתנפחה בבת אחת בתוך שניה, אף אחד לא שמע אותי כי הכיתות היו סגורות, הייתי על הארץ, ואז ילד שמע שצעקתי והוא אמר למטפלת שאני קוראת לעזרה, ועזרו לי. המבנה עבר שפוץ לפני 3 שנים בערך.

יש לזקוף לזכות העיריה את סעיף 15 לפקודת הנזיקין.

[2: הקבלן כתב בכתב ההגנה סעיף 28 "המרצפות שנבחרו על ידי האדריכלית כאמור ורוצפו על ידו הנן מסוג אנטי סליפ R9 כנגד החלקה ולא נפל בהן כל רבב...לא יכול היה להתערב בהליך בחירת הרצפות על ידי האדריכלית כמפורט לעיל".] לא ברור מדוע הוגשה התביעה אישית כנגד צד שלישי מס' 3 אשר היה עובד החברה צד שלישי מס' 2.

בין העיריה לבין אמונה נכרת "הסכם רשות" ביום 20.9.2011 ועל פיו הוענקה לאמונה הרשות להשתמש בנכס ברחוב יוספטל 1 בעיר רמלה לצורך "מעון" זאת עד ליום 1.6.2021.

...

החלקתה לא היתה בשטח המטבח ואף לא בכניסה אליו כנטען בכתב התביעה, אלא בשטח שמחוצה לו. על מנת להכריע בשאלת החבות של מי מן המעורבים בתביעה, אין מנוס אלא לחזור ולשחזר את מהלך העניינים עד התאונה הנדונה.

הודעת הצד השלישי כנגד העיריה נדחית ואמונה תשלם הוצאותיה בסך 2,500 ₪.

הודעת הצד הרביעי כנגד הקבלן נדחית והעיריה תשלם לקבלן 2,500 ₪ הוצאותיו.

ההודעה לצדדים חמישיים נדחית כמוסבר לעיל והקבלן יישא בהוצאות הצדדים החמישיים בסך של 1,500 לכל אחד מהם (צד חמישי 1, צדדים חמישיים 2+3) סה"כ 3,000 ₪[footnoteRef:13].

התביעה נגדו איננה תביעה קניינית להשבת הרכב, שכן אין חולק כי הרכב לא מצוי - ובשום שלב לא היה מצוי - בידיו, אלא למעשה מדובר בתביעה נזיקית בגין הנזק שניגרם לתובעים בשל מעשה ההונאה של אמארה, בו לטענת התובעים היה עמיד מעורב, או שהיה מודע למעשה בפועל, או למצער עצם את עיניו.

התביעה כנגד הנתבעת; המישור הכללי - הדין החל - פסק הדין המנחה בסוגיה בה עסקינן ניתן ע"י בית המשפט העליון בהרכב מורחב בדנ"א 2568/97 כנען נ' ממשלת ארצות-הברית, פ"ד נז(2) 632 (2003) (להלן: "פרשת כנען").

לעומת זאת בעדותו מסר ברזילי גרסה שונה, כאשר העיד כי ראה את הרכב פעם אחת בלבד, במועד עריכת זכרון הדברים בבית קפה בקרית מוצקין.

רשימת הנסיבות מהן ניתן להסיק את קיומו או העדרו של תום הלב אינה רשימה סגורה ותלויה בנסיבותיו של המקרה.

בחיבורו הנ"ל הצביע פרידמן, כבר בשנות השמונים של המאה הקודמת, על "ניצנים לשילוב עקרונות האשם בדין הקנין" (עמ' 249): " ...העיקרון הכללי היה, כאמור, שדין הקנין איננו נחתך על יסוד אשם. בלשון דיני הרשלנות יאמר כי אין אדם חייב, כלפי כולי עלמא, בשמירת רכושו. כך, אם השאיר אלמוני את דלתו פתוחה ובא גנב ונטל את רכושו למכרו לפלוני, אין פלוני (צד ג' - הקונה) יכול להיתגונן כלפי אלמוני בטענה שהלה התרשל. תשובתו של אלמוני תהיה מסתמא שאין הוא חב כלפי פלוני בשמירה על רכושו. בעבר היתה זו תשובה מוחצת. כיום ניכר כירסום מסוים בעוצמתה. ראשית, בתחום דיני נזיקין ניתן למצוא דוגמאות להטלת חובה לשמירה על רכוש פן יפול בידי אדם העשוי באמצעותו לגרום נזק לזולת. חובה זו קיימת, אמנם, רק בנסיבות מיוחדות, והוטלה בעיקר בהקשר לחפצים העשויים לגרום נזק פיסי... שנית, עדים אנו להתפתחות הדוקטרינה של השתק מחמת רשלנות. השתק עשוי כידוע להשפיע על דין הקנין, אם תוצאתו היא שמחמת ההשתק מנוע הבעלים מלהסתמך על זכותו כלפי אדם הטוען לנכס". ובהמשך, לאחר היתייחסות למקרים מן הפסיקה באנגליה ומן הפסיקה בישראל בהם ניתן ביטוי, לעתים מעשי ולעתים תאורטי, לסוגיית האשם בתביעות קנייניות, מסכם זאת פרידמן כך: "סיכומו של דבר, האפשרות שדין האשם ישתלט בעתיד הנראה לעין, על התחום המוסדר כיום באמצעות דין הקניין נראית רחוקה. עם זאת, ניכרים סימנים אחדים לחדירת רעיון האשם לתחום זה, אף שהדבר נעשה בהקשרים ספציפיים ובנושאים מוגבלים בלבד". [עמ' 253] ביטוי מסוים לחדירת עיקרון האשם לדיני הקניין, ולו מבחינה רעיונית, יכול וניתן למצוא בסוגיית העיסקאות הנוגדות במקרקעין.

בע"א 3912/90 Eximin S.A, תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ, פ"ד מז(4) 64 (1993) נפסק כי גם אם נקודת המוצא המקובלת היא, שאחריות חוזית היא אחריות מוחלטת, נקודת מוצא זו כשלעצמה אינה שוללת את האפשרות להיתחשב בחוסר תום הלב של הצדדים לחוזה, ולקבוע חלוקת אחריות לנזק חוזי על פי מידת האשם של שני הצדדים.

...

התובעים ישלמו לנתבע 2 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,850 ₪.

התביעה נגד הנתבעת 3 מתקבלת באופן חלקי.

בנוסף תשלם הנתבעת 3 לתובעים הוצאות משפט בסך כולל של 2,500 ₪, וכן שכ"ט עו"ד בסך כולל של 11,700 ₪.

התובע הגיש תביעה כספית כנגד הנתבעת שמהותה כמתואר במבוא לכתב התביעה "תביעת ביטוח – תביעה כספית לתשלום תגמולי ביטוח בגין אובדן כושר עבודה, תביעה חוזית ונזיקית". סכום התביעה הועמד על הסך של 4,858,000 ₪, כאשר מתוך סכום זה , סכום תגמולי הביטוח עד למועד הגשת התביעה הנו 720,000 ₪.

רקע כללי וטענות הצדדים בקצירת האומר לטענת התובע בבקשתו, הוא נכח בעת פיגוע ההיתאבדות בקפה "מומנט" בירושלים , אשר היה עסק בבעלותו, ביום 9.2.02.

בחינת סכויי ההליך נידרשת לצורך איזון ראוי בין האינטרסים השונים לרבות אל מול תכליות אגרת המשפט "שהעיקריות בהן הן: סיוע במימונם של שירותי המשפט שהמדינה נותנת לאזרחיה והרתעה מפני תביעות סרק ומפני הגשת תביעות מנופחות בהיקפן, היוצרות עומס על המערכת ומכבידות על ניהולם של הליכים משפטיים ראויים, וסיומם תוך פרק זמן סביר" (ר' בש"א 1528/06 ורנר נ' כונס הנכסים הרישמי (פורסם בנבו, 17.10.07); בשג"צ 1315/06 בן שבת נ' מדינת ישראל ( פורסם בנבו , 15.2.06)).

לצד זאת, התקנות קובעות רשימה סגורה של בעלי דין הפטורים מאגרה (סעיף 19 לתקנות האגרות), רשימה סגורה של עניינים הפטורים מאגרה (סעיף 20 לתקנות האגרות), וכן יש שיקול דעת לבית המשפט להעניק פטור מלא או חלקי מתשלום האגרה לבעל דין אשר עומד בשני תנאים מצטברים (סעיף 14(ג) לתקנות האגרות): (א) אין ביכולתו הכלכלית לשלם את האגרה (להלן: התנאי הכלכלי); (ב) ההליך המשפטי בו החל מגלה עילה (להלן: התנאי המשפטי).

כפי שנקבע בפס"ד זה הרי ש- "בצדק קבע בית המשפט המחוזי, כי במסגרת הדיון בשאלת זכאותו של המבקש לתגמולי העבר תדון ממילא שאלת תוקף הפוליסה. על כן, יש היגיון בעריכת דיון משותף בשתי השאלות גם יחד. בנוסף, ככל שייקבע כי המבקש אכן זכאי לקבל את תגמולי הביטוח, יש להניח כי בפועל לא יידרש הוא להגיש תביעות נוספות לקבלת תגמולים עתידיים. ראשית, במסגרת הדיון שייערך בבית משפט השלום יהיה על המשיבה להעלות את כל טענותיה באשר לתוקף הפוליסה. אם המשיבה לא תציג את כל טענותיה בגדר הגנתה, היא תהיה מושתקת מלעשות כן בעתיד (ראו, רע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' וינשטיין, פיסקאות 29-26 לפסק דינה של השופטת נאור והאסמכתאות שם (טרם פורסם, [פורסם בנבו], 8.3.2009)). שנית, המשיבה עצמה ציינה בתגובתה לבקשת רשות העירעור, כי די בהכרעה שיפוטית לגבי המחלוקת באשר לתביעות העבר כדי לסיים את המחלוקת כולה. לנוכח עמדתה זו של המשיבה, נראה כי היא תהא מנועה מלהציג בעתיד עמדה שונה. על כן, לא מצאתי לנכון להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי לפיה הדיון בתביעתו של המבקש ייערך בבית משפט השלום וזאת לאור סמכותו העניינית, ככל שמדובר בסעד כספי שסכומו כ-500,000 ש"ח. בנסיבות העניין אפשר שהייתה מוצדקת גם הכרעה שונה של הערכאה הדיונית. אולם, הואיל והמבקש לא ייפגע כהוא זה מניהול ההליך בבית משפט השלום, אין סיבה להתערב בהחלטה להעביר ההליך לבית משפט השלום..." אף בגדרי החלטה זו ועם נעילתה שב ביהמ"ש וממליץ לצדדים לקיים הליך גישור.

...

אף בענייננו אנו בשים לב אף לאמור בסע' 28 – 25 לעיל , למקרא פירוט ראשי הנזק , תוך שראוי לזכור כי הפוליסה שבבסיס התביעה לאובדן כושר כבר בוטלה בשנת 2006 , סבורני כי ניתן לומר בזהירות הראויה ומבלי לקבוע מסמרות לעתיד , כי רכיבים מסויימים בכתב התביעה הוערכו באופן מוגזם .

סוף דבר בהינתן כל האמור לעיל, בשים לב למהותה של התביעה, כאשר ליבתה הינה התובענה לפיצוי בגין אובדן כושר הכנסה בהתאם לפוליסת ביטוח ( לעבר ולעתיד ) , בשים לב להלכות שפורטו לעיל ולאחר איזון בין האיטרסים השונים , מצאתי לפטור את התובע מתשלום אגרה ביחס לסכום של 1.5 מיליון ₪ בלבד .

התובע ישלם את יתרת האגרה (לעניין המחצית הראשונה של האגרה) בגין ההפרש בסך של 3,358,000 ₪, ב - 10 תשלומים שווים ורצופים החל מיום 1.8.15.

בפני תביעה כספית שהגיש התובע נגד הנתבע, בטענה כי הנתבע גרם לו נזקים בגין נעילת נכס ששכר מהנתבע וסגירת בית הקפה שנוהל באותו נכס.

לטענת התובע, שכר מהנתבע בשנת 2007 נכס בגודל 90 מ"ר וכ 80 מ"ר מדשאה, במג'דל שמס (להלן: "הנכס", או "המושכר") לצורך הקמת עסק של בית קפה בשם "בית הובן" (להלן: "העסק").לטענת הנתבע ,הוא שיפץ את המושכר בהשקעה גדולה ובאופן נרחב, כמפורט בתביעה ואף הכניס למושכר דקורציות ריהוט וציוד.

התובע טען כי הנתבע ביצע גם עוולה של הפרת חובה חקוקה בכך שלא נתן לתובע הודעה מוקדמת כנדרש ע"פ סעיף 19 לחוק השכירות והשאילה ואף עיכב נכס וגזל אותו לא כדין מהתובע (סעיפים 49 ו52 לפקודת הנזיקין) ואף הפר את ההסכם בע"פ להארכת השכירות.

...

ראה ת"א (עפ') 90-11-08 שאול מיכאל נ' עדנה גליי [פורסם בנבו]: " למעלה מן הדרוש, אציין כי דינה של הטענה להידחות אף לגופה, שכן התובע לא הוכיח כי היה לו מוניטין וכן את ערך המוניטין ולא פירט את הנזקים שנגרמו למוניטין ואת שווים." וכן ראה דברי ביהמ"ש בתא"ח (חד) 30390-03-10 לוי נ. מכלוף, [פורסם בנבו] המתאימים גם לענייננו:: בכל הקשור לטענת אובדן המוניטין או פגיעה בו, לא ברורה לי הטענה עד הסוף.

בעניין זה ראה לדוגמא ע"א 10931-03-09 (מחוזי מרכז)גבריאלי נ. סומך ביחס לנזק לא ממוני בגין עשיית דין עצמי :"אב נזק זה ניתן לקבוע ע"פ אמדנא. בשים לב למכלול נסיבות העניין, ובמיוחד לב לכך שהמשיב בחר לפנות את המערער ביד גסה, תוך שהוא מפר ביודעין צו של בית משפט, אני סבור שסכום הפיצוי הראוי באב נזק זה עומד על 15,000 ₪". באותו מקרה היה מדובר בפינוי תוך הפרת צו ביה"מ ואף תוך פגיעה פיסית ממשית בציוד שהיה במקום.

יחד עם זאת, בסעיף 39 לתצהירו, הודה כי בסופו של דבר שולם החוב שבפיגור ע"י רונזה ובסעיף 41 לתצהירו לא חזר על דרישתו לפיצוי בגין נזק זה. בסיכומיו טען הנתבע כי הסכומים שולמו באיחור ובכך נהג התובע להפר את ההסכם.

וכך נאמרו הדברים בע"א 16482/92 עיריית תל אביב יפו נ' גרינשטיין, פ"ד נ"ג 353: "בתביעה שכזו די לתובע להוכיח כי הוא הבעלים החוקיים של המקרקעין, ואז עובר נטל הראיה לנתבע להראות שהוא רכש זכות כלשהי במקרקעין, אשר זכות הבעלות כפופה לה" (שם, בעמ' 358).

[וראו גם, סעיף 30 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) וכן ע"א 127/77 מלכה קפה נ' לוי, פ"ד ל"א(3) 455].

לשיטתו לאחר ששילם לתובע סך של 2,500 ₪ (שעוד ידובר בו), הוא לא החזיק בדירה ואף לא השתמש בה בכל דרך שהיא שכן – "אחרי ששילמתי לו הוא נעל את המקום. הוא התכחש לכך ששלמתי לו 2,500 ₪...

הנה כי כן, בעליל נמצא כי למן שנת 1986, המועד בו הוחזרה החזקה בדירה לתובעים, האחרונים הם אלה שהחזיקו בדירה כל העת עד לשנת 2000 ולמן מועד זה ואילך היתה הדירה סגורה ומסוגרת עד לשנת 2006.

תנאי מוקדם, בלתו אין, להיווצרותה של דיירות מוגנת בנכס מקרקעין, הוא קיומם של יחסי שכירות בין בעל הבית למחזיק בו, שכן "דייר" מוגדר בסעיף 1 לחוק הגנת הדייר כמי: "...

...

משלא השכיל הנתבע להוכיח זכותו לחזקה בדירה הסמוכה (כדייר מוגן וגם או כבר רשות) – אין מנוס מלקבוע כי מעמדו בה הוא כשל מסיג גבול גרידא, ומן הדין להורות על פינויו הימנה.

נראה לי כי כך יבוא הקץ לחיכוכים ולהאשמות ההדדיות שהיו מנת חלקם של התובעים והנתבע – עד הנה.

סוף דבר, על בסיס האמור והמקובץ לעיל התוצאה הינה כדלקמן – א.הנני מורה לנתבע לפנות ולסלק ידו מהדירה הסמוכה (דירת 2 החדרים) ולהחזירה לידי התובעים כשהיא פנוייה מכל אדם וחפץ שאינו שייך לתובעים – זאת לא יאוחר מתום 45 יום מהיום.