תביעת נזיקין בגין מטרד רעש כלבים

הקלטה שנייה (נספח ה'2 לכתב התביעה) דובר: "דוגי בוא. איפה אתה דוגי? בוא. (נשמעות שריקות). דוגי. בוא דוגי, בוא. כלב טוב, כלב מנוול, מסריח. כלב מצורע שכמוך, בוא. בוא דוגי, בוא. דוגי, הלוואי שתמות. כלב, כלב, בוא כלב בוא. כלב מסריח, בוא כלב. בוא כלב, בוא דוגי בן זונה, בוא. בוא כלב מסריח, איפה אתה? בוא דוגי, בוא. תגיד, ראית את דוגי? לא ראית אותו איבראהים? נראה לי חטפו אותו. השטן והבן שלו חטפו אותו." (להלן: "ההקלטה השנייה") (הדגשות שלי - הח"מ).

התובע טען בכתב תביעתו כי בגין ההטרדות הנ"ל הנתבע חב כלפיו הן על פי סעיף 42 לפקודת הנזיקין, וזאת בגין "מיטרד לציבור", והן על פי סעיף 44 לפקודת הנזיקין בגין עוולה של "מיטרד ליחיד". ואולם בסיכומיו ביסס התובע תביעתו בעיניין זה על סעיף 44 לפקודת הנזיקין בלבד, ובכך דומה כי ויתר על תביעתו בגין "מיטרד לציבור". התובע עתר לפצוי בסך 50,000 ₪ בגין עוגמת הנפש והסבל שחוה התובע בשל ביצוע העוולות הנ"ל. בסיכומיו טען התובע, כי איננו יכול להצביע על נזק ממוני קונקריטי, ואולם לבית המשפט הסמכות לאמוד את הנזק, הן באמצעות פסיקת פיצוי בעבור עוגמת הנפש והן באמצעות כימות הנזק על דרך של אומדנא.

עוד טען הנתבע, כי התובע לא הוכיח כי נגרם לו מיטרד של ריח ורעש ולא הוכיח כי נגרם לו נזק בשל כך. התובע לא עתר בכתב תביעתו לפצוי בגין עוולת המיטרד, אלא לפצוי בגין עוגמת נפש בלבד, ולכן אין לפסוק לטובתו פיצוי בגין עוולה זו. עוד טען, כי סכום הפצוי המבוקש על ידי התובע הנו מופרז, כאשר הפסיקה קובעת פיצוי בסכומים מיזעריים בגין מעשים חמורים מהמתואר על ידי התובע.

...

סוף דבר אני מקבלת את התביעה.

הנתבע ישלם לתובע את הסכומים שלהלן, בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק דין זה לידיו - 30,000 ₪ בגין עוולת לשון הרע וכן סך של 10,000 ₪ בגין עוולת המטרד ליחיד.

כמו כן הנתבע ישלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך של 11,700 ₪.

טענתו הראשונה של התובע כנגד הנתבע: הטענה שפעילות בתי העסק גורמת מיטרד טענתו הראשונה, והעיקרית, של התובע כלפי הנתבע הנה הטענה למיטרד שמקורו רעש הבוקע מבתי העסק נשוא התביעה וממרר את חייו.

התשתית לטענת התובע באשר למיטרד הנגרם לו כתוצאה מפעילות בתי העסק, הנה עוולת המיטרד ליחיד הקבועה בסעיף 44 (א) פקודת הנזיקין [נוסח חדש], וקובעת כך: מיטרד ליחיד הוא כשאדם מיתנהג בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש במקרקעין התפוסים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם בהיתחשב עם מקומם וטיבם; אך לא ייפרע אדם פיצויים בעד מיטרד ליחיד אלא אם סבל ממנו נזק.

לתמיכה בטענותיו למיטרד רעש, הציג התובע את עדויותיהם של מספר דיירים המתגוררים בסמוך לבתי העסק (מר אליסף כלב (אבי התובע), מר שלמה דהן, גב' זהבה דהן ומר אמנון שחר).

סיכום טענות התובע כנגד הנתבע כעת ניתן לסכם את טענות התובע כלפי הנתבע: לטענת התובע, בצע הנתבע כלפיו עוולת מיטרד בשל הרעש הבוקע מבתי העסק בשעות הלילה.

...

התביעה אשר הגיש הנתבע כנגד התובע – נדחית.

בהתחשב במשאבים שהושקעו בבירור הטענות, לרבות בהתייחס לאותו אירוע במהלכו תקף התובע לקוח ששהה בז'אז'ו, אני מחייב את הנתבע לשאת בהוצאות התובע בסך של 25,000 ₪.

נוכח דחיית התביעה כנגדה, אני מחייב את התובע לשאת בהוצאות העירייה בסך של 6,000 ₪.

התובעים מבקשים לחייב את הנתבעים בפיצויים בגין עגמת נפש בסכום של 100,000 ₪ וזאת בגין מיטרדי רעש, ריח צחנה ולכלוך בעקבות החזקת מספר גדול של כלבים (בכתב התביעה נטען להחזקה של 7 כלבים למשך תקופה ארוכה) כאשר למעשה לא הייתה מחלוקת כי השוכרים החזיקו ב-8 כלבים משך מרבית התקופה (כשנה וחצי) עד שעזבו את הדירה בעקבות התביעה הנוכחית.

דיון והכרעה מסגרת נורמאטיבית התובעים ביססו את תביעתם על סעיף 44 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "הפקודה") שעניינו מיטרד ליחיד: "מיטרד ליחיד הוא כשאדם מיתנהג בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש במקרקעין התפושים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם בהיתחשב עם מקומם וטיבם; אך לא ייפרע אדם פיצויים בעד מיטרד ליחיד אלא אם סבל ממנו נזק" עוד טענו התובעים להפרת חובה חקוקה בהתאם לסעיף 63 לפקודה ובעניין זה הפנו לסעיף 2 לחוק למניעת מפגעים, התשכ"א-1961 (להלן: "החוק") הקובע: "לא יגרום אדם לרעש חזק או בלתי סביר, מכל מקור שהוא, אם הוא מפריע, או עשוי להפריע, לאדם המצוי בקירבת מקום או לעוברים ושבים". סעיף 5 לחוק מסמיך את השר הממונה על ביצועו להתקין כללים לבצוע סעיף 2, ובין השאר רשאי לקבוע מהו "רעש בלתי סביר". סעיף 13 לחוק קובע כי דין הפרה של הוראות החוק כדין עוולת מיטרד ליחיד כמשמעותה בסעיף 44 לפקודת הנזיקין.

...

הפסיקה הכירה בדרך זו. ובעניין זה הפנה כב' השופט היימן לפסק הדין בת"א (מחוזי ירושלים 1528/99 יזדי נ' עיריית ירושלים (פורסם בנבו): "(ש)עניין המיטרד הוא מקרה מתאים לפיצוי בדרך של אומדנא. דרך של אומדנא מתאימה, לדעתי, להערכת הנזק הלא-ממוני שמקורו ברעש. טיבו של נזק לא-ממוני, הוא שתשלום בכסף איננו משיב למעשה את המצב לקדמותו, אך יש הכרח לשום בדרך כלשהי יסודות כמו אובדן הנאה, סבל וכיוצא באלה. כך הוא גם כשמדובר בהפסד הנאה מרכוש. נזק לא-ממוני בגין מיטרד הוא נזק קשה להערכה. אין מנוס אלא לאמוד אותו בשים לב לכל נסיבות הענין". במכלול השיקולים שפורטו לעיל, ובכלל זה תקופת המטרד (כשנה וחצי) היותו של המטרד כולל מטרדי רעש וריח בשל הצחנה (כפי שגם עולה מדוח העירייה שהתריע על המפגע התברואתי החמור בחלוף כשנה ממועד בו עברו להתגורר במושכר) העובדה שבאותו תקופה המנוח שהה בדירה משך רוב שוב היממה, ומנגד כי אין מדובר ברעשים רציפים וכן סביבת הבית והשכונה, מצאתי לחייב את הנתבעים בפיצויים על דרך האומדנה בסכום של 14,000 ₪, כאשר מתוך סכום זה הנתבע 3 כבעל הדירה ישא בעלות של 6,000 ₪.

יש לדחות דרישה זו. כאמור לעיל לא שוכנעתי כי הנתבעים (משפחת זבטני) הם אלה שהתנכלו לשוכרי הדירה, נהפוך הוא, השוכרים הם שיצרו מטרדי רעש וריח ומפגעים תברואתיים אחרים בחצר הבית, מטרדים שפסקו רק לאחר הגשת התביעה הנוכחית ולאחר שהשוכרים עזבו את הדירה.

התוצאה: אני מקבל את התביעה העיקרית (ת"א 24075-07-18) באופן חלקי ומחייב את הנתבעים 1 ו-2, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים את הסכומים הבאים: 14,000 ₪ - פיצויים בגין עוולות המטרד.

התובעת ובתה סבלו מרעש מכוון, צעקות רמות, גידופים ויריקות, ועברו מסכת היתעללות נפשית ופיזית.

בגין האירועים האמורים תובעות הנתבעות במסגרת התביעה שכנגד, פיצוי על פי פקודת הנזיקין (נוסח חדש), בגין תקיפה, הסגת גבול, מיטרד, שליחת יד, ונגישה, הכל תוך גרימת נזקים כלכליים, ניזקי גוף ונזקי ממון לנתבעות.

בת"א (ת"א) 16294/08 גולדרינגר נ' תמרי מצא בית המשפט באשר לגידופים דוגמאת "את מנהלת בית זונות, בית זיונים" כי "מדובר בגידופים ובשפת רחוב, אשר אינם מחמיאים, בודאי למושאם, אך אין בהם, כמובן, משום אמת עובדתית, וכך אף יובנו ע"י 'האדם הסביר'...כך גם נפסק לגבי גינויים וגידופים כדוגמת "בהמה", "כלבה", "חזירה", "אשפה", "זונה" ו"חולת נפש", שהם אינם עולים כדי לשון הרע וזאת משקולי מדיניות משפטית ולאור הנסיבות בהן נאמרו.

התביעה שכנגד הוגשה בגין עוולות שונות מכוח פקודת הנזיקין ובגין לשון הרע.

...

מכל האמור עולה כי הנתבעות לא הוכיחו את התביעה שכנגד ודינה להידחות.

סוף דבר שני הצדדים לתביעה שלפני סבלו מיחסי שכנות עכורים, שטוב שהגיעו לסיומם.

משכך נדחות התביעה והתביעה שכנגד.

התובעים חייבים להיות כלבי שמירה.

מה לי אם טעתה העירייה, אם לאו: משעה שהגיע בית המשפט למסקנה שיש בבית קפה כדי להוות מטרד לשכנים, די בכך לעניינה של תביעה זו. שנית, כי הגם שלכאורה יש בכך כדי להוות הסבר למאמצי הנתבעים להכשיר את המקום לאחר שזכו במכתבו הראשון של מר גרשוני שהתיר הפעלת בית קפה במקום, ברור שהיה עליהם לדעת מן הרגע הראשון, שמכתב זה, בטעות יסודו, הרי עומד האמור בו בניגוד חזיתי לתב"ע 4325, ותב"ע זו גוברת, כמובן, על המכתב שיצא דרך שגגה תחת ידו של מר גרשוני הנכבד.

נזקם של התובעים א. רבות, רבות מדי לטעמי, ראו הצדדים צורך לדון ברכיבי משנה של שאלת המטרד הנזיקי: ריחות, רעש, מקומות חניה במקום וכד'.

...

קובע אני בזה, שנועדה התב"ע, בין היתר, גם להגנת דיירים במרחב הסמוך למקרקעין לגביהם תקפה התב"ע הנדונה, כדוגמת התובעים.

. "הפרעה", משמע כי קיומה, מידתה ועוצמתה אינם נבחנים אלא תוך זיקה לאדם אחר, כי הרי הפרעה היא התוצאה של פעלו של פלוני כלפי אחר.

על יסוד כל האמור לעיל ניתן בזה צו האוסר על הנתבעים או מי מכוחם לנהל בקרקע נשוא פרשה זו, מגרש 139 באזור א' בעין כרם, אלא עסק מסוגים המותרים על פי התב"ע התקפה באתר.