אל החוף נסללו דרכי גישה, הוכשרו משטחי חניה, הוצבו מכולות אשפה, ואף ניתן בו רישיון לרוכלות מטעם הערייה, שבמסגרתו הוצב רכב מסחרי לממכר משקאות ומזון, אשר השכיר ציוד ייעודי לבילוי בחוף ים. למרות שהתקיימו בחוף כל הסממנים והרכיבים הדרושים לבילוי ונופש כאמור, אשר הזמינו את הציבור בהמוניו להגיע למקום ולבלות בו ללא כל מיגבלה ו/או איסור, הנתבעות לא נקפו אצבע על מנת להזהיר את ציבור המתרחצים כי מדובר בחוף לא מוכרז ללא שירותי הצלה ו/או לא נקטו בכל פעולה שהיא בכדי לשמור על שלומם ובטחונם של המתרחצים, חרף מקרי טביעה קודמים שארעו בחוף זה עובר לארוע נשוא התביעה, והמשיכו להתנהל בבחינת "עולם כמנהגו נוהג" תוך עצימת עיניהן מפני הסכנות ו/או התוצאות הרות האסון של מחדליהן, ובכללן הארוע המצער נשוא התביעה.
על בסיס התשתית העובדתית שהוכחה כאמור ושלפיה התברר כי הערייה התרשלה ביצירת מצג כלפי המבקרים של חוף ים פעיל ופתוח לציבור הנהנה ממעטפת לוגיסטית סדורה ומתמשכת, ובה בעת לא דאגה להתקין שלטים המציינים כי מדובר בחוף לא מוכרז או לחילופין להסדיר את הרחצה בו, הן על ידי פנייה לשר הפנים לצורך הכרזה על החוף כחוף המותר לרחצה ו/או על ידי חקיקת חוקי עזר שיסדירו את השמוש בו ו/או בכל דרך אחרת שאמורה היתה להבטיח את שלום המבקרים בו למרות מקרי טביעה שארעו בו, ולאור החובות המוטלות עליה על פי דין, השכילה העיריה להגיע להסכם פשרה עם התובעים לסילוק התביעה כמתואר בסעיף 7 לעיל.
בעניינינו אין מחלוקת כי למרות הפעילות ההומה בחוף הקשתות לאורך שנים ומקרי הטביעה שארעו בו, שר הפנים לא הפעיל את סמכויותיו להכריז עליו כחוף מוכרז או לחילופין כחוף אסור לרחצה.
עוד הוסיפה המדינה וטענה כי מדיניות שיפוטית ראויה אף היא מחייבת המנעות מחיובה בנסיבות אלה, שכן חופי הים משתרעים על פני מאות קילומטרים, ולא ניתן להורות על סגירתם במקומות בהם אין שירותי הצלה, והטענה להימצאותם של רוחצים רבים באותו חוף אינה יכולה לבסס כשלעצמה עילה בנזיקין נגדה.
...
טענת הנתבעות שלפיה בתקופה הרלוונטית לתביעה, הוצבו שלטים בחוף המזהירים את ציבור המתרחצים מפני הרחצה בו ו/או המציינים כי מדובר בחוף לא מוכרז, לא הוכחה בראיה פוזיטיבית כלשהי, ומקובלת עלי טענת התובעים בהקשר זה, אשר נתמכה בעדותה של העדה ר.פ שלפיה אמרה "אני יכולה לומר בוודאות שלא היה שילוט. זאת לא הפעם היחידה שהייתי שם בחוף" (ראה עדותה בעמ' 22 ש' 12, 27,25, עמ' 23 ש' 32-28).
אשר על כן, אי-הפעלה של הסמכויות הסטטוטוריות עשויה לעלות כדי רשלנות ולהקים לניזוקים עילת תביעה בנזיקין"
לסיכום הנני קובעת כי המדינה התרשלה במילוי אחר חבות הפיקוח שלה על חוף הקשתות, וכן התרשלה באי הפעלת סמכויות סטטוטוריות על פי חוק ההסדרה בקשר לחוף הנ"ל, אשר היה בהן כדי למנוע את התממשות הסיכונים המדוברים לרבות מקרה הטביעה נשוא התביעה, ומשכך חבה היא, כמעוולת במשותף עם העירייה, כלפי התובעים בגין הנזק שנגרם להם עקב התרשלותה הנ"ל.
אשם תורם – המדינה טענה כי יש להטיל על המנוחה אשם תורם בשיעור של 100%.
לא שוכנעתי בטענה זו, הגם שסכום הפיצוי ששולם לתובעים על פי הסכם הפשרה שנחתם בינם לבין העירייה, היה על הצד הנמוך, וגילם בתוכו את הסיכון המודע שאותו נטלה המנוחה בעת כניסתה לים, ואין מקום להפחתה נוספת מסכום זה עקב אשם תורם נוסף.
התוצאה היא אפוא, שהנני מקבלת את ההודעה לצד שלישי באופן חלקי, ומחייבת את הצד השלישי לשלם למודיעה את הסך של 124,500 ₪ (30% מהסך של 415,000 ₪), וכן שליש מאגרת משפט, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪.
