תביעת נזיקין בגין התנכלויות מפקד שגרמו לפרישה מהמשטרה

המבחן בסעיף 24(א)(1) לסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה הנו מבחן תלת שלבי: מבחן זהות הצדדים - היינו אם מדובר בתביעה שבין עובד למעסיק או חליפיהם; מבחן העילה – האם העילה נובעת מיחסי עבודה; מבחן העילות שהוחרגו – לא כל העילות הנובעות מיחסי עבודה מצויות בסמכותו העניינית של בית הדין והדברים אמורים ביחס לעילות נזיקיות שאינן בסמכות בית הדין לעבודה בראי סעיף 24(א)(1) סיפא ובכפוף לסעיף 24(א)(1ב) לחוק (ראו רע"א 2407/14 רוחם נ' אג'נס פרנס פרס בע"מ (14.10.15)).

בתובענה טען המערער כי מפקדיו היתנכלו לו עקב היותו אדם עם מוגבלות ועל רקע ההגבלות הרפואיות שנקבעו לו. לטענתו היתנכלות זו גרמה להרעה במצבו הפיזי והנפשי ולכן הובא בפני ועדה רפואית משטרתית שקבעה כי אינו יכול לשמש כחוקר אך יכול למלא תפקידים אחרים בכפוף להגבלות.

המערער תבע את הסעדים הבאים: "א. פיצויים בגין אובדן הישתכרות בהפסד תשלומי פנסיה – ומאחר שהתובע אינו עובד עקב מחלתו ופוטר בכך שיצא לפרישה של 50 אחוז פנסיה וזאת למעשה ללא העוולה שבוצעה כלפיו היה פורש עם 70 אחוז לפנסיה. ולכן חישוב הפצוי 20 אחוז אובדן דמי פנסיה ... סכום הפצוי הוא 806,400 ש"ח.

...

אשר לתובענה נגד המשיבה 5, לא מצאנו מקום להתערב בתוצאת הכרעתו של בית הדין האזורי.

משלא נטען דבר לענין זה בכתב התביעה לא מצאנו פגם בהחלטת בית הדין האזורי לסלק על הסף את התובענה כנגד המשיבה 5 בהעדר עילה.

סוף דבר - דין הערעור להידחות.

המדינה פעלה ביחס לתביעה זו בהתאם להוראות סעיף 7 לפקודת הנזיקין.

המחלוקות התובע טוען כי אירוע הנשק הוא פרי כוונת היתנכלות כלפיו, כי לאחר מכן גם הנסיון לשבצו במחוז ש"י, גם זמונו בהתראות קצרות למשמרות, גם זמונו לתגבורים בכמות ויחס חריגים וגם הצורך לכתוב דוחות הסבר היוו ההשתלשלות שבגינה הוא נאלץ לפרוש בטרם עת מהמשטרה, ועל כן הוא תובע בגין הנזק הפנסיוני שניגרם לו לטענתו בסך של למעלה מ600 אש"ח. עוד טוען לפצוי בסך 150 אש"ח בגין עגמת נפש בשל הימנעות המישטרה מחקר האמת בפרשת אירוע הנשק, והתנהלות שאיפשרה "לתפור תיק" נגדו.

האם פרש התובע לפנסיה מוקדמת בשל ההיתנכלות הנטענת? סוגיה זו בעלת שתי פנים- האחת נוגעת לעצם היתרחשות היתנכלות , השניה נוגעת לזיהוי הטעמים לסיום עבודת התובע.

סביר לא פחות להניח שגם התובע כפי שהניח לכתחילה (ולמרות שאז כבר חשד כי מנסים להיתנכל לו- ושהובטח לו על ידי המפקד אברהם טל כי לא כך יארע) כי גלמן וסוואעד דווחו על מה ששמעו וכי הסיבה היחידה שבגינה העלה טענה כלפי מהימנות הגרסה שבפי גלמן וסוואעד היא הרצון להימנע מהרשעה על פי גליון השפיטה, כשהבין את משמעות הדבר.

...

יתר תביעות התובע נדחות.

ודאי כך כאשר סבורים אנו כי התובע אסף מן הגורן ומן היקב טענות כלפי הנתבעת (אף טענות סותרות), שברובן לא היה ממש.

עם זאת ונוכח הפגמים בהתנהלות הנתבעת כאמור אנו קובעים כי כל צד ישא בהוצאותיו.

הוסבר כי בפנייה לבית-המשפט לתביעות קטנות ראו התובעים מוצא אחרון, לאחר שמאמציהן של המישטרה ושל הרשות המקומית לא מנעו את הישנותו של המיטרד.

לגירסתה, היא הקורבן בפרשה זו ואת כל צעדיהם, לרבות התביעה הזו, מכוונים התובעים להתעמרות בה ולמירור חייה.

מוסיף סעיף 44 לפקודת-הנזיקין ומסייג: "לא ייפרע אדם פיצויים בעד מטרד ליחיד אלא אם סבל ממנו נזק". התובעים הסבירו כי ניזקם הצטבר לאורך זמן וביטויו, בעקרו, הוא "נפשי. מניעת שינה, איחורים, לצאת לעבודה במצב לא טוב והפסד ימי עבודה שנגרמו" (עמ' 2, ש' 9-8 וש' 29-28).

...

שמא גם העֵד, ואינו מבֵּין התובעים, ביקש להתנכל לנתבעת ובדה את הדברים מלבו? סבורני כי לכך אין כל אחיזה בתמונה העובדתית שנפרשׂה לפנַי.

אומר מייד כי אינני מקבל את הסיפא של דברים אלה.

הפסיקה הכירה בדרך זו. "הגעתי לכלל מסקנה", כתבה בבית-המשפט המחוזי נשיאתו דהיום של בית-המשפט העליון, כבוד השופטת מרים נאור, "שענין המיטרד הוא מקרה מתאים לפיצוי בדרך של אומדנא. דרך של אומדנא מתאימה, לדעתי, להערכת הנזק הלא-ממוני שמקורו ברעש. טיבו של נזק לא-ממוני, הוא שתשלום בכסף איננו משיב למעשה את המצב לקדמותו, אך יש הכרח לשום בדרך כלשהי יסודות כמו אובדן הנאה, סבל וכיוצא באלה. כך הוא גם כשמדובר בהפסד הנאה מרכוש. נזק לא-ממוני בגין מיטרד הוא נזק קשה להערכה. אין מנוס אלא לאמוד אותו בשים לב לכל נסיבות הענין" (ת"א (מחוזי ירושלים 1528/99 יזדי נ' עיריית ירושלים, בפסקאות 76-74 לפסק-דינה (פורסם במאגרים, 30.10.2000)).

התובעים עתרו לחיובה של הנתבעת בסך של 30 אלף ש"ח. לאחר שקלולם של הנתונים כולם, לרבות הוצאות-ההליך והטרחה שנגרמה לתובעים, אני מחייב את הנתבעת לשלם להם, יחד ולחוד, בתוך 30 ימים מן היום, שבו הומצא לה כדין פסק-דין זה (ימֵיה של פגרת-הקיץ של בתי-המשפט באים במנין-הימים), סך כולל של 7,500 ש"ח. עוד תשלם הנתבעת, בתוך אותו מועד, למר יצחק בן שמחון את הוצאות-התייצבותו למסירת-עדות בבית-המשפט, בסך של 500 ש"ח. איחור באיזה מבין התשלומים הללו יוסיף לו הפרשי-הצמדה ורבית כדין מיום-החיוב ועד למועד-התשלום בפועל.

השאלה הנשאלת היא האם התובע הוכיח כי הנתבעים או מי מהם אחראים בנזיקין בגין תקיפה זו? התובע נדקר בגופו ביום 17.1.10 (להלן: "הדקירה") בזמן שהותו כאסיר בכלא איילון (להלן: "הכלא"), ע"י אסיר אחר בשם יוסף זידאן אמארה (להלן: "הדוקר"), באמצעות דוקרן או סכין שהיה ברשותו.

טוען התובע כי בעקבות הדקירה נגרמו לו ניזקי גוף, שפיצוי בגינם הוא תובע במסגרת תובענה זו. הנתבעת 1, מדינת ישראל המשרד לביטחון פנים, אחראית על שרות בתי הסוהר ועל כל המעשים ו/או המחדלים של עובדי שרות בתי הסוהר.

הוגשה תלונה למשטרת ישראל בגין הדקירה, אך בסופו של יום המישטרה החליטה לסגור את התיק נגד ענאן ונגד הדוקר, בנימוק שלא נימצאו ראיות מספיקות להעמדה לדין (אישור על סגירת התיק צורף כנספח ח' לת/1).

על מנת לבחון את השאלה אם הנתבעים היו צריכים לצפות את אירוע הדקירה, נחלק את הדיון למספר פרקי זמן כדלקמן: האם הוכח כי התובע סבל מאיומים ו/או מהתנכלויות מצד אסירים באגף הקודם, טרם המעבר לאגף המתקדמים? האם הוכח כי התובע סבל מאיומים ו/או התנכלויות מצד אסירים לאחר המעבר מאגף המתקדמים לאגף הקודם וטרם הדקירה? האם הוכח כי התובע סבל מאיומים ו/או התנכלויות מצד הדוקר ו/או ענאן בתקופה שטרם הדקירה? נטל הראיה והשכנוע בשאלות הנ"ל מוטלות על התובע, בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". אמנם התובע בכתב התביעה טען להתקיימותו במקרה דנן של כלל "הדבר מדבר בעד עצמו" הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין.

בסיכומיו ניסה ב"כ התובע לטעון כי היה על הנתבעים להביא לעדות את מנהל הכלא ו/או מפקדת האגף באותה עת. דעתי אינה כדעתו שכן נטל הראיה והשכנוע מוטל על כתפיו של התובע, והוא זה שהיה צריך לדאוג להזמינם לאימות גירסתו ולו אף באמצעות ביהמ"ש, לעדות ראשית בע"פ. אם נסתכל על נ/9, בקשתו של התובע לצאת לעבוד, כחודשיים לאחר העברתו לאגף הקודם (בחודש יולי 2009) נראה כי הדבר היחיד המטריד את התובע הוא אי יציאתו לעבודה בעקבות המעבר מאגף המתקדמים לאגף הקודם, ולא כל דבר אחר.

...

סוף דבר כפי שציינו בסעיף 13 לעיל, התובע שם יהבו להוכחת תביעתו הנדונה על עדותו היחידה, אך לא יכולתי להסתמך עליה שכן לא היתה אמינה בעיניי (ראה דברינו בסעיף 13 לעיל בדבר אפשרות ההסתמכות על עדות יחידה).

התובע לא הוכיח את תביעתו (לא הוכיח כי הנתבעים או מי מהם ביצע כנגדו את עוולת הרשלנות ו/או הפרת חובה חקוקה), ודינה להידחות.

על אף דחיית התביעה החלטתי לא לעשות צו להוצאות, תוך התחשבות בעובדה כי התובע הוא אסיר משוחרר שנפצע במהלך שהותו בכלא פציעה לא קלה, היא הדקירה נשוא תיק זה. המזכירות תעביר פס"ד זה לב"כ הצדדים.

לאחר שובו לעבודה שובץ המשיב בתפקיד אחר, ולאחר חודשים ספורים יצא לחופשת פרישה, ובחודש 5/2020 פרש משרותו במג"ב. על סמך המתואר לעיל טען המשיב, כי המבקשים התרשלו כלפיו והפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהם, ועל כן יש לחייבם לשלם לו פיצוי בגין הנזקים הבריאותיים (הגופניים והנפשיים) שנגרמו לו כתוצאה מהתרשלותם.

ברם, התביעה אשר הוגשה לפתחו של בית המשפט קמא היא תביעה נזיקית המבוססת על עילת הרשלנות, כאשר הדיון בה אינו מחייב בחינת שיקוליה המקצועיים של המישטרה, אלא האם הפרו המבקשים את חובת הזהירות המוטלת עליהם כלפי המשיב והאם היתנהגותם כלפיו עולה כדי התרשלות.

המשיב טען במסגרת כתב תביעתו, כי הארוע שבגינו היתרחש הנזק הוא ההתעמרות המתמשכת שחוה ממפקדו, כאשר שיאה הגיע להערכת תיפקוד נמוכה שקבל בשיחה בחודש מרץ 2019, קרי טרם ההחלטה על העברתו מתפקידו אשר התקבלה רק מספר חודשים לאחר מכן, ולאחר ששב מחופשת מחלה ממושכת.

מכוח האמור עתר התובע שם לקבל באופן רטרואקטיבי את תנאי השכר והתנאים הנלווים שהיה מקבל לו הייתה מוענקת לו הדרגה במועד שהוא היה זכאי לה. בע"ע (ארצי) 4522-11-18 מיכאל זליג – מדינת ישראל (29.3.2020) נידון עניינו של שוטר אשר טען כי מפקדו היתנכל לו עקב היותו אדם עם מוגבלות, היתנכלות אשר גרמה להרעה במצבו הפיזי והנפשי.

...

אין בידי לקבל טענה זו. עיון בכתב התביעה מלמד, כי נזקיו הנטענים של המשיב התגבשו, על פי הנטען, לפני ההחלטה בדבר העברתו מתפקידו, וכי תביעתו אינה מבוססת על החלטה זו כלל.

זאת ועוד, לא מקובלת עליי טענת המבקשת שלפיה כל תביעה שיש בה נגיעה לאחת העילות המנויות בסעיף 93א לפקודת המשטרה משמעה שהאכסניה השיפוטית לדון בה היא בית המשפט לעניינים מנהליים.

סוף דבר, בקשת רשות הערעור נדחית.