תביעת נזיקין בגין החלקה במדרגות בניין משותף

לשיטת התביעה, מדובר במפגע המהוה סיכון בגינו נפל המנוח בגרם המדריגות מה שהביא למותו כעבור שבוע, ועל כן יש להטיל החבות לקרות התאונה על הנציגות, בהיותה הבעלים והמחזיקה של השטח הצבורי המשותף של הבניין מכח החובה המוטלת עליה בסעיף 69 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 ולקבל את התביעה במלואה.

בהעדר עדי ראיה או ראיות בלתי אמצעיות בנוגע לסיבת הנפילה והאם הנה קשורה לגרם המדריגות אם לאו, ומאחר ואין לתביעה דרך מעשית להוכיח פוזיטיבית כי הנפילה נגרמה בקשר סיבתי לשני המפגעים הנטענים על ידה, מגייסת התביעה לעזרתה את סעיף 41 לפקודת הנזיקין אשר מטרתו להעביר את נטל השיכנוע על כתפי המזיק.

ומן הכלל אל הפרט; אין חולק כי הנתבעת 1, נציגות הבית המשותף, הנה אישיות משפטית שהנה הבעלים והמחזיק של השטחים המשותפים בבניין, בכללם גרם המדריגות מושא התובענה וככזו חבה בחובת זהירות כלפי דיירי ובאי הבניין.

...

יוצא אפוא, כי עיקר המחלוקת בין המומחים בעניין זה נסובה סביב השאלה האם מוקד הדימום המוחי מס' 1, אשר אין חולק בין המומחים כי הוא הסיבה לפטירת המנוח, נגרם כתוצאה מאירוע מוחי ספונטני (אוטם המורגי) שעבר המנוח ואזי ייתכן שבעטיו איבד המנוח שיווי משקל ונפל במדרגות, או שמא הדימום המוחי נגרם כתוצאה מחבלת הראש בעקבות נפילתו במדרגות.

במצב דברים זה, נקבע כי המסקנה לפיה האפשרות שהנפילה קשורה סיבתית להיעדר אמצעי זהירות מתיישבת עם התמונה החסרה ומסתברת יותר עם ניסיון החיים מאשר האפשרות של איבוד שיווי משקל גרידא (עמ' 14-15 לפסק הדין).

לאור כל המקובץ לעיל, באתי לכלל דעה כי תנאי שלישי של סעיף 41 אינו מתקיים בענייננו שכן בנסיבות העניין, אין לומר כי האפשרות המסתברת יותר היא של התרשלות הנציגות על פני אינספור חלופות אחרות שיכלו לגרום לקרות התוצאה המצערת, כפי שנדונו והוצגו בהרחבה בדיוננו לעיל.

סוף דבר לנוכח מסקנתי לעיל, דין התביעה להידחות, מה שמייתר את הדיון בסוגיית הנזק.

בפני תביעת נזיקין שהוגשה לפי עילות מפקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח 1968.

התובע טוען שביום 6.1.16, החליקה המנוחה במורד המדריגות בבניין בו הם גרו ברח' יצחק הלוי 27, חולון (להלן:"התאונה") בגלל חושך ורטיבות במדריגות.

חריג 'רס גסטה' מתייחס לאמירות שנאמרו קרוב לארוע ולא שלוש שנים לאחר מכן היא גם מיתנגדת לכל הרחבת חזית או שינוי גרסה שכן בכתב התביעה המתוקן נטען כי המנוחה החליקה במדריגות וכי חדר המדריגות היה חשוך והרצפה רטובה ממים אך לא הוזכר קיומן של עבודות ניקיון וטענה זו הועלתה לראשונה בתחשיב הנזק מטעם התביעה ובו נזנחה הטענה בדבר העדר התאורה.

ההגנה גם טוענת שהתובע מסר גרסאות סותרות בדבר המקום בו הייתה רטיבות (ליד דירתו או במדריגות) וכי בעדותו אמר כי שעת התאונה הייתה 20:00 בעוד שהמנקה העידה כי היא עבדה בבית המשותף בין 17:30 ועד 19:00 וככל הנראה סיימה לגרוף את המים מהקומה הרביעית סביב השעות 17:30 -18:00 כך שלא סביר שנשארה שלולית על הריצפה בשעת התאונה.

...

בהתייחסותי למכלול השיקולים אשר נמנו לעיל, ובשקלול הנסיבות, העדויות והראיות השונות, אני סבור כי לא הוכח שהנתבעים הפרו את חובת הזהירות כלפי המנוחה.

לאור הנ"ל סבורני כי לא היה כיסוי ביטוחי ביום התאונה הנטענת.

בנסיבות העניין, סבורני שאין לפסוק הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בגין הליך זה וכל צד ישא בהוצאותיו.

תביעה לפיצויים על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] בגין ניזקי גוף שנגרמו לתובעת בעת שנפלה במהלך ירידה על גרם מדרגות היורד מן שביל בחצר בית משותף אל מדרכת הרחוב.

הנתבעות שלחו הודעת צד ג' נגד דיירי הבניין, אשר חלקם הגישו כתבי הגנה וחלקם לא הגישו.

מעבר לכך, סבורני כי מחומר הראיות עולה כי התובעת לא הוכיחה כי היא מעדה ונפלה עקב השבר במדרגה.

...

בנסיבות אלה, סבורני כי התובעת לא הוכיחה כי היא נפלה עקב מפגע כנטען על ידה.

בנסיבות העניין, סבורני כי סביר להעריך את שיעור הנזק כדלקמן: כאב וסבל – 40,000 ₪; הפסדי שכר לעבר בגין הפסד ימי מחלה – סך של 3,000 ₪; בגין גריעה מכושר השתכרות – בשים לב לעובדה שהיא המשיכה בעבודתה כרגיל ולא נגרם לה הפסדי שכר, סביר לפסוק פיצוי גלובלי בסך 25,000 ש"ח, המשקף כ-2/3 מחישוב אקטוארי לפי נכות של 10%, שכר של 3,500 ש"ח ומקדם היוון מתאים; בגין הוצאות ועזרת זולת – סך של 10,000 ₪; סה"כ 78,000 ₪.

לסכום זה יצורפו הוצאות ושכר טרחת עורך דין בשיעור 20% ומע"מ. סוף דבר התביעה נדחית.

משהתביעה נדחתה, ההודעות לצד ג' נדחות אף הן ללא צו להוצאות.

לפי הנטען בכתב התביעה נגרם לה נזק גוף כשנה ורבע קודם לכן, בשלהי שנת 2014, ביום 18.11.14, בשל החלקה בחדר האשפה שבבית מגוריה - בהיותה בת כ-78 וחצי שנים (לעיל ולהלן: "חדר האשפה", "הבניין" ו-"התאונה", בהתאמה).

קושי בהליכה מרובה ועלייה במדריגות.

לפי גירסתו של הועד, לכל היותר - שלושה ימים לאחר ארוע התאונה הבין ועד הבית שיכול שיתבע בתביעה נזיקית על ידי המנוחה, דיירת בבניין (ובהתאם מצלם עבורה תמונת סטילס אחת מתוך סרט צלום, שבעליל - רק במלואו - יכול לשפוך אור לגבי אופן הנפילה ואולי אף גורמיה); אך, כעולה מהפרטים, הועד גם מודע לכך שמדובר בארוע שמערב מנקה מטעם חברת הניקיון בחדר האשפה, והוא גם יודע שהתובעים, מטעם המנוחה, דורשים להסתכל בסרט הצלום ולקבל עותק ממנו, כאשר המנוחה והתובעת הן דיירות בבניין ומשלמות דמי ועד, כמו כל הדיירים; דמי ועד שבהם גם גלום תשלום הפרמיה של הביטוח, שמכוחו מתעתדת המנוחה לתבוע גם את המבטחת בתביעה.

הוצג בעניינינו מטעם המזמין, ועד הבית, "הסכם מתן שירותי ניקיון ואחזקה", שכולל בין השירותים להם מתחייבת הנתבעת 3, גם עבודות של ניקיון שוטף בבניין, שכוללים "ניקיון של חדר האשפה בחומר חיטוי+ חומר ריחני". הנתבעת 3 אף צרפה בין ראיותיה מיסמך שעניינו "מטלות יומיומיות של עובדי הניקיון [בכתובת]", ובו, בין היתר, צוינה המטלה "שטיפת חדר אשפה באקונומיקה ומים". בעניינינו מי שאחראי "להחזקתו התקינה ולניהולו של הבית המשותף" הוא וועד הבית.

...

הנתבעות לא מציעות פיצוי בראש נזק זה. בתובענה זו, בהתאם לראיות שהוצגו, ולמשך התקופה שהיתה מלווה בניתוח ובנכויות זמניות גבוהות בשנה הראשונה, אני קובע פיצוי גלובאלי לתובעים בסך 10,000 ₪.

בגין התנהלות הנתבעות 1 ו-2 בניהול הגנתן בתיק זה, באופן שחרג מהמידתיות הראויה בנסיבות של נזק שנגרם לראייה המכרעת בתיק זה המצויה בידיהם בנאמנות, כשמתברר רק לאחר שנים של התנהלות, שבהם מביע בית המשפט את תמיהתו לנוכח היעדר תצהיר שמלמד לגבי הפרטים של מה אירע לגבי הראייה המכרעת בתיק – שבעצם לא מובאת בראיות המוגשות מטעמן כל הצדקה ראויה - למחדל זה, ישלמו הנתבעות 1 ו-2 (בנוסף למקובל) הוצאות משפט לתובעים בסך של 3,000 ₪.

סוף דבר אשר על כן, אני פוסק בזאת כי: התובעים זכאים לפיצוי בסך של 93,500 ₪.

בחודש פברואר 2017 הגישו המערערות, נגד המשיבים, תביעה אשר כללה מספר עילות וסעדים: פיצויים בגין איחור בהשלמת ומסירת העבודות; פיצויים על סך כ-2.7 מיליון ש"ח בגין ליקויי בנייה וסטייה מהמפרט הטכני; תשלום שכ"ט מהנדס; תשלום יתרת התמורה הנוספת; תשלום הוצאות רישום הבית המשותף; פיצויים בגין טפול שוטף בעינייני שוכרי החנויות, הצבת שומרים ועריכת ביקורת על עבודות הבניה; פיצויים בגין הפסד דמי שכירות בחנות 11; צו עשה המחייב את המשיבים להחזיר את מצב החלונות במחסן לקדמותו.

מסכום זה ייגזר הפצוי למערערות בהתאם לחלקן היחסי ברכוש המשותף, העומד על 17.14% (כפי שנקבע בבית המשפט המחוזי, ועל כך יורחב להלן) – 43,253 ש"ח. לסכום המגיע למערערות בגין ליקויי בניה ברכוש שאינו רכוש משותף יתוסף מלוא הפצוי עבור הליקויים במחסן (וכלשון חוות דעת המומחה, בעמ' 332-331: "מחסן הממוקם ליד מדרגות ירידה למקלט, מפלס 2.12 מ'"), בסכום של 2,500 ש"ח. לסיכום נקודה זו, טענת המערערות לעניין המחסן מתקבלת, כך שעבור הליקויים ברכוש המשותף, יחד עם הליקויים במחסן כאמור, ייפסקו לטובתן פיצויים בסך של 45,753 ש"ח. יתר טענות המערערות נגד פסק הדין המשלים דינן, לדעתי, להדחות, כאמור לעיל, על יסוד תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי.

מיסמכי הבית המשותף יתוקנו, כך שישקפו את החלוקה דלעיל, במועדים האמורים בהסכם זה; והואיל: וכוונת הצדדים הנה, כי במסגרת עבודות הבניה תוקמנה 35 יחידות דיור בבניין (בקומות א', ב', ג'), אשר חלוקתן כעין בין הצדדים הנה כאמור במבוא להסכם זה, והואיל ולבעלים תוקנינה 10 יחידות דיור מתוכן, מוסכם ומקובל על הצדדים, כי מבלי לגרוע מחלוקת הזכויות בבניין כמפורט לעיל, היחס בין חלק הרוכש לחלק הבעלים בחלק הבניין שיבנה במסגרת עבודות הבניה יהא 10/35 חלקים לבעלים (כ-28.6%) ו-25/35 חלקים לרוכש (כ-71.4%), ויקרא להלן: 'היחס בין חלק הרוכש לחלק הבעלים בעבודות הבניה', והכל בכפוף למפורט בהסכם זה. [.

אין מדובר, למשל, בתביעה נזיקית לפצוי בגין השלכות ליקויי הבנייה על כלל הבניין.

אולם, בבואו לפסוק את סכום החוב, נשמט מהחישוב שלב הצמדת המדריגות למדד – ובכך נפלה שגגה.

...

סבורני כי, לעניין ההצמדה, הדין עם המשיבים.

יצוין כי בניגוד לחישוב אותו הציגו המשיבים בערעורם, על מנת לקבוע את מדרגת תשלום התמורה הנוספת, יש להצמיד את תקבולי המכירות למדד תשומות הבנייה, בדרך שקבע בית המשפט המחוזי בפסקה 44(ב)9 לפסק הדין המשלים: "כל פעם שייחתם הסכם מכר לאחת מדירות הנתבעים, יש לשערך את שווי התקבולים שנקבעו בו, לערכם ביום חתימת ההסכם ובאופן זה הסכום הנקוב בטבלה בנוגע ל'סך תקבולי המכירות' יהיה בערך הריאלי של מועד חתימת כל הסכם מכר שייחתם למכירת דירות הנתבעים". פרשנות בית המשפט המחוזי לעניין זה מקובלת עליי.

התשלום יהא בתוספת מע"מ. סוף דבר הנני ממליץ לחבריי לקבוע כי דין ע"א 6927/20 להידחות לפי תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, כי דין ע"א 3964/22 להידחות אף הוא בהתאם לתקנה 148(ב) הנ"ל, למעט טענת המערערות ביחס לסעיף 71 להסכם הקומבינציה ולפיצוי בגין המחסן (כמפורט בפסקאות 13-12 לעיל), וכי דין ע"א 3988/22 להתקבל, הכל כמפורט לעיל.