כך לדוגמה, בבתי המשפט לעינייני מישפחה נדונות תביעות נזיקיות בשל סרבנות גט, גירוש אשה בעל כרחה ועוד (ראו: ע"א 245/81 סולטאן נ' סולטאן, פ"ד לח(3) 169 (1984); ע"א 1730/92 מצראווה נ' מצראווה (29.3.1995); תמ"ש (ת"א) 64901/96 פולק נ' פולק (23.9.2001); סיני ושמואלי, בעמ' 281; יחיאל קפלן "תביעות נזיקין בגין סרבנות גט בישראל לאור עקרונות המשפט העברי: מחילוקי דיעות בין בית המשפט לבית הדין לפשרה המשכינה שלום" מישפחה במשפט ו-ז 263 (2014-2013)).
ואכן, אני סבורה כי הכרה בקיומה של חובת גילוי משפטית (להבדיל, כאמור, מערכית-מוסרית) בהקשרים האינטימיים והרגשיים בין בני זוג אינה רצויה מטעמים של מדיניות משפטית, וזאת בדומה לטעמים שהובילו את השופט עמית לקבוע את הילכת פלוני, לפיה, כאמור, אין להכיר בעילת תביעה בין בני זוג בשל ניאוף ובגידה.
אני מצטרף איפוא כאמור לעיקרי דברי חברַי; אוסיף אך הערות ספורות:
(א) כחברַי, אף אני מוצא לנכון להדגיש: באֹמרנו כי אי-גילוי נטייה מינית, אמונה או מחויבות דתית, אינו מקים זכות משפטית להגיש תביעה נזיקית או חוזית בין בני זוג, אין משום מתן הכשר מוסרי או גושפנקא ערכית לאי-גילוי שכזה.
...
מטבע הדברים, על מנת להגיע לכלל מסקנה כי פלוני הציג 'מצג שווא' בהקשרים הללו, דרושה קביעה 'עובדתית' לגבי מצב הדברים האמיתי בנוגע לנטייתו המינית או לאמונתו הדתית, בניגוד להצגתו את עצמו כלפי חוץ.
אולם סבורני כי אם נאפשר בירור של תביעות נזיקיות וחוזיות כאמור, ולוּ למען ניתן יהיה ליתן סעד באותם מקרים מועטים של הטעיה מכוונת, בסופו של דבר יֵצא שכרנו בהפסדנו; במישורים הללו, המחיר החברתי שנשלם כתוצאה מבירור תביעות שאין בהן ממש, בהינתן הפגיעה שמסב ניהול הליך משפטי שכזה כשלעצמו – עולה על התועלת שתצמח מדיון באותם מקרים נדירים.
משכך, כחברי השופט ע' פוגלמן, אף אני סבור כי בנקודת הזמן הזו מוטב שייוותר העניין בצריך עיון, ונכון יהיה לצמצם את הכרעתנו לשאלה שהובאה לפנינו.