תביעת מתקין פירסומי חוצות בגין ביטול הסכם

לשלמות התמונה יצוין, כי לקראת פקיעתו של ההסכם מראשית שנות ה-50 שבין דגון לבין ממשלת ישראל להפעלת הממגורות בנמל חיפה, פירסמה רשות הנמלים מיכרז להפעלת הממגורות.

ויפים לעניין זה דבריו של כבוד השופט ע' פוגלמן ב-ע"א 1600/08 מקסימדיה פירסום חוצות בע"מ נ' עריית תל אביב יפו, פסקה 21 (18.8.2011): ""מס" הוא תשלום חובה המוטל על-ידי רשות ציבורית ללא תמורה ישירה או זיקה למשאב צבורי או שירות הניתנים בעדו לנישום (ראו: ע"א 154/83 שופרסל בע"מ נ' איגוד ערים איזור רמת-גן, בני-ברק וגבעתיים, פ"ד לז(4) 403, 407 (1983) (להלן: עניין איגוד ערים)).

" (ההדגשות הוספו-ע'ב') בעניינינו, הן סעיף 21 לחוק רשות הנמלים הישן (בנוסחו במועד התיקונים העומדים בבסיס התביעה), שמכוחו הותקנו כאמור תקנות הנמלים; הן הוראות התקנות עצמן במסגרת התיקונים – עושים שימוש במונח "אגרות". יצוין לעניין זה כי בתיקון מספר 9 לחוק רשות הנמלים הישן, שנעשה בגדריו של חוק ההסדרים במשק המדינה (תקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 1999), התשנ"ט-1999, (ס"ח 112), תוקן סעיף 21 לחוק רשות הנמלים הישן ותחת המונח "אגרות" בא המונח "תשלומים". בהתאם לדברי ההסבר שצורפו לתיקון, תכלית השינוי הייתה "לבטל את השמוש במונח 'אגרות' ולהפכו ל'תשלומים', באופן שיאפשר גם לקבוע תשלומים מירביים". אכן, תעריפי הניטול העומדים בבסיס התביעה דנן נגבו לאחר התיקון הנ"ל, אולם הם נגבו בהתאם לתיקון 1989 ותיקון 1994 שהותקנו מכוח סעיף 21 בנוסחו עם המונח "אגרות". עוד יצוין, כי אף התובעות במסגרת כתבי הטענות שהגישו, מתייחסות לתעריפי הניטול כאל אגרות.

...

בנוסף, הנתבעות טוענות – כל אחת בתורה – כי דין התביעה להידחות אף בשל היעדר יריבות עימן.

" אף טענה זו דינה להידחות.

אף במקרים גבוליים, נראה כי האומדן הולם יותר מקרים בהם בית המשפט הגיע למסקנה מבוססת בראיות שנגרם לתובע נזק (גם אם היקפו לוט בערפל); הוצגה תשתית ראשונית מסוימת לאומדן הנזק; וקיים קושי אובייקטיבי ניכר לכמת במדויק את הנזק, למשל בשל התנהלות המעוול.

לנוכח כל שפורט לעיל והמסקנות שאליהן הגעתי, איני רואה מקום להידרש לשאלה זו. סוף דבר סופו של דבר, דין התביעה להידחות וכך אני מורה.

לטענת התובעת העלות להתקנת הלוחות עומדת על סך של 9,500 ₪ ללוח ובסך הכל, עבור על 53 לוחות הוציאה התובעת סך של 589,095 ש"ח כולל מע"מ. התובעת הציגה, לחזוק טענתה זו, רשימה המפרטת את הלוחות ("רשימת הלוחות" נספח ח' לכתב התביעה) וכן רשימה בחתימתו של מר ניסים לוזדה, מאגף שיפור פני העיר בעריית ירושלים ("מר לוזדה"), אשר אישר, כך לטענת התובעת, ביום 18.3.2013, כי מעבר ל-300 הלוחות שבהסכם הוצבו 47 לוחות נוספים (להלן: "מיסמך לוזדה" צורף כנספח י' לכתב התביעה).

התובעת, שהוגש נגדה כתב אישום בגין הפרסומים וקנסות אשר הסתכמו בסך של 800,000 ₪, הגיעה להסדר טיעון שבמסגרתו חויבה התובעת בסך של 150,000 ₪ (ההודעות על הסדר הטיעון מיום 25.3.2014 צורפו כנספח יג' לתצהיר גב' הגר אחדות, מנהלת האגף לפירסום חוצות באגף לקידום עסקים בעריית ירושלים - "גב' אחדות").

יצויין כבר עתה כי התובעת, שתבעה סכום לא מבוטל בגין עילות שונות, לא הייתה עקבית לאורך ההליך בקשר לפירוט תביעותיה - דבר שהקשה על הבנת נזקיה הנטענים.

טענה נוספת של הנתבעת אשר רלוואנטית הן לסוגיית התקנת הלוחות והן לעניין הזזת הלוחות, אשר קבלתי, נשענת על יישום האמור בסעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי), אשר מורה כי: "פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה – לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג, ויראו גם פרטים אלה כמוסכמים." בהתאם לרעיון הבסיסי בהסכם, שאינו כולל מרכיב של תשלום כספי - הרי שבהעדר הסדר לעניין לוחות והזזות עודפים, היה על בית המשפט להשלים את ההסכם לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, קרי - מתן אפשרות לפירסום מודעות על ראש הלוח תוך פטור מאגרה – ללא כל תשלום בגין הלוחות.

...

משלא הוכיחה התובעת כי אכן קיבלה דרישות להקמת לוחות עודפים, מגורמים שונים בנתבעת ובעיריית ירושלים, הרי שדין טענה זו להידחות.

סוף דבר התביעה נדחית.

התובעת תשלם הוצאות הנתבעת, וכן תשלם שכ"ט עו"ד בסך של 50,000 ₪.

בבסיס שתי התביעות עומדת היתקשרות חוזית בעקבות מיכרז פומבי 13/09 להתקנה, תיחזוקה ותפעול של מיתקני ריהוט רחוב ופירסום חוצות ומתן זכות פירסום על מתקנים אלו בעיר טבריה (להלן: "המיכרז").

הדבר הסב לחברה הפסדים, הן בשל עבודות סילוק המתקנים והן בשל ביטול הזמנות פירסום.

במסגרת כתב תביעתה, עתרה החברה לחיוב החברה הכלכלית בפיצויי קיום (בגין אובדן הכנסות ורווחים כתוצאה מאי-אישור התקנת 90 פני הפירסום לפי החוזה).

...

אין בידי לקבל מסמך זה, וזאת מהטעמים שלהלן: מר ענתבי (מנכ"ל החברה הכלכלית) אישר בעדותו, כי החוזה מחייב את הצדדים עת שהם עושים סקר/בדיקת שילוט עבור העירייה, כי הבדיקה תהיה משותפת של נציג מטעם החברה ונציג מטעם העירייה (עמ' 45 ש' 26 לפרוט' 16.12.2020).

מכל המקובץ לעיל עולה, כי הסקר נספח ד' לתצהיר מר ענתבי אינו משקף נכונה את מספר המתקנים שהיו קיימים ברחבי העיר בשנת 2017 (אלא הסקר נ/1 ), ובכך נשמט הבסיס לחישוב חוב החברה בגין שנת 2017 שמתבסס עליו.

התוצאה נוכח כל המקובץ לעיל, אני מורה על דחיית התביעה ודחיית התביעה שכנגד על כל מרכיביהן.

הנתבעת, חוצות אלונים בע"מ (להלן: "הנתבעת"), בעלים במשותף עם קבוץ אלונים (51%) ועם חברה ציבורית, אמות השקעות בע"מ (להלן: "אמות"), המובילה בתחום הנדל"ן. בבעלות אמות כמאה נכסי נדל"ן בשטח כולל של 1.2 מיליון מ"ר, בין היתר גם מרכז מסחרי חוצות אלונים (להלן: "הקניון").

בינואר 2016 הנתבעת הודיעה לתובעת על ביטול החוזה בשל הפרותיו היסודיות (נספחים 22-23 לתצהיר פוליקמן) ואף הגישה נגדה תביעה לפינוי המושכר (נספח 24 לתצהיר פוליקמן).

לא זו בלבד שהנתבעת לא הפלתה לרעה את התובעת, אלא ההפך הוא הנכון; הנתבעת עשתה ככל שביכולתה כדי לסייע לתובעת, אפשרה לה לעשות שימוש בלעדי בדק העץ הסמוך למושכר לצורך הצבת כיסאות ושולחנות ללא תשלום נוסף של דמי שכירות ו/או דמי ניהול (ס' 3.1.1 לחוזה), הסכימה להצבת שלטים מוארים בחזית המבנה ושילוט נוסף על הגג כדי להגדיל את חשיפתה לקהל המבקרים, הסכימה להישתתף בהוצאות הפירסום שלה ונאותה לבקשתה לפרוש תשלומים.

על פי עדותו הראשית המושכר נימסר באיחור, ריצפת המסעדה ניבנתה מלוחות בטון אחידים (לוח"דים), שאינם מאפשרים חציבה לצורך התקנת תשתיות ביוב וצנרת בנגוד למיפרט הטכני שצורף לחוזה, בו נרשם שהריצפה תהיה ריצפת בטון (נספח 3 לתצהירו).

...

הטעיה ו/או תרמית ו/או חוסר תום לב אני דוחה את טענות התובעת ביחס להטעיה ו/או תרמית (סע' 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] סע' 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973), אשר הועלו לראשונה בסיכומיה (סע' 7, 11, 13, 14, 15, 16, 20; ע"א 393/08 אורי שגיא נ' כפר ביאליק מיום 23.2.10 פורסם בנבו).

כעדותו: "תקופתי 12 שנה... יש כאלה ששרדו יש כאלה ששרדו פחות, יש כאלה שלא שרדו בכלל אבל זו תקופה של 12 שנה... כשיצאנו לדרך ב 2015 המתחם היה מלא חנויות הבאנו כמות בלתי מוגבלת של שוכרים חדשים שלא היו לפני כן, החלפנו חלק ועשינו התחדשות... כשמוזס עזבו היו עשרה אחוז מהשטחים ריקים. מדובר על ארבע חנויות שלא מצאנו להן שוכר" (שם, עמ' 51 ש' 18-32, עמ' 52 ש' 1-9, עמ' 56 שורות 25-26).

התוצאה היא שדין התביעה להידחות שכן, לא ניתן להיעתר לסעד ההצהרתי לפיו הנתבעת התרשלה בניהול תפקידה וביתר שאת, לא ניתן להחליף את הסכמת הצדדים על פי החוזה בחוות דעתו של בן שחר אשר מפחית 6% מהפדיון בשל הניהול הכושל.

סוף דבר אני דוחה את התביעה ומחייבת את התובעת בהוצאות לרבות שכר טרחת עורך דין בסך 50,000 ₪.

התביעה והתביעה שכנגד עוסקות ב-3 סוגים שונים של שלטי פירסום: מכוונים (שלטי הכוונה); עמודורים (עמודי בצמתי רחובות עליהם מותקנת קוביית פירסום); Billboards – שלטי חוצות גדולים בגודל של 6X2 מטר (להלן: "בילבורדים").

המועצה טענה כי חתימתה בשנת 2011 על הסכם נוסף מול מרקעים, נעשתה בידיעה ובאשור מצד החברה, כאשר במכתבו של ציון כהן מיום 20.11.2011 (נספח 4 לתצהיר ראש העיר) המופנה למועצה צוין כי: "לחברתנו הזכיינית במיכרז שלטי חוצות אין היתנגדות להמשך ההיתקשרות המועצה עם מרקעים בע"מ, לפירסום על גבי שמונה ביל בורדים בבלעדיות הממוקמים ברחבי המועצה.". מנגד, הוכח לפני כי החתימה של ציון כהן, מנכ"ל החברה, על מכתב זה נעשתה במצוקה שעולה כדי כפייה כלכלית, בהתאם לסעיף 17(א) לחוק החוזים ולפיכך יש לבטלה.

כך, בזמן אמת החברה היתנגדה לכך שמרקעים תתקין שלטי בילבורדים במועצה ובמכתבו של ציון כהן למועצה מיום 13.5.2009 (נספח ג' לתצהירי החברה) צוין, בין היתר, כי: "2. כפי שכבר ציינו בעבר, במקביל להסכם שנחתם בינינו, החל לפעול בעיר גורם נוסף המתקין ומפרסם ע"ג שלטי חוצות ללא מיכרז ובמיקומים בהם הייתה זוהר חוצות אמורה לפרסם בצורה בלעדית.

...

לאור כל זאת, עתרה המועצה בתביעה העיקרית לחייב את החברה בתשלום כספי כולל של 4,089,428.42 ₪ המורכב מהרכיבים הבאים: דמי זיכיון שנתיים לשנים 2009-2001 לפי קרן בסך של 2,298,847 ש"ח; אגרות שילוט בגין השנים 2011-2009 לפי קרן בסך של 169,089 ש"ח; חוב לשנים 2014-2011 (כולל) לפי קרן בסך של 403,810.71; דמי שימוש ראויים, או דמי זיכיון, בגין שנת 2015 לפי קרן בסך של 85,000 ₪ בצירוף מע"מ. תמצית טענות החברה במענה לתביעה העיקרית יש לדחות את התביעה העיקרית מהנימוקים הבאים: התיישנות - בהינתן מועד הגשת התביעה (18.9.2017) חלה התיישנות על כל שנטען בכתב התביעה עובר ליום 18.9.2010 וממילא, המועצה רשאית לתבוע רק סכום של 564,097 ₪ (המוכחש על ידי החברה).

סיכום ביניים: על המועצה לפצות את החברה בגין השנים 2013-2010 עבור אובדן רווחים מפרסום על גבי בילבורדים, בסך של 960,000 ₪; על המועצה להשיב לחברה את דמי הזיכיון ששולמו למועצה, מכוח הסכם בלתי חוקי בגין השנים 2015-2013, בסך של 170,000 ש"ח. תביעה אישית נגד ראש העיר לאחר עיון בעמדות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את התביעה שכנגד שהגישה החברה נגד ראש העיר.

סוף דבר לאור מכלול האמור לעיל, התביעה העיקרית – נדחית.

התביעה שכנגד שהוגשה נגד ראש המועצה – נדחית.