בין היתר מפנים הנתבעים לכך שב-12/18 ביקש מנהל התובעת לקבל הלוואה מהנתבעים, שתסייע לו ותושב לאחר קבלת תשלום דמי התווך מחברת גינאדי (נספח א' לכתב התביעה), מבלי לבקש כי החזר ההלוואה יהיה מתשלום דמי התווך של הנתבעים, שלכאורה לטענתו הם חייבים לו.
גם בתכתובות שבהן דרשו הנתבעים את החזר ההלוואה טענו התובעים להחזרתה לאחר קבלת תשלום מגינאדי מבלי להעלות טענה כלשהיא ביחס לחוב לכאורה של דמי תווך מטעם התובעים עצמם (נספחים ג'- ד' לכתב ההגנה).
מעבר לכל יפים לעניינינו דברי בית המשפט העליון בעיניין מזרחי :
"אין בידי לקבל את הטענה כי בכל מקרה של היתקשרות בין מתווך לבין גורם עסקי ניתן לוותר כליל על דרישות הצורה שבחוק המתווכים. לקביעה כזו אין עגון בלשון החוק, שאינו מבחין בין היתקשרות עם גורם פרטי שמבקש לרכוש דירה, לבין היתקשרות עם גורם עסקי לצורך עסקה מורכבת במקרקעין. יתר על כן, אף בעיסקאות תיווך בין גורמים מתוחכמים יש ערך להעלאת ההסכמות על הכתב (וממילא, ניתן לצפות שבהתחשב במורכבות ובמשאבים המושקעים בעיסקאות אלה הדברים יועלו כנדרש על הכתב) יתרה מכך, הבחנה חדה מדי בין גורמים פרטיים לגורמים עיסקיים חוטאת לתכלית החוק, ככל שזו מכוונת ליצירת סדר וודאות בשוק התיווך, מעבר להגנה על רוכשי הדירות. לא למותר לציין בהקשר זה, כי בסופו של דבר הסדרתו של תחום התיווך בחקיקה מגנה אף על המתווך, שמטבע מקצועו מספק את שירותיו מראש, בטרם ניתן לו תשלום – ולעתים ללא בטוחה ממשית שיקבלו (ראו: זמיר, 237). זאת ועוד, הבחנה חדה בין גורמים פרטיים ומסחריים עלולה אף לעורר קשיים יישומיים רבים בכל הנוגע ל"קטגוריזציה" של מקרים (למשל, כאשר מדובר בגורם עסקי "קטן").
התובעים טוענים כי בהתאם לאמור בעיניין מזרחי יש לאמץ את התוצאה שהתקבלה בפסק הדין האמריקאי לפיו הסכמה בעל פה בין חברה שעסקה ברכישת נדל"ן לבין מתווך במקרקעין לתשלום דמי תיווך לא תחשב תקפה ללא הזמנה בכתב אלא במצבים של "מירמה ממשית" שבהן העידר הסכם בכתב נבע ממצג שוא של הגורם שנהנה משירותי תיווך.
...
בהתאם לכל האמור לעיל, הרי שבעניינינו מדובר בעסקת קומבינציה, שעצם העובדה שהיא עסקה מורכבת יותר אין להוציאה מתחולת חוק המתווכים.
העדר התייחסות זו מחזק את המסקנה כי לא הועלתה תשתית עובדתית מתאימה בכתב התביעה לטענת המרמה.
סוף דבר
לאור כל האמור, אני מורה על דחיית התביעה על הסף.
