תמורת דמי תיווך בגין הסכם השכירות שילם הנתבע לתובע 8,500 ש"ח שאותם יש לקזז מדמי התיווך בגין המכירה, לפנים משורת הדין.
אמנם נחתם בין הצדדים הסכם תיווך אך במקום "השכרה" נרשם בו "מכירה" ומספר הזיהוי של הנתבע לא נרשם בו, כל זאת בנגוד לתקנות המתווכים במקרקעין (פרטי הזמנה בכתב) תשנ"ז-1997 (להלן: "תקנות המתווכים").
שישית - קבלת התביעה במצב העובדתי כפי שהוצג והוכח בתיק – בהיעדר הוכחה אחרת - פירושה כי מתווך שגרם להשכרת נכס ושלאחר מספר שנים הוחלט בין הצדדים לבצע בו עסקת מכירה, יזכה בדמי תיווך רק בשל הצגת הנכס מלכתחילה לשוכר ולא לכך כמדומני התכוון המחוקק.
...
דיון והכרעה:
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים כפי שמובאות בכתבי הטענות ובסיכומיהם ואף שמעתי את ראיותיהם, החלטתי לדחות את התביעה, חרף הדברים הבאים:
ראשית - למרות שהנתבע טען בבקשת הרשות להתגונן ושוב ושוב בדיון מיום 6.9.2020 - ששילם לתובע 10,000 ש"ח ולא קבל חשבונית (טענה הפוגעת במהימנותו של התובע), זנח טענה זו הן בחקירת התובע והן בסיכומיו.
ממילא התשובה לשאלה זו אין בה כדי להשפיע על התוצאה אלא רק על ההתרשמות ממהימנות הנתבע שבמקרה זה היא שלילית ולכן הובאה בראש פרק זה.
למרות זאת אני דוחה את התביעה מהנימוקים הבאים:
ראשית - אין מחלוקת שהתובע השתהה בהגשת התביעה (הסכם המכר נחתם במאי או יוני 2013 והתביעה הוגשה ביולי 2019) ויכול וגרם בכך לנתבע נזק ראייתי.
שלישית - כשאני בוחנת ראיות חיצוניות לדברי הצדדים באשר למהות העסקה שאותה בקש הנתבע לבצע כשהזמין את שירותי התיווך, גם שם קשה להגיע למסקנה ברורה ודבר זה פועל לרעת התובע, לאור הכלל ש"המוציא מחברו עלו הראייה" ולפיו על התובע מוטל הנטל להוכיח תביעתו ולשכנע את בית המשפט כי הנתבע חב לו את אשר הוא תובע.
מכל האמור לעיל אני דוחה את התביעה ומחייבת התובע לשלם לנתבע את הוצאות המשפט בסך 10,000 ש"ח שישולמו לנתבע באמצעות באת כוחו תוך 30 יום מהיום.