תביעת משכיר נגד שוכר: דמי שכירות, צביעה ועגמת נפש

בגדרה נתבע סך של 6,000 ₪ בגין דמי שכירות לחודש אוקטובר 2019, סך של 24 ₪ בגין עמלת ביטול שיק דמי השכירות, 4,680 ₪ בגין צביעת הדירה שהושבה לא צבועה בנגוד להסכם השכירות, 381 ₪ בגין חיוב ארנונה; 750 ₪ עבור שליחת מכתב התראה וייעוץ משפטי ו-1,500 ₪ בגין זמן בטלה ועגמת נפש.

התביעה הוגשה גם כנגד הנתבעת 2, גב' בלוך (להלן: "הערבה"), אשר ביחס אליה נטען, כי חתמה כערבה למילוי התחייבות הנתבעת מכוח הסכם השכירות.

לא זו אף זו. גם אם תאמר, כי לא בהפרה יסודית עסקינן (כזו המזכה את סיום ההסכם לאלתר), הרי שנוכח הפרת הוראות חוק השכירות והשאילה בכל הנוגע לחובת התובעת לתקן את הליקויים במועדם, רשאית הייתה הנתבעת, מכוח הוראות סעיף 9(א)(2) לחוק השכירות והשאילה, להפחית את דמי השכירות שנתבעו לחודש אוקטובר 2019.

...

הגזמות וניפוח המחלוקת על ידי הנתבעת מבלי לגרוע מן האמור לעיל כמו גם מן המסקנה, כי הליקויים בדירה זיכו את הנתבעת לסיים לאלתר את ההתקשרות החוזית, סברתי שיש גם להידרש לתהיות נוספות שעלו ביחס להתנהלות הנתבעת.

הנתבעת לא הייתה מחויבת בתשלום דמי השכירות לחודש זה ומכאן שהסעדים הנתבעים, דינם להידחות.

סוף דבר - דין התביעה להתקבל בחלקה בלבד.

ביום 5.9.2012 הגיש המשיב לבימ"ש השלום בת"א - יפו תביעה לפינוי המושכר נגד השוכר במסגרת תא"ח 14146-09-12 בטענה כי השוכר הפר את הסכם השכירות ולא מימש כדין את האופציה להארכת הסכם השכירות.

הסעדים להם עתר התובע בכתב התביעה: א) החזר כספי בסך של 75,510 ₪ (72,100 ₪ בצרוף הפרישי הצמדה וריבית) בגין הפרש דמי השכירות אשר שולמו לנתבע לבין דמי השמוש הראויים אותם היה צריך לשלם נוכח מצב הדירה.

כמו כן, נקבע כי אף שאיתור מקור הנזילה מדירת השכן והשלמת התיקון ארכו פרק זמן של שנה, התובע לא הניח תשתית ראייתית בגינה קמה לנתבע חובה לפצותו בגין עוגמת נפש, עת הוכח כי הנתבע נענה לפניות התובע לבצוע תיקון הליקויים החל מחודש יולי 2012 עובר לתיקוני הצבע בחודש פברואר 2013 והחלפת חלק מהארון לאחר איתור מקור הנזילה בדירת השכן.

...

בימ"ש קמא הגיע למסקנה לאחר שמיעת המומחית, כי ההערכה שביצעה בעניין דמי השכירות אינה מעוגנת באסמכתאות אלא מבוססת על הערכות והנחות.

משכך, לא נדרש לפסוק גובה של דמי שכירות ראויים ודין הטענה בדבר פיצוי על דרך אומדן להידחות.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות.

עסקינן בתביעה בסך 32,500 ₪ שהוגשה על ידי שוכרים נגד משכירים להשבת חלק מדמי השכירות ששלמו, בטענה כי המושכר לא היה ראוי למגורי אדם.

במאי 2020 צבעו את הדירה.

ו) לא התקבלה דרישת השוכרים לקבלת החזר בגין אי השמוש ביחידת הדיור ואף לא פיצוי בגין עוגמת נפש.

...

ד) נקבע בין היתר: "17. על יסוד העדויות שנשמעו לפניי, אשר מקבלות תימוכין במסמכים שצורפו, אני קובעת כממצא עובדתי כי החל מתאריך 20.3.2020 פנו התובעים לנתבע 1 בתלונה אודות נזקי רטיבות בנכס, ונזקים אלה לא טופלו כראוי על ידי הנתבעים תוך "זמן סביר", אלא רק בסמוך לחודש 1/2021.

דין בקשת רשות הערעור להידחות אף ללא צורך בתשובת המשיבים וזאת מהנימוקים כדלקמן: א) בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות ניתנת רק במקרים חריגים, עת נעשה לאחד הצדדים עוול קשה או כאשר הבקשה מעוררת שאלה משפטית בדרגת חשיבות גבוהה ביותר, זאת בשל טבעם של הליכי תביעות קטנות, שתכליתם בירור יעיל, מהיר ופשוט של סכסוכים.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, נדחית בקשת רשות הערעור.

ביום 16.01.2020 הגישה המשכירה את התביעה הנוכחית על סך 28,500 ₪, הכוללת את דמי השכירות ששולמו למשכיר החל מתחילת תקופת השכירות, הוצאות ההובלה לדירה, עוגמת נפש בסך 10,000 ₪ וכן הוצאות מכתב התראה התביעה הנוכחית.

מנגד, טען המשכיר כי ההפחתה בדמי השכירות הייתה כנגד הצביעה בלבד, והוא זכאי להשבת סכום, היות והצביעה לא בוצעה בסופו של יום.

בנוגע לדמי השכירות יוער עוד, כי עומדת לחובתו של המשכיר העובדה שהגיש את התביעה שכנגד הנוכחית נגד השוכרת בגין דמי השכירות, שעה שבמקביל תבע את בעלת הדירה העליונה בגין אובדן דמי שכירות לאותה תקופה בדיוק, בתיק באשקלון, ואף קיבל את דמי השכירות שהוכח כי הפסיד.

...

ממילא, הדרישה נדחית בזאת.

סיכום סוף דבר, התביעה הפותחת מתקבלת בחלקה ואני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך 8,100 ₪ בגין דמי שכירות שנגבו שלא כדין ובגין עוגמת נפש.

התביעה שכנגד נדחית.

בין הייתר השוכרת התחייבה: "להחזיר לקדמותם את השירותים ואת חדר ההלבשה שניבנה על ידה ולהשיבם למשכירה במצב תקין ועובד לרבות תקוני בלאי, צבע ו/או כל תיקון הנידרש עד להבאת מיתחם השירותים למצב מושלם. ככל ולא תעשה כן מתחייבת השוכרת לבצע זאת בסיום חוזה השכירות החדש שנחתם". עוד הוסכם כי "ככל שתעלה טענה כלשהיא נגד המשכירה בעתיד או שתקום מחלוקת כלשהיא, מכל סיבה שהיא ומכל הקשר שהוא (ללא קשר למשבר הקורונה), ייעמדו לזכות המשכירה סך כולל של 39,180 ₪ אשר נוכו לה מדמי השכירות והאחזקה במהלך החודשים שקדמו לסיום השכירות ולא שולמו על ידה. לסכום זה תתוסף ריבית בנקאית סבירה והצמדה למדד מיום חתימת מיסמך זה ועד ליום הודעה על מחלוקת וזאת בטרם עריכת היתחשבנות כלשהיא" (ההדגשות בקוו – במקור).

השוכרת דרשה פיצויים בסך 120,000 ₪ בגין החזר הוצאות תיקונים והפסדים שונים, 50,000 ₪ בגין עגמת נפש ואבדן ימי עבודה, 3,128 ₪ בגין עלות חוו"ד מומחה, וכן השבה של הערבות הבנקאית שחולטה בסך של 40,000 ₪.

בהתאם לסעיף זה "לא פינה השוכר את המושכר כאמור בסעיף 21 לעיל, ישלם השוכר למשכיר סך השווה לכפל דמי השכירות היחסיים כדמי שכירות קבועים ומוסכמים מראש עבור כל יום של איחור בפנוי המושכר לאחר המועד הקבוע לפינוי זאת בנוסף על תשלום הנזק הנגרם מאי הפינוי במועד. אין בתשלום זה כדי לגרוע מזכותו של המשכיר לכל סעד אחר או נוסף עפ"י הסכם זה ועפ"י כל דין". בכתב התביעה נידרש פיצוי בגין תקופה של חודשיים.

...

התביעה שכנגד של השוכרת נגד המשכירה דין התביעה שכנגד להידחות (בכפוף לניכוי סכום הערבות הבנקאית שחולטה מהסכומים המגיעים למשכירה, כפי שבוצע לעיל במסגרת בחינת התביעה העיקרית).

גם הטענות בדבר עלויות שנגרמו בשל "הכנת הנכס למסירה" ו"הפסדי עתק בגין הסכומים הראשוניים והקבועים שהשקיעה בנכס מתוך ידיעה ברורה כי תמשיך בו שנים ארוכות" דינן להידחות.

סוף דבר התביעה העיקרית מתקבלת באופן חלקי בלבד, ואילו התביעה שכנגד נדחית.