בתשובה, התובעת העלתה את הטענות הבאות:
באשר להעדר יריבות נטען כי:
מניותיה של שחם הועברו ברובן המוחלט לנתבעת עוד בשנת 1969; כי הנתבעת עשתה שימוש בנכס והשכירה אותו לצדדים שלישיים משך עשרות שנים; הנתבעת שילמה לתובעת דמי הסכמה בגין העברת המניות כאמור עוד בשנת 1985, בסך של כ- 4,700 ₪; הנתבעת חתמה על הסכם החכירה נשוא הדיון באמצעות מורשה החתימה מטעמה; החל משנת 1990 הנתבעת היא זו שהתנהלה מול התובעת בכל הקשור להסכם החכירה, כך למשל, הנתבעת פנתה לתובעת בשנת 1994 בבקשה לחדש את הסכם החכירה.
עוד ציין בית המשפט בהחלטתו, את החלטת הנהלת רמ"י מס' 2841 מיום 16.11.2010 לפיה "המנהל לא ייגבה חובות שהתגבשו לפני יותר מ- 7 שנים".
בעניינינו לא נטען כי התובעת היתנתה את בקשת הנתבעת להעברת זכויות החכירה בתשלום חובות עבר, ובנגוד לעניין כפתורי, אין המדובר בהליך שניפתח על ידי החוכר לאור היתנהלות של הרשות, אלא שעסקינן בתביעה כספית חוזית וכן תביעה לסילוק יד בגין הפרת הסכם חכירה.
כל עוד לא תחליט מועצת מקרקעי ישראל אחרת יוגדלו דמי החכירה השנתיים באופן שיתווספו להם כל שנה הפרישי הצמדה שיחושבו וישולמו בהתאם לעלייה היחסית בין המדד היסודי לבין המדד האחרון שהיה ידוע במועד בו יגיע זמן הפרעון של דמי החכירה השנתיים כאמור לעיל".
לשם הוכחת טענתה, צרפה הנתבעת מכתב מיום 26.4.96 מאת המנהל אל חברת "צור און בע"מ אחוזת שחם בע"מ", בו צוין כך:
"הננו להודיעכם כי נהיה מוכנים להסכים לבקשתכם להמרת חוזה החכירה הלא מהוון בחוזה חכירה מהוון בנכס הנ"ל וזאת לאחר שתשלמו את התשלומים המפורטים בטפסי הקבלה/ חשבונית מס...".
במכתב צוין כי דמי ההוון היו בסך כולל של 786,277.92 ₪ (כולל מע"מ), כי דמי חכירה שנתיים עדכניים יחושבו לפי 3% מערך הקרקע, וכי סכום דמי ההסכמה נכון למועד משלוח המכתב בלבד הוא סך של 389,293.54 ₪ לא כולל מע"מ (נ/2).
1.2 על אף האמור בפיסקה 1.1 יחושב כל תשלום למינהל בגין התקופה החדשה, כאילו שולמו ע"י החוכר דמי חכירה ראשוניים, בשעור מסוים מערך הקרקע, עפ"י היעוד, המטרה ואפשרויות הניצול שהחוכר היה וכאי לממש בתקופת החכירה המקורית ובהתאם לתנאיה, כדלקמן :
1.2.1 שולמו בגין החכירה המקורית דח"ר בשעור נמוך מ-40% מערך הקרקע - יראו את החוכר כמי ששילם דח"ר בשעור 40%.
...
מנגד, הנתבעת טענה כי יש לדחות את התביעה על הסף מטעמים של התיישנות ושיהוי וכן העדר יריבות, כפי שיפורט להלן.
באשר לטענת הנתבעת כי ההסכם נשוא הדיון בוטל, דינה להידחות שכן היא נטענה על דרך הסתם והיא לא נתמכה בראיה אחת.
לאור כל האמור לעיל אני קובעת כי הנתבעת הפרה את הסכם החכירה עם התובעת בכך שלא שילמה את דמי החכירה החל משנת 1998.
סוף דבר
התביעה מתקבלת ברובה, במובן זה שאני מחייבת את הנתבעת לשלם לנתבעת סך של 1,516,928 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל, וזאת תוך 60 יום ממתן פסק הדין.
