תביעת מטרד רעש נגד חנות על ידי שכנים

הנתבעים מתלוננים על שימוש בלתי סביר של הנתבעים שכנגד, מפעילי החנות, ברכוש המשותף השייך לכל דיירי הבניין, לרבות הנחת מקררים, מדפי סחורה, שולחנות וכיסאות במעבר הולכי הרגל; מכירת מזון בנגוד לתקנון הבית המשותף; עישון של לקוחות החנות בשטח הרכוש המשותף, במעבר ועל אדן הגינה, והשלכת בדלי סיגריות באדניות; צריכת אלכוהול ע"י לקוחות החנות וע"י צעירים ובני נוער בפרט; ליכלוך והטלת שתן בחצר הבניין שנגרמים ע"י הלקוחות וצרכני האלכוהול בפרט; מיטרדי רעש עד שעה מאוחרת בשל שידור משחקי ספורט בטלוויזיה בעוצמת קול גבוהה.

התביעה שכנגד מתייחסת לכתבת תגובה במקומון בה מסר יוסף את עמדתו ביחס לתלונתם של הנתבעים על אי הטיפול במטרדים שיוצרת הפיצוציה, שפורסמה בכתבה קודמת, ובה טען כי תלונתם נובעת מצרות עין ומסכסוך על חניה, וכי הם יוצרים פרובוקציות בחנות ומגישים תלונות סרק נגדה; וכן לשיחת טלפון עם מנהלת במקום עבודתו של הנתבע בה אמר התובע כי מדובר בעבריין.

לפיכך, לא היה במילות גנאי הדדיות אלה ("חולה נפש", "הומואים", "מטורפת", "אדם רע", "מישפחה פלילית", "עבריין"), וכן התייחסויות למוצאו העדתי או לאמונתו הדתית של מי מהצדדים, כדי לפגוע בשמם הטוב של שני הצדדים בעיני האדם הסביר שנחשף אליהן, קרי: דיירי הבניין ולקוחות החנות, באשר הן מהקשר הדברים והטונים בהם נאמרו, והן מהידע המצטבר של השומעים, היה ברור לכל כי מדובר בסכסוך שכנים על המטרדים שיצרה החנות לדיירי הבניין ולנתבעים בפרט, ולא מעבר לכך.

אשר לכתבת התגובה שפורסמה במקומון "עושים שכונה" ביום 1.7.13, שבוע לאחר פירסום כתבה שסקרה את תלונותיהם של הנתבעים על המטרדים הנוצרים עקב פעילות החנות, ואי טפול העיריה בתלונות שהוגשו על ידם, הרי שאיני מאמינה לגירסתו של אבי התובע, יוסף סינואני, כי כל שאמר לכתב המקומון הוא שנהג שלא כראוי בפרסמו כתבה ללא תגובת בעלי החנות, ושסוכם כי תפורסם היתנצלות של המקומון על כך. מהכתבה שפורסמה עולה בבירור כי מדובר בתגובה שתוכנה נימסר ע"י יוסף סינואני, אשר מצוטט בשמו, ושהוא היחיד שיכול היה למסור פרטים אלה לצורך פירסום תגובת בעל החנות על הכתבה הקודמת.

בין היתר, האשים המגיב את הנתבעים כי הם היחידים שמתנגדים לפעילות החנות וזאת מתוך צרות עין וסכסוך על חניה, גרימת נזקים על ידי הנתבעים לעסק ולמזגנים והברחת הלקוחות בפרובוקציות שהם עושים, פניות מצדם למישטרה ולפקחים כדי למרר את חייהם.

...

בשולי הדברים ייאמר כי לא מצאתי ממש בטענה הספקולטיבית של התובע כי חתימות דיירים זוייפו, ולא הובאה כל ראיה לתמוך בטענה זו. לפיכך אני קובעת כי הוכח במידה מספקת שהעצומה היתה מבוססת על תשתית עובדתית נכונה, ופורסמה בתום לב ולמטרה לגיטימית של שיפור איכות החיים של דיירי הבניין.

עם זאת, לא מצאתי כי בכתבה הנ"ל יש משום לשון הרע נגד הנתבעים, שכן נמסרת בה גרסת הדובר לגבי המניע לסכסוך והתייחסות לטענות הנתבע כנגד החנות ומפעיליה, באופן שאינו חורג מהסביר, והדברים שאמר לעניין המניע משקפים את דעתו הסובייקטיבית ותו לא. לעניין שיחה טלפונית בין אביחי סינואני לבין מחלקת משאבי אנוש במקום עבודתו של הנתבע, רויטל גרף, אני קובעת כי לא הוכח שהשיחה בוצעה ע"י אביחי סינואני או כי הדובר הזדהה כך, מאחר שעדות הנתבע לגבי מה שסיפרה לו מנהלת המחלקה היתה עדות מפי השמועה שלא נתמכה בעדות רויטל גרף עצמה, שלא זומנה להעיד.

בתחילה כללה התביעה העיקרית גם תביעה לפינוי הנתבעים מהחנות, אך ביום 10/12/12 החזירו הנתבעים את החזקה בחנות לידי התובעים, ותביעה זו התייתרה.

עבודות אלה גרמו לנתבעים מטרדים קשים של רעש, אבק, חסימת המדרכה הסמוכה לחנות למעבר הולכי רגל באמצעות חומרי בנייה וגדר, והסתרת החנות מעוברים ושבים על ידי הגדר ועל ידי כלי הרכב אשר פוקדים את המקום לצורך עבודות הבנייה.

התובע הבהיר בחקירתו כי לפני שנים חתם על ייפוי כוח המאפשר לשכנים לחתום על תכניות לבצוע עבודות במבנה הצמוד, ועל כן לא ידע כלל ועיקר כי העבודות עומדות להתבצע בקרוב.

...

אני סבור שאין מקום לחייב את הנתבעים במלוא תשלום דמי השכירות בתוספת 500 ₪ לכל יום איחור בפינוי המושכר, ובתוספת פיצוי בסך 10,000 ₪ כאמור בסעיפים 16 ו-17 של החוזה, ויש להסתפק בפיצוי כולל בסך 5,000 ₪, בנוסף לדמי השכירות הקבועים בחוזה עבור התקופה בה החזיקו הנתבעים במושכר בפועל.

סוף דבר הנתבעים לא שילמו לתובעים דמי שכירות עבור החודשים ספטמבר עד דצמבר 2012, למרות שהחזיקו במושכר בתקופה זו, ועליהם לשלם לתובעים את דמי השכירות הקבועים בחוזה עבור תקופה זו. בנוסף, על הנתבעים לשלם לתובעים פיצוי מוסכם מופחת בסך 5,000 ₪ והוצאות משפט.

לעומת זאת, דין התביעה שכנגד להידחות הואיל ואין לתובעים (הנתבעים שכנגד) אחריות כלשהי להוצאות שנגרמו לנתבעת (התובעת שכנגד) כתוצאה מההשקעות בחנות שנסגרה.

השופטת ר. למלשטריך - לטר: ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש השלום בחדרה (כב' השופט אמיר סלאמה) מיום 24.9.15 בת"א 20904-05-12 יוניאור נ' בורקאי ובת"א 1766-08-12 בורוקאי נ' יוניאור (להלן: "פסק הדין") במסגרתו נדחו תביעות הצדדים: תביעת המערערת שעניינה סעד להפסקת מיטרדי רעש והפסקת עבודות בניה שביצעה המשיבה במקרקעין הגובלים בשטחה לרבות סעד להריסתן, ותביעת המשיבה שעניינה מתן צו מניעה כנגד המערערת לעשות במגרשיה שימוש הנוגד תכניות מתאר או שימוש חורג ללא היתר כדין.

מוקד הסיכסוך נעוץ בכך שהמערערת (יוניאור בע"מ) משכירה במגרשה משרדים לחברות העוסקות בהיי-טק וביוטכנולוגיה, ואילו המשיבה (בורוקאי נתיבים) מקיימת במגרשה חנות לחומרי בנין ומכונות לכיפוף ברזל .

המערערת לא צירפה חוות דעת מומחה בתחום (חוות הדעת התייחסה לנושא הרמקולים בלבד), לא הביאה עדות דייר מדייריה באיזור הגבול המשותף אשר יכול להעיד על כך; לא הוכיחה כי הפסקת עבודות בנית הקונסטרוקציה נחוצה למניעת מיטרד הרעש אשר נטען כי יווצר על ידי הפעלת מכונת הקלונסאות.

משהסכימו הצדדים לידון בטענה לרעש מהמכונה, על אף שזו לא הוזכרה בכתב התביעה, אין מניעה לכך, אך לא ניתן לקבוע כי אפיון המכונה באופן שונה על ידי עדי הצדדים מהוה "הרחבת חזית" כלשהי, מה גם שלא קמה כל טענה מצד המערערת המתנגדת לשינוי חזית או הרחבתה במהלך עדותו של מנהל המשיבה או קודם לכן.

) הוראות חוק התיכנון והבניה נועדו ליתן הגנה לאנטרס ציבור אך הוכרו בפסיקה גם ככאלו המהוות בסיס לעוולה של הפרת חובה חקוקה במסגרת תביעתו של שכן כנגד הבונה ראו עא 416/58ג'דעון נ. סלימאן (8.6.59) – "הוראות בחיקוק הבאות להסדיר יחסים עם שכנים, כגון הוראות הכופות על בעל אדמה חובה להסיג את ביניינו מצידי חלקתו, יועדות ללא ספק "לטובתו או להגנתו" של השכן.

...

2.7 בשל הטעמים המפורטים לעיל המערערת גם איננה זכאית לסעד של הריסת הקונסטרוקציה.

דיון והכרעה 4.1 אקדים ואציין כי דין הערעור להדחות.

לפיכך, משלא הוכח מפגע של רעש מהמכונה, לא היה מקום להיעתר לסעד מטעם זה. 4.4 גם מטרד אסתטי של הקונסטרוקציה לא הוכח לפי קביעת בית משפט קמא.

עוד הוסיף וטען כי טענותיה של התובעת לרעש וצפיפות בימי תפילה הנן שקריות ומופרכות, וכי התביעה הוגשה ממניע של נקמה על רקע הסיכסוך הקיים בין הצדדים, וכי התובעת מנהלת וממשיכה לנהל הליכים משפטיים רבים כנגד אנשים, על בסיס טענות מוזרות ותמוהות.

בנוסף תארה התובעת את מיטרדי הרעש והצפיפות לרבות הפגיעה בפרטיות הנגרמים לה עקב הפעילות הנ"ל. וכך אמרה בעדותה: "אני לא נגד הדת, הדת היא בשביל הרחמים ולא בשבית להקשות. הדת זה בשביל הרחמים. האיזור צר מאוד. אני גרה לבד. זה פגע בפרטיות שלי. בשעה 4:00 בבוקר לפני צאת הבוקר הם מגיעים ומתפללים" (עמ' 16 ש' 24-22) עוד תארה התובעת בעדותה ארועי אבל שנערכים בבניין, ואת הפגיעה באיכות חייה ובהנאתה מקניינה, הנגרמות לה עקב כך. "כשנפטר מחמד עבד למאלק פחמאוי שמו את הרכבים אצלי, וחנו אצלי בחצר, 4-5 רכבים. לא יודעת למי זה שייך. כשרציתי לצאת לבנק או לקופת חולים לא יכולתי לסגור את השער. רציתי לקבל את החופש שלי בבית. זה מיטרד וזה לא יפה, ופוגע בחופש ובחירות שלי. אני גרה לבד בבית ורוצה לצאת, ולא יכולתי ללכת בתוך הגינה שלי" (עמ' 18 ש' 30-27) יוזכר כי בכניסה לביתה של התובעת קיימת רחבה גדולה עם שער, וכי בין ביתה לבין הבניין מפריד שביל צבורי המוביל לבניין.

עדותה הנ"ל של התובעת אשר נבחנה על ידי בזהירות יתרה לאור היחסים העכורים בינה לבין הנתבע, לא רק שלא נסתרה, אלא היא נתמכה בעדויותיהם של שני שכנים המתגוררים בקירבת מקום.

הגב' מלכה אלקרע שמנהלת חנות בקירבת המקום העידה על ביקורי המתפללים לרבות אלה המגיעים מחוץ לשכונה ועל הרכבים שמגיעים וחונים במקום, ועל הרעש הנילווה לפעילות זו במיוחד בשעות הבוקר המוקדמות, ועדותה הנ"ל לא נסתרה.

ב"כ הנתבע ניסה לכרסם בזכותה של התובעת להגיש את התביעה דנן בטענה כי לדירה שבה היא מתגוררת אין היתר בנייה כדין, אולם התובעת העידה כי המדובר בבית הבנוי מזה 55 שנה ואשר הוענק לה על ידי אביה, ובנסיבות אלה, לא שוכנעתי כי קמה מניעות כלפיה מלהתנגד לשימוש הלא חוקי שנעשה על ידי הנתבע בבניין כמתואר לעיל, קל וחומר כאשר התובעת משתמשת בדירתה למטרת מגורים בלבד, היינו שימוש המותר על פי תכנית המתאר החלה במקום.

הפסיקה הכירה בהפרות של דיני התיכנון והבניה כמקימות בסיס לעוולה של הפרת חובה חקוקה, ובע"א 7727/01 מאיר קרנש ואח' נ' יאיר נחומי ואח' נאמרו הדברים הבאים: "הפרות של דיני התיכנון והבנייה, על דרך של בנייה בלא היתר או מכוח היתר שאינו חוקי או בנגוד לתכנית המיתאר, הוכרו בפסיקה ככאלו המהוות בסיס מתאים לעוולה של הפרת חובה חקוקה, במסגרת תביעתו של 'השכן' (משמע - הבעלים או המחזיק של מקרקעין שכנים) כנגד הבונה-המפר" ( ע"א 86/119 קני בתים בע"מ נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה, נתניה ואח', פ"ד מו (5) 727, 744 והאסמכתאות המופיעות שם).

...

לאור האמור לעיל, ובהתקיים היסודות המנויים בסעיף 63(א) לפקודת הנזיקין, הנני קובעת כי הנתבע עוול כלפי התובעת בעוולה של הפרת חובה חקוקה, וכי עליו לפצותה בגין הנזק שנגרם לה עקב כך. בשים לב לאופי הפגיעה ולמשך השימוש המפר שנעשה בבניין על ידי הנתבע, הנני מעמידה את הפיצוי הנ"ל על סך של 20,000 ₪.

אשר על כן, הנני קובעת כי במקרה שבפנינו, הוכחו יסודותיה של עוולת מטרד ליחיד בכל הנוגע לשימוש בבניין כבית תפילה וכבית עם. המסקנה מכל האמור לעיל היא שהנני נעתרת לתביעה, ונותנת בזאת צו מניעה קבוע המורה לנתבע ו/או מי מטעמו להפסיק את השימוש בבניין הבנוי על מגרש 3 בחלקה 35 שבגוש 11506 והנמצא בדאליית אלכרמל, כבית תפילה ו/או בית עם ו/או כל שימוש אחר שאינו למטרת מגורים, זאת כל עוד לא שונה ייעוד הבניין באופן חוקי.

בנוסף הנני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת פיצוי בסך של 20,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל, וכן אגרת משפט בשערוך ליום התשלום בפועל, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

טענות הצדדים בתמצית: בסיכומיו חזר התובע על טענותיו ביחס למיטרד הרעש והרעד אשר מקורם במדחסים, הוא פירט את הבדיקות שנערכו על ידי הגורמים המוסמכים אליהם פנה עובר להגשת התביעה, ההמלצות שניתנו בנידון ואי ביצוען או ביצוען באופן חלקי וחובבני על ידי הנתבעת.

דיון: עוולת מיטרד ליחיד מעוגנת בסעיף 44 לפקודת הנזיקין, ובס"ק 44 (א) לפקודה, הוא הרלוואנטי לענייננו, נקבע כדלקמן: "מטרד ליחיד הוא כשאדם מיתנהג בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש במקרקעין התפושים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם בהיתחשב עם מקומם וטבעם; אך לא ייפרע אדם פיצויים בעד מטרד ליחיד אלא אם סבל ממנו נזק". הוראת הדין לעיל נדונה ב-ע"א 44/76 אתא חברה לטכסטיל בע"מ נ' שוורץ, פ"ד ל(3) 785 (להלן: "פס"ד שוורץ"), שם נפסק כדלקמן: "סעיף 44 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] נוקט לשון 'הפרעה של ממש' בתארו מידתה של הפרעה של פלוני לשכנו, שהיא מיסודותיה של עוולת המיטרד ליחיד, 'הפרעה', משמע כי קיומה, מידתה ועצמתה אינם נבחנים אלא תוך זיקה לאדם אחר, כי הרי הפרעה היא התוצאה של פעלו של פלוני כלפי אחר, מכאן, כי הדגש על תוצאות המעשה ולא על טיבו של המעשה עצמו ועל-כן יתכן כי פלוני ינקוט אמנם באמצעי זהירות סבירים בבצוע מעשהו, אך בכל זאת לא יוכל להמנע מהפרעה ועקב כך גם יתחייב בבצוע מיטרד.....

בנסיבות כמתואר לעיל, טענות הנתבעת ביחס לאופיו של האיזור בו נמצא הבניין והעובדה כי החנות פועלת מזה מספר שנים עוד בטרם רכש התובע ואישתו את הדירה במקום, אינן משנות כהוא זה מהעובדה כי מדובר ברעש חריג בשעות הלילה העולה על המותר בדין.

...

בנסיבות העניין דרישת התובע בנדון נדחית בזאת.

לסיכום, אני מקבל את התביעה באופן חלקי ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע, באמצעות בא כוחו, סך של 14,000 ₪.

כן תשלם הנתבעת לתובע מחצית סכום האגרה ששולמה בתביעה וחלקו בשכרו של מומחה האקוסטיקה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק על מחצית הוצאות האגרה מיום תשלומה ועל חלקו בשכר מומחה האקוסטיקה ממועד תשלומו ועד התשלום המלא בפועל.