תביעת מזונות מוסלמים בבית המשפט המחוזי

כך לדוגמא, ציין השופט ח' כהן כבר בשנת 1970 כי: "כפי שאמרנו פעמים אין ספור, החוק נותן את הברירה בידי האישה: רוצה – תובעת מזונותיה בבית-דין רבני, רוצה – תובעתם בבית-משפט מחוזי. בעלה הנתבע אינו יכול לשלול ברירה זו ממנה; והשאלה אם ענין מזונותיה של האישה נכרך בתביעת גירושין וניכנס כך בתחום סמכותו הייחודית של בית-הדין הרבני, אינה יכולה להיות תלויה אך במה שהבעל הנתבע כתב בכתב-תביעתו או בכתב-הגנתו לבית-הדין הרבני: יש לבדוק בכל מקרה אם תביעת הגירושין כבר נתעוררה ונדונה, ואם כן – אם אחד מבעלי-הדין כרך בה בתום-לב גם את ענין המזונות" (ע"א 666/70 שלום נ' שלום, פ"מ כה(2) 701 (1971)).

בדברי ההסבר לתיקון נאמר כי: "מטרת התיקון המוצע היא להשוות את סמכויות השיפוט הייחודיות הנתונות לבתי הדין השרעיים והכנסייתיים ביחס למוסלמים ולנוצרים לאלו הנתונות לבתי הדין הרבניים ביחס ליהודים, ובתי הדין הדרוזיים ביחס לדרוזים. לאחר שאוחדו תחת קורת גג משפטית אחת כל הענייני המשפחה, יש להבטיח גם לכל אזרחי ישראל היזדמנות שווה לפנות לבתי המשפט האזרחיים לסעד בעינייני מישפחה. יש להדגיש כי התיקון אינו חוסם את הפניה לבתי הדין הדתיים בעניינים שאינם בסמכות שיפוטם הייחודית, כאשר יחפצו בכך הצדדים" (ה"ח תשנ"ח מס' 2749 עמ' 570).

...

אף אם היינו קובעים שיש לדון בסוגיות אלו בפני אותה הערכאה ובמאוחד, לא היה בסעיף 5.2 להסכם הגירושין האמור די כדי להוביל למסקנה שהסמכות לדון בעניינים אלו מוקנית לבית הדין הרבני במקרה הנדון.

סוף דבר נוכח כל האמור, מצטרף אני לחברתי המשנָה לנשיא מ' נאור, וגם לגישתי אין מקום לקבוע כי אישור הסכם הגירושין מקנה סמכות נמשכת לערכאה המאשרת.

אף אני סבורה כי משאושר הסכם הגירושין על-ידי בית הדין הרבני האזורי מבלי שהתקיים דיון לגופו של ההסכם, אין לבית הדין סמכות נמשכת לדון בתביעה להפחתת מזונות הילדים.

בעקבות משבר שפרץ בין הצדדים, הם התגרשו לפי הדין המוסלמי בבית הדין השרעי בשנת 2016 .

הפרטים המדויקים של נסיבות מציאת השרידים התבררו בחקירת מישטרה, בבית המשפט המחוזי במסגרת התביעה השניה, והן בבית המשפט העליון.

הנתבע מגיש תביעה לגירושין בביה"ד השרעי;  19.10.2015 הגשת בקשת התובעת לצוו הגנה;  20.10.2015 הגשת תביעת התובעת בעיניין אחריות הורית;  19.11.2015 הגשת התביעה למזונות הקטינות, ותביעה למזונות אשה בביה"ד השרעי;  18.2.2016 החלטת ביה"ד השרעי וגירושי הצדדים;  8.6.2016 דחיית התביעה השניה;  14.8.2016 הגשת העירעור לבית המשפט העליון;  3.6.2019 מתן פסק העליון;  4.6.2019 הגשת בקשת התובעת ליישוב סיכסוך;  18.6.2019 הגשת בקשה לדיון נוסף ולעיכוב ביצוע ע"י המדינה;  5.8.2019 דחיית הבקשה לדיון נוסף.

...

סוף דבר על בסיס כל הנקוב בפסק הדין, נקבע כדלקמן: התביעה מתקבלת בכפוף להוראות שלהלן.

נקבע בזאת שהנתבע ישלם לידי התובעת, סכום השווה ל – 20% מתוך סכום הנטו הכולל שכבר שולם ושיתקבל לידיו.

אני מורה על ביטול צו העיקול שניתן ביום 5.6.19 , וצומצם בהתאם להחלטה האמורה מיום 29.12.19 , בכפוף לתשלום המצוין בפסק הדין.

המערער הגיש תביעה להתרת נישואין בטענה כי המשיבה עזבה את דירת הצדדים ביום 10.2.21, ובין הצדדים מתנהלים הליכים בביהמ"ש וביניהם תביעת מזונות אשה ותביעה רכושית.

עוד אפנה למאמרו של שאווה "השפעת המרת דת על סמכויות השיפוט בעינייני המעמד האישי", עיוני משפט י (תשמ"ד-תשמ"ה) 177 כי ביחס לרישום הנידרש בסעיף 2 לפקודת ההמרה "אקט הרישום אצל הממונה על המחוז הוא האקט המכריע לשם מתן נפקות משפטית לאותה המרת דת. בלעדיו אין כל תוקף משפטי-אזרחי (בהבדל מתוקף דתי) להמרת הדת. האישור על אותו רישום שמקבל המומר מן הממונה על המחוז משמש ראיה חותכת לכך, מבחינת משפט המדינה, שהוא המיר עדתו הדתית ונחשב בן העדה החדשה החל מיום הרישום". בבה"נ 1575/96 קידר נ' קידר, פ"ד נא (1) 224 קבע כב' הנשיא דאז ברק כי – "המועד הקובע לעניין בקשה להתרת נישואין או גירושין הוא מועד הנישואין... אותה העת היתה המבקשת מוסלמיה. גם המשיב היה מוסלמי.. עפ"י הוראת סעיף 4(2).. סמכות השיפוט נתונה לבית הדין השרעי.." אין חולק כי המשיבה לא השלימה המרת עדתה לעדה הקתולית בהתאם לפקודת ההמרה טרם נישואיה, ועל כן, מועד נישואיה, המועד הקובע ביחס לבקשת התרת הנישואין, השתייכה לעדה האורתודוכסית בעוד המערער השתייך לעדה הקתולית.

...

גישת בית המשפט העליון המנדטורי, לגבי מקרה מעין זה  היתה שאין מנוס מן המסקנה שההמרה חסרת תוקף".

ואולם, מקום בו המערער הוא זה שכופר בהמרת הדת, הרי שלא ניתן על יסוד טענת מניעות להקנות סמכות לבית הדין שלא נתונה לו בחוק.

מקום בו שני הצדדים מסכימים כי הדין הקתולי אינו מאפשר גירושין, הרי שלא מצאנו צורך, כמוצע ע"י ב"כ היועהמ"ש לשוב ולפנות לראש בית הדין הקתולי בכדי שיקבע האם הדין הקתולי מאפשר גירושין לפי סעיף 3 (ג) לחוק.

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים עמ"ש 33932-06-22 א. נ' ב. תיק חצוני: לפני הרכב כבוד השופטים: סארי ג'יוסי [אב"ד] עפרה אטיאס ניצן סילמן המערער: ע"י ב"כ עוה"ד י. פייסל - חיאדרה המשיבה: ע"י ב"כ עוה"ד ה. דאוד ערעור על פסק דינו של בית משפט לעינייני מישפחה בקריות (כב' ס. הנשיאה השופטת שירי היימן) מיום 9.5.2022 בתמ"ש 60986-09-17, 60880-09-17. פסק-דין

ביחס לתביעת המזונות, טענה המשיבה כי שניים מהילדים במשמורתה, וילדה נוספת מתארחת אצלה; המערער אמיד ובעל פוטנציאל הישתכרות גבוה; משלמת דמי שכירות על סך 2,500 ₪; עובדת במשק בית ומשתכרת סך של 4,000 ₪.

על פי הדין המוסלמי, יכולתו של אב לשאת במזונות ילדיו, אינה נמדדת רק על פי הכנסתו בפועל, אלא גם על פי פוטנציאל הישתכרותו.

...

פסק דינו של ביהמ"ש קמא מפורט ומנומק היטב, ולמעשה, ניתן לסכם הדברים כדלקמן: אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין; הממצאים שנקבעו בפסק הדין תומכים במסקנה המשפטית שנקבעה בו; אין לגלות בפסק הדין טעות שבחוק.

אשר על כן, מכח סעיף 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי תשע"ט - 2018, דין הערעור להידחות, מלבד קביעתו של בית משפט קמא, בפסקה 97 לפסק-דינו.

ע. אטיאס, שופטת על יסוד האמור לעיל, נדחה הערעור, למעט בכל הנוגע לקביעת בית משפט קמא, בפסקה 97 לפסק-דינו.

השופטת עפרה אטיאס: לפנינו חמישה ערעורים מאוחדים בעיניינם של בני זוג לשעבר, מוסלמים (להלן יכונו: "האישה" ו- "האיש") אשר ביום 29.7.00, טרם נישואיהם, ערכו הסכם נישואין "עקד" שעל פי אחד מסעיפיו, הדין שיחול עליהם יהיה הדין השרעי בלבד.

עיקר השתלשלות ההליכים בין הצדדים, לרבות הליכים קודמים: עיקר ההליכים בבית הדין השרעי: במסגרת הליכי הגירושין, הגישו הצדדים מספר תביעות לבית הדין השרעי, וביניהן: תביעות בוררות ("תחכים"), תביעת משמורת קטין, תביעת מזונות אשה, תביעת מוהר, ועוד.

שני הצדדים הגישו ערעור על פסק הדין, כאשר בית המשפט המחוזי בפסק דינו מיום 18.2.15, קבע כי לא היה מקום להעניק לאישה סעד כספי בגין מחצית שווי הנכס, והורה כי יש לצרף לתביעת פירוק השתוף את אבי האיש, ולדון בטענות האישה לעניין עסקת המתנה שהשתכללה.

...

לפיכך, יש לקבל את הערעור, לבטל את פסק הדין קמא בתמ"ש 7881-03-21, לדון בשני החיובים המקבילים הנובעים מפסק הדין בתביעת פירוק השיתוף, ולחייב את האיש בהוצאות משפט ובשכ"ט, אשר ישולמו ישירות לאשה.

לפיכך, טען האיש בהודעת הערעור כי יש לקבל את הערעור ולחייב את האישה לשלם לאיש את מלוא סכום התביעה בסך של 63,704 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בנקאית בשיעור של 4%, מיום הגשת התביעה (1.3.21) ועד התשלום המלא בפועל, וכן לחייב את האישה בהוצאות ובשכ"ט עו"ד. דיון והכרעה בערעורים ההדדיים בסוגיית המשכנתה: מקובלת עלי טענת האישה כי תביעת האיש בגין חלקה של האישה בהחזרי המשכנתה בעבור תקופה המאוחרת לשבע שנים ממועד הגשת התביעה התיישנה.

קביעתי זו מייתרת את הדיון בתביעת האיש בגין החזרי המשכנתה, ואף את הכרעת בית משפט קמא בתביעה זו. בטענתה של האישה כי קיימים יחסי גומלין בין תביעת דמי השימוש לתשלומי משכנתה, מתפרצת האישה לדלת פתוחה הואיל וגם אני סבורה כי השכר הראוי המגיע לאישה מבטא את ההפרש בין דמי השימוש החודשיים למשכנתה החודשית.

לא מצאנו ממש בערעור האיש לפיו, על תשלומי המשכנתה שעל האישה להשיב לאיש, יש להוסיף ריבית בנקאית.

ואולם, בשים לב לתוצאה אליה הגעתי, במסגרת הערעורים בתביעת דמי השימוש, ומאחר שהצפי הוא שתביעת דמי שימוש תבלע את החיובים בגן דמי המשכנתה, אני מורה על ביטולן של כל קביעות בית משפט קמא בעניין החיוב בהחזרי המשכנתה במסגרת פסק הדין, כאשר תחתיהן יבוצע החישוב בהתאם לאמור בפסק הדין בערעורים ההדדיים בעניין דמי השימוש.

סוף דבר: סוף דבר, אני מורה כאמור בסעיפים 94-85 וסעיפים 101-100 לעיל.