האם יש להכיר בתובעת כידועתו בציבור של המנוח אריה וייזלר ז"ל, וכפועל יוצא מכך כזכאית לקבלת קצבת שארים מהנתבע מכוח לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשמ"ה-1995?
התשתית העובדתית ומהלך ההיתדיינות
ביום 2.6.16 הגישה התובעת תביעה לקיצבת שאירים בגין פטירת המנוח אריה ויזלר ז"ל (להלן: המנוח) וזאת החל מיום 1.7.15.
(2) מי שבחמש השנים האחרונות שלפני פטירת המבוטח היתה נפרדת ממנו שלוש שנים לפחות ובכללן 12 חודשים שלפני פטירת המבוטח ולא היתה זכאית למזונות ממנו על פי פסק דין של בית משפט או בית דין מוסמך או על פי הסכם בכתב, או שהמבוטח לא נשא למעשה במזונותיה תוך 12 החודשים שלפני פטירתו; פסקה זו לא תחול על אישה שבעת פטירתו של המבוטח שולמה בעדה תוספת תלויים לפי סעיפים 200 או 244".
בפסיקה נקבע כי תכליתה של ההוראה המקנה ל'אלמנה' זכאות לקיצבת שארים, בין אם היא נשואה או 'ידועה בציבור' של פלוני, הנה בעיקרה כדי למנוע ממנה חסר כלכלי או פגיעה כלכלית, בדומה לתכלית העומדת מאחורי תשלום קיצבאות מחליפות הכנסה המשולמות על ידי המשיב במסגרת ענפים אחרים של חוק הביטוח הלאומי (עב"ל 47676-01-14 סלח נ' המוסד לביטוח לאומי, (4.4.17) והאסמכתאות המפורטות שם, להלן: פרשת סלח)).
כב' השופטת סיגל דוידוב מוטולה הסבירה בפרשה זו:
"בין הסיבה להעדר מגורים משותפים לבין עוצמת התשתית הנדרשת לשם ביסוס הדרישה לקיום חיי מישפחה ולקיום משק בית משותף - קיימת זיקת גומלין. לטעמינו, כאשר המניעה היא אובייקטיבית ומוצדקת (כגון, אלימות, מחלה וכיוצא באלה) אזי מידת התשתית הראייתית הנדרשת לרכיבים האמורים אינה צריכה להיות רבה, שכן ההנחה כי העידר המגורים המשותפים הם פרי אילוץ אובייקטיבי וענייני. ואולם, כאשר המגורים הנפרדים הם פרי בחירת בני הזוג אזי התוספת הראייתית הנדרשת - לשם ביסוס המסקנה כי חרף בחירה זו המדובר בבני זוג המקיימים יחסי מישפחה ומנהלים משק בית משותף על אף העידר המגורים המשותפים - רבה יותר"
על רקע כל האמור, נעבור לבחינת המקרה שלפנינו.
העובדה שהתובעת התפשרה על חלק מיזערי (1.25% בלבד) מן הסך הכולל של העיזבון, אף שכידועה בציבור היתה זכאית מן הסתם לנתח גדול בהרבה, אומרת דרשני.
...
בנסיבות אלה, ועל פי הפסיקה שלעיל (עניין דרפל, והאסמכתאות שם) הרף הראייתי שנדרשה התובעת לעבור על מנת להוכיח שהיתה ידועה בציבור של המנוח, הינו גבוה יותר מזה שהיתה ניצבת מולו ככל שהיו השניים מתגוררים יחדיו, ולו רק בחלק מתקופת הזוגיות הנטענת;
שנית בהינתן הרף הראייתי הגבוה יותר שנדרש מהתובעת, מצאנו להביא לחובת התובעת במאזן הראייתי את העובדה שהיא היתה עדה יחידה בהתדיינות שלפנינו.
נדגיש בקשר לכך, כי גם בא כוחה של התובעת הודה בשמה, בפתח דיון ההוכחות, שהיו לה לתובעת עדים פוטנציאליים שהיו יכולים להעיד על טיב הקשר, אך התובעת החליטה – ושיקוליה עימה – שלא להעידם (עמ' 4 ש' 2);
שלישית מתוך כל העדים הפוטנציאליים שלא העידו בפנינו, מצאנו להביא באופן מיוחד ומשמעותי יותר לחובת התובעת את החלטתה שלא להעיד את שני ילדיה.
כמו כן, התובעת אמנם טענה כי השניים נהגו להעביר העברות כספיות בין חשבונות הבנק שלהם (עמ' 10 ש' 25), וכי המנוח הכניס לחשבון ה"פייפאל" של התובעת את כרטיס האשראי שלו, באופן שאיפשר לתובעת לבצע רכישות לעצמה באינטרנט על חשבון המנוח (סעיף 16 לסיכומיה) אך בהיעדר כל פירוט בעניינים אלה, ובעיקר בהיעדר אסמכתאות לכך שאכן בוצעו העברות שכאלה מצד אחד, ונוכח הודאת התובעת (סעיף 35 לנספח א' לתצהירה) כי הרכישות שביצעה לכאורה באינטרנט על חשבון המנוח לא היו בסכומים משמעותיים, לא מצאנו ליתן משקל ראייתי משמעותי לטענות אלה;
שביעית כמו כן, התובעת טענה בפנינו (סעיף 15 לסיכומיה) כי במהלך הקשר עם המנוח, מצבה הכלכלי הורע, נתון שהמנוח היה מודע לו עקב כך שהיה בקשר קבוע עם רואה החשבון שלה.
סוף דבר
בטרם נחתום, נבקש להבהיר לתובעת, כי מסקנתנו לפיה אין היא זכאית לגמלת שארים כמי שהיתה 'ידועה בציבור' היא בבחינת 'אמת משפטית', וזאת להבדיל מ'אמת עובדתית' (להבחנה בין שני סוגי האמיתות האלה, ולכך שלא תמיד תהא האמת המשפטית זהה לאמת העובדתית, ראו: דנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך (18.9.14, סעיף 26 לחוות דעתו של כב' הנשיא אשר גרוניס, והאסמכתאות שם)).
התביעה נדחית מן הטעם שהתובעת – ונימוקיה עימה – לא הביאה עדויות כלשהן או די ראיות בתמיכה לטענותיה.
