תביעת מזונות דרך ביטוח לאומי בגין אי תשלום מזונות

כאמור, התובע נקט בגישה פסיבית לכל אורך הדרך: תחילה, בחר שלא להיתגונן מפני תביעת המזונות; לאחר שניתן פסק הדין בעיניין המזונות המתין שנים ארוכות (על אחת כמה וכמה עת מדובר בקטינה וב"זמן ילד") עד אשר הגיש התביעה לשלילת האבהות, כשהוא מודע לכך שהמוסד לביטוח לאומי משלם לידי הנתבעת דמי המזונות שנפסקו תחתיו והוא צובר חוב כלפיו, וכשלדבריו נוכח גילוי העובדה שהוא עקר, הוא ככל הנראה חשד ברמה גבוהה של וודאות שהקטינה איננה בתו (ראו עמ' 10 ש' 18-23 ועמ' 11 לפרוטוקול הדיון מיום 27.10.2021), ואף מודע לכך שדמי המזונות המשולמים לנתבעת משמשים למילוי צרכי הקטינה וככל הנראה לא ניתן יהא להשיבם.

משכך מצאתי, כי חלוקה ראויה וצודקת של האחריות בין הצדדים לנשיאה בחוב למוסד לביטוח לאומי שנוצר בגין אי תשלום דמי המזונות היא הטלת החיוב על התובע לשאת בחוב שנוצר בתקופה שמיום מתן פסק הדין למזונות הקטינה ועד ליום הגשת התביעה לשלילת האבהות, דהיינו עד ליום 25.03.2017, ואילו על הנתבעת תוטל האחריות לשאת בחוב שנוצר מיום 26.03.2017 ועד למועד בו פטר בית המשפט את התובע מנשיאה במזונות הקטינה והורה לנתבעת לפעול בהתאם – דהיינו עד ליום 23.01.2020.

...

למסקנה זו משנה תוקף משאבהות התובע הייתה מוטלת בספק ועוד קודם לידתה של הקטינה התחייבו הצדדים, כידוע, בהסכם בכתב לבצע בדיקה לסיווג רקמות לאחר לידתה, על מנת לברר זהות אביה הביולוגי.

בנסיבות המקרה דנא באתי לידי המסקנה, כי הצדדים חולקים באחריות דומה להתגבשות התוצאה שלפנינו (צבירת חוב גבוה למוסד לביטוח לאומי בגין אי תשלום דמי המזונות שנפסקו), אם כי על רצף הזמן ועד להגשת התביעה בעניין שלילת האבהות, תרומתה של התנהלות התובע לתוצאה האמורה הייתה גדולה בהרבה מזו של הנתבעת, כפי שיפורט להלן.

לעניין זה יפים דבריה של כב' השופטת ורבנר שהייתה בדעת מיעוט בפרשה דומה שהוזכרה לעיל (אם כי הנסיבות שם מעט שונות מאלו שלפנינו, אך הסוגיה שעמדה להכרעה דומה) ובאה לפתחו של בית המשפט המחוזי בחיפה (עמ"ש 22629-03-20 א' נ' ב', פסקה 8 לפסק דינה): "אי ביטול כל החיוב הכספי של המשיב, הגם שאבהותו נשללה, ומשכך, ומאחר והוא אינו האב, אין הוא מחויב במזונות, נובעת מתרומתו לנזק הכספי שנגרם עקב 'התאונה המשפטית'". סוף דבר העולה מן המקובץ, כי על התובע לשאת בחוב למוסד לביטוח הלאומי שנוצר בגין התקופה שמיום 26.05.2009 ועד ליום 25.03.2017, ואילו על הנתבעת לשאת בחוב שנוצר מיום זה ועד תום התקופה בה שולמו בפועל מזונות הקטינה ע"י המוסד לביטוח לאומי.

בית המשפט המחוזי בבאר שבע בפני: כב' השופט גיל **** 18 אפריל 2021 פש"ר 47037-04-18 בעיניין: פקודת פשיטת הרגל התש"ם – 1980 להלן: "הפקודה" ובעניין: מ.ל. להלן: "החייב" הכונס הרישמי עו"ד אהוד ערב המוסד לביטוח לאומי א.ל. להלן: "הכונ"ר" להלן: "המנהל המיוחד" להלן: "המל"ל " להלן: "גרושת החייב" החלטה

זאת, נוכח ההלכה לפיה ההפטר בהליך פשיטת הרגל אינו חל על חובות בגין אי תשלום מזונות, אפילו לא הוגשה בהליך תביעת חוב בגינם (ראו: פסק הדין בע"א 2837/17 עמוס ברדה נ' כונס הנכסים הרישמי (מיום 6.6.2018) בו נקבע כי אין מקום לשנות מן ההלכה הפסוקה, לפיה חוב מזונות נותר חוב בר תביעה לכל דבר ועניין, ולפיכך אינו נכלל על דרך הכלל בצו ההפטר, אף אם לא הוגשה בעיניינו תביעת חוב במסגרת הליך פשיטת הרגל).

החייב טען כי מדובר בחובות בגין אי תשלום מזונות שנוצרו לפני שנים רבות אולם כפי העולה מתגובת המל"ל, מרבית התקופה בגינה נצבר חוב המזונות אינה תקופה כה ישנה, שכן תשלומי המזונות שולמו בעקרם בין השנים 2006 עד 2010 ואין מדובר בחוב כה ישן.

...

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ולאחר בחינת נסיבותיו של החייב עולה המסקנה כי אין במקרה זה בסיס למתן הפטר מחובות שנוצרו בגין אי תשלום מזונות.

לפיכך, בקשת החייב להחלת ההפטר על חוב המזונות למל"ל – נדחית.

בעיניינו של החייב אושרו 4 תביעות חוב, בסכום כולל של 386,256 ₪, כאשר תביעת החוב של המוסד לביטוח לאומי, מזונות בסכום של 351,371 ₪ אושרה כדין קדימה.

הנאמן הצטרף לעמדה זו, והכנ"ר סבור שעל החייב לבוא בדברים למול המוסד לביטוח לאומי לצורך גיבוש הסדר תשלום חוב המזונות ואף להקטנת החוב.

אשר לטענת המוסד לביטוח לאומי שנוצר חוב מזונות חדש במהלך ההליך, הרי שלא נתונה לי הסמכות לידון וליתן הפטר מחוב זה. לאור הסברי החייב בתגובתו, המוסד לביטוח לאומי יבחן האם אכן נוצר חוב כזה וככל שכך בטוחני שימצא את הדרך להקל על החייב בשים לב למצבו הגופני והנפשי של החייב בעת שההליך היתנהל, כאשר הרושם הוא שאי תשלום מזונות בתקופה זו נבע מכורח שכפתה עליו מחלתו.

...

לאחר ששקלתי את עמדות הצדדים ובחנתי את נסיבותיו של החייב, באתי לידי מסקנה, שאכן ראויה החמלה בתיק זה וכי נסיבותיו של החייב מצדיקות לפטור אותו מחוב המזונות.

סוף דבר - לאור האמור לעיל ולאור אמות המידה כפי שיושמו בפסיקה, הרי שנסיבות החייב ונסיבות הבקשה מצדיקות, באופן חריג, העתרות לבקשת החייב להחלת ההפטר אף על חוב המזונות.

המזכירות תשלח החלטתי לצדדים.

ביום 17.4.1997 ניתן פסק דין על ידי בית המשפט לעינייני מישפחה למחוזות תל אביב והמרכז (סגנית הנשיא יהודית שטופמן; תיק 10550/96), המחייב את המשיב לשלם לבת הקטינה, באמצעות אמה, מזונות בסכום הצמוד למדד המחירים לצרכן של 1,500 ש"ח לחודש החל מיום 30.5.1996 בו הוגשה תביעת המזונות (להלן – פסק הדין למזונות).

פסקה כ"ב; להרחבה בסוגיה ולתיקון בחוק בכל הקשור למאסרם של חייבים במזונות, ראו: ורדה שוורץ מזונות – הליכי גבייה בלשכות ההוצאה לפועל (2014)), נהנה המוסד מכוח סעיף 14(ב) לחוק מכל שאר "זכויות היתר" של הנושה בגין אי תשלום מזונות, מאחר שחוק המזונות "אינו מיועד לשמש כאמצעי מילוט אשר בעזרתו יוכל החיוב להעביר את חובו הפרטי אל הקופה הציבורית" (עניין קצקה.

הנמקת בית הדין האיזורי בית הדין האיזורי דחה בפסק הדין את טענת המערער לפיה לא ניתן לקזז מהגימלה סכומים כלשהם מעבר לחיוב החודשי הנקוב בצו התשלומים אשר משולם כנטען ישירות באמצעות ההוצאה לפועל, וקבע כי המוסד רשאי לגבות את חוב המזונות הן באמצעות ההוצאה לפועל והן באמצעות קזוזו מגימלאות המשולמות לחייב על ידי המוסד: "במקרה כגון דא, סעיף 14 לחוק המזונות (הבטחת תשלום), תשל"ב- 1972 (להלן - חוק המזונות) מאפשר לנתבע את הרשות לבצע קזוז כספי חייב גם בעת בה קיים הסדר תשלומים במסגרת תיק הוצאה לפועל. שכן "חוק המזונות נועד להבטיח אמצעי מחיה לאשה ולילדים שזכו בפסק דין למזונות ואינם מצליחים לגבות אותם במסגרת הליכי הוצאה לפועל, בדרך של תשלום המזונות על ידי המוסד, בהתקיים התנאים הקבועים לכך בחוק. עם זאת, חוק המזונות לא נועד לשחרר את החייב מחיובו לשלם את המזונות, וקבע כי למוסד עומדות דרכים לגביית חוב המזונות – הן באמצעות הליכי הוצאה לפועל, שאז המוסד עומד בנעלי האשה הזכאית לתשלום מזונות, והן באמצעות קזוז מגימלאות המגיעות לחייב" (עב"ל (ארצי) 68896-06-17 יוסף אביב קובס- המוסד לביטוח לאומי (מיום 3.7.2019) (להלן- עניין קובס); עב"ל (ארצי) 391/06 אליהו עמר- המוסד לביטוח לאומי (מיום 10.6.2008); עב"ל (ארצי) 271/08 חיים ארי ברוכים- המוסד לביטוח לאומי (מיום 21.5.2009).

חיוב המוסד לבחור בין דרכי הגבייה אינה מגשימה תכלית זו. אין הצדקה עניינית שחוב המזונות למוסד לא ייגבה שנים רבות, על המשמעות שיש לחלוף הזמן מבחינת יכולת גביית החוב, על מנת לשמר אפשרות קזוז עתידית, ולכן אין מקום להעדיף פרשנות זו לחוק.

...

הנה כי כן דין הערעור בסוגיה המשפטית העקרונית של היחס בין צו חיוב בתשלומים לפי החלטת רשם ההוצאה לפועל לבין זכות הקיזוז של המוסד לפי סעיף 14(ג) לחוק המזונות להידחות, וכך אף נדחה הערעור לעניין מתכונת יישומו של הקיזוז בעניינו של המערער.

בנסיבות המיוחדות של העניין, בהן לא הוצגה התמונה העובדתית לאשורה על ידי התובע הלא מיוצג בפני בית הדין האזורי ועובדות לכאוריות מסוימות התבררו לראשונה במהלך הדיון בערעור מצד אחד ולנוכח מאמצי השיקום של המערער העולים מהמסמכים הלא רבים שצורפו להליך, מהצד האחר, מצאנו לנכון להחזיר לפנים משורת הדין את הדיון בסוגית השיהוי המנהלי (בלבד) לבית הדין האזורי ולאפשר למערער להגיש כתב תביעה מתוקן בטענה כאמור, וזאת עד לא יאוחר מיום 30.11.2023.

סוף דבר - הערעור בסוגיה המשפטית העקרונית של היחס בין צו חיוב בתשלומים לפי החלטת רשם ההוצאה לפועל לבין זכות הקיזוז של המוסד לפי סעיף 14(ג) לחוק המזונות ומתכונת יישומו של הקיזוז בעניינו של המערער נדחה.

ביום 20.10.22 הוגשה בקשה לביטול ההליך מטעם המוסד לביטוח לאומי, במסגרתה נטען כי גרושתו של היחיד, הגב' ליאב פרץ, הצהירה כי היחיד לא שילם לה מזונות כלל.

בהחלטתי מיום 8.5.23 קבעתי כי :"על אף עברו הקשה של היחיד כפי שעלה במסגרת הדיון שלפניי לא ניתן לקבל מצב שבו היחיד מייצר חוב מזונות תוך כדי הליך חידלות פרעון, קל וחומר חוב מזונות בסך 98,234 ₪ (כאשר חוב המזונות הכללי עומד ע"ס 469,565 ₪). היחיד יגיש תגובתו לאפשרות שההליך בעיניינו יבוטל עד ליום 18.5.23". ביום 28.05.23 הוגשה תגובת היחיד, במסגרתה הוסיף וחזר על טענותיו לעניין גרושותיו אשר אינן מקבלות ממנו ישירות את דמי המזונות, אלא דרך המוסד לביטוח לאומי.

בשולי הדברים ציין היחיד כי פנה לנאמן בהשגה על תביעת החוב של המל"ל, בנסיבות שבהן המל"ל שילם כספי מזונות לגרושתו של היחיד ובכך הגדיל את חובו וזאת שלא לצורך, כך לטענתו.

...

על כן, בהחלטתי מהדיון קבעתי כי: "התיק שלפניי לא בשל למתן צו לשיקומו הכלכלי של היחיד, וזאת בין היתר בשים לב לחוב המזונות הגדול למוסד לביטוח לאומי ולאור החשש כי ככל שלא יוחרג החוב כלפי ביטוח לאומי לכל הפחות בחלקו או שהחוב לביטוח לאומי לא יופחת בצורה כלשהיא, אף לאחר מתן צו השיקום, יישאר היחיד חדל פירעון. לאור נסיבותיו המורכבות והלא פשוטות של היחיד כפי שעלו בדבריו לפניי היום, אני סבור כי נכון שיבוא בדברים עם המוסד לביטוח לאומי על מנת לבחון אפשרות להפחית את חוב המזונות. היחיד יפנה למוסד לביטוח לאומי בבקשה לדיון מחודש בחובותיו כלפיו ויגיש עדכון לביהמ"ש לכל המאוחר עד ליום 18.05.2023". ביום 8.5.23 הגיש היחיד את תגובת המוסד לביטוח לאומי לבקשתו להחרגת חוב המזונות.

במסגרת החלטתי מיום 14.9.23 ניתנה ליחיד ארכה והוא התבקש לעדכן האם שילם את דמי המזונות ולהגיש התייחסות לטענה כי לא שילם מזונות לחודשים יוני, יולי ואוגוסט 2023.

דיון בסעיף 183(א) לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 (להלן: "החוק") נקבע כי: "מצא בית המשפט בהליכי חדלות פירעון שנפתחו לבקשת יחיד, כי מתקיים תנאי מהתנאים שבסעיף 163(ג)(1) או כי היחיד הפר תנאי מתנאי הצו לשיקום כלכלי וכי בשל כך נפגע באופן מהותי ניהולם התקין של הליכי חדלות הפירעון, רשאי הוא, לאחר שנתן ליחיד ולנושים הזדמנות להשמיע את עמדתם, לבטל את הצו לפתיחת הליכים; הורה בית המשפט על ביטול הצו, יורה כיצד לנהוג בנכסי קופת הנשייה". בסעיף 163(ג)|(1) לחוק נקבע כי: "(1) בהליכי חדלות הפירעון, היחיד עשה אחד מאלה: (א) נהג בחוסר תום לב, במטרה לנצל לרעה את ההליכים; (ב) לא שיתף פעולה עם הנאמן או הממונה; (ג) הפר את ההגבלות שהוטלו עליו באופן שהיה עלול לפגוע בהליך חדלות הפירעון". לעניין זה נקבע כי: "... סעיף 183 לחוק חדלות פירעון קובע כי בית המשפט רשאי לבטל "צו לפתיחת הליכים" שניתן בהליכי חדלות פירעון שנפתחו לבקשת חייב, אם התקיימו הנסיבות המפורטות בסעיף 163(ג)(1), ובכלל זה אם החייב "נהג בחוסר תום לב, במטרה לנצל את ההליכים". גם הנסיבות הנוספות המפורטות באותו סעיף, שהתקיימותן מאפשרת ביטול ההליך – אי-שיתוף פעולה עם הנאמן או עם "הממונה" והפרת ההגבלות שהוטלו עליו באופן שהיה עלול לפגוע בהליך חדלות הפירעון – אף הן ממקדות את המבט בהתנהלות החייב במסגרת ההליך ונועדו למנוע ניצול ההליך לרעה .

לאור האמור לעיל, ומכיוון שהשתכנעתי שהתקיימו התנאים הקבועים בסעיף 183(א) לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018, אני מורה על ביטול צו פתיחת ההליכים שניתן בעניינו של היחיד.