תביעת מזונות אישה מכוח הסכם שלום בית

לפניי תביעת התובעת נגד הנתבעת ע"ס 70,000 ₪ שעניינה חיוב מכוח הסכם שכר טירחה (להלן: "ההסכם") במסגרת יחסים חוזיים בין הצדדים.

עוד נטען כי ביום 15.1.17 שלח עו''ד אבי הופרט (להן: "עו''ד הופרט), שהיה עורך הדין של הגרוש, טיוטת הסכם גירושין לנתבעת ולתובעת, כאשר האחרונה מסרבת תחילה לערוך תיקונים בסכם הגירושין ורק לאחר שלושה שבועות ובקשות חוזרות ונישנות, שלחה תיקונים לעו''ד הופרט. לטענת הנתבעת, ביום 17.2.17 היא הודיעה לתובעת כי היא בחרה שלא להתגרש, ולחזור לגור ביחד עמו כמשפחה, ולפיכך, ביקשה שלא להתחיל בהכנת תביעה רכושית או בכל בקשה אחרת הקשורה לגירושין. הנתבעת טוענת כי היא מעולם לא הביעה את חוסר שביעות רצונה כלפי התובעת משום שלא ראתה בכך כל טעם מקום בו לא היה עוד צורך בשירותיה של התובעת לאור חזרת הנתבעת והגרוש לגור תחת אותה קורת גג. לטענת הנתבעת, בהודעתה מיום 17.2.17 יש משום הודעה על סיום ההיתקשרות בין הצדדים. הנתבעת טוענת כי ראיה לכך ניתן למצוא בעובדה כי לאחר 3 חודשים מיום חזרת הזוג לחיות יחד, בחר הזוג לעגן את יחסיהם בהסכם שלום בית, תוך שהנתבעת בוחרת לקבל ייצוג משפטי מעורך דין אחר. מבחינה משפטית, הנתבעת טוענת כי לא קמה לתובעת עילת תביעה בהתאם להסכם וזאת משום שאף אחד מההליכים הספציפיים שצוינו בהסכם לא בוצע בפועל ע"י התובעת. לטענת הנתבעת, לאור סכומו הגובה של ההסכם ומועד התשלום המאוחר (שנתיים ממעוד החתימה), ברור כי ההסכם נכרת לצורך טפול בהליכים מתמשכים וסבוכים ולא לשם ייצוג של חודש ימים בלבד שבמסגרתו לא בוצע אף לא הליך אחד מאלו המפורטים בהסכם. כן נטען כי התובעת קיבלה סכום של 20,000 ₪ שגם הוא מוגזם, בגין ייצוג בהליך של בקשה לצוו הרחקה ובצוע תיקונים בהסכם הגירושין.

למקרא הודעות הוטסאפ שצורפו כחלק מרשימת המסמכים של התובעת דוקא, ניתן לראות כי כבר ביום 15.2.17, היינו, כחודש לערך ממועד חתימת ההסכם, הנתבעת שלחה לתובעת הודעה בזו הלשון: "כרגע תקפיאי את הגשת המזונות אישה". בימים שקדמו להודעה זו ולאחריהם, הצדדים הרבו להתכתב כאשר הנתבעת חוככת בדעתה ומתקשה לקבל החלטה בדבר הגשת התביעות.

...

מהטעמים שפורטו, אני קובע כי שכר הטרחה הראוי בגין השירותים המשפטיים שניתנו לנתבעת מאת התובעת הינו סך כולל של 30,000 ₪.

התביעה אפוא, מתקבלת בחלקה.

לפיכך, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 10,000 ₪.

בדיון ביום 18.10.15 הבעל חזר בו מהסכמתו לגירושין, טען לעושק בחתימת ההסכם ותבע שלום בית.

" נוכח העובדה כי האישה לא היתה חפצה בגירושין וגם הבעל מצדו לא היה חפץ בכך שהרי עמדתו היתה כי הוא מעוניין בשלו"ב (אם כי יש להעיר כי בפסה"ד הנזכר קבע ביה"ד כי בקשתו לשלו"ב אינה כנה יעוי"ש), לא נותרה לביה"ד ברירה והוא קיבל את בקשת האישה, ובהחלטתו מיום 20.08.2018 כתב: "בפני בית הדין בקשת האישה לביטול הדיון לסידור הגט לנוכח רצונה להשלים את הליך חלוקת הרכוש והכתובה לפני כן. עמדתו של הבעל החפץ בשלום בית ידועה זה מכבר.

אין לשלול את זכאותה של האישה למזונות מכוח תביעתה לגירושין, שהרי ביה"ד קבע כי תביעתה לגירושין מוצדקת והוא אף חייב את הבעל לגרש בשל כך. אמנם בשל היות האישה משתכרת למחייתה משכה האישה את תביעתה לדמי מזונות אישה (ראה פרוטוקול הדיון בתיק המזונות מיום 27.11.2016), אך נראה שהדבר מתייחס לדמי המזונות בלבד ולא לחיובו של הבעל במדור אישתו שעל זה ודאי לא ויתרה, ועל אף היותה משתכרת כ-5,000 ש"ח, נראה כי אין זה עולה באופן מלא אף לדמי המדור.

...

וכך כתב שם (במקרה הפוך שבו האשה עזבה את הדירה): "...שאשה האומרת מאיס עלי ובאמתלא מבוררת, ביטלה מיד תנאי האישות, אינה משועבדת לגור עם בעלה... בנסיבות אלו ודאי שיש לקבוע שהשותפות ביניהם הסתיימה, ויש מקום לדונם כשותפים שאחד מהם דורש לסיים את השותפות שבנסיבות אלו לא אמר הרשב"א את דינו." ובמסקנה שם כתב: "אך גם עבור התקופה שבטרם התביעה לתשלום שכר דירה, יש לחייבו החל מאותו מועד שאנו דנים אותם כשותפים שנפרדו, דהיינו לאחר שפסיקה של ביה"ד שאינה משועבדת לשוב לבעלה." ובני"ד נראה שכלתה השותפות לפחות משעת מתן פסה"ד לגירושין, ועדיף טפי מטוענת מאיס עלי, שהרי בודאי שאינה משועבדת לבעלה לאחר מתן פסה"ד לגירושין, וק"ו כאשר שניהם מעוניינים בפירוק השיתוף.

סוף דבר, נראה כי משעת מתן פסה"ד לגירושין באופן עקרוני זכאי הבעל לדמי שימוש בגין שימושה של האשה בחלקו בדירה, שהרי מאותה שעה כלו שעבודי האישות ביניהם ונתפרקה השותפות ביניהם וגם למעשה עמדה הדירה לחלוקה[footnoteRef:3][footnoteRef:4].

סוף דבר, ביה"ד מכריע כי עד מתן פסה"ד לגירושין פטורה האשה מתשלום דמי שימוש לבעל.

בתביעתה למזונות אשה ובתצהירה שם לא העלתה הטענה במפגיע; לאחר סידור הגט אין כל יסוד הלכתי או משפטי לחיוב הנתבע במזונות; משכוונת הצדדים בהסכמים הייתה לסיים את הנישואין תוך זמן קצר, הרי שאין כל היגיון בתשלום מזונות אשה, לא בהענקת הנכס וגם לא בתשלום $1,500,000; בהסכמים אין היתייחסות לסוגית מזונות אשה; אמנם במסגרת רישיון המגורים בנכס הסכים הנתבע לשאת באופן מוגדר ומצומצם בחלק מההוצאות המשותפות.

טענות הנתבע התביעה אינה אלא ניסיון מקומם וחסר תום לב לעשוק את הנתבע ולסחוט ממנו כספים שאינם מגיעים לתובעת תוך שימוש לרעה בהליכי משפט; התובעת ויתרה על כל טענה נגד הנתבע לרבות בעיניין מזונותיה עם חתימתה על הסכמים בשנים 2004 ו-2005, מכוחם קיבלה סך של $1,500,000 וזכות מגורים בנכס.

עוד נדונה בהרחבה שאלת זכאותה של אשה למזונות בנסיבות בהן הנישואין הגיעו לקיצם הגם שהצדדים טרם התגרשו בפועל ואין עוד תקווה להשבת שלום הבית על כנו (ראו למשל בע"מ 3151/14 פלונית נ' פלוני (5.11.15)).

בהנתן תקופת פירוד כה ארוכה של 13 שנים (עובר להגשת תביעת המזונות) ניתן לקבוע כי השבר בחיי הנישואין הפך מוחלט ללא סיכוי לשלום בית, שני הצדדים אינם חפצים לחיות יחד כזוג נשוי, שני הצדדים חפצים בגירושין באופן הדדי, הגם ששניהם לא פעלו אקטיבית לצורך כך. חובת תום הלב של התובעת תביעת המזונות הוגשה על ידי התובעת בשנת 2016, כ-13 שנים לאחר הפירוד.

...

מסקנה זו גם מתחזקת מעדותו של א., לפיה בתקופה הקובעת לא החזיק הנתבע נכסי נדל"ן בניו יורק (פרוט', עמ' 47 שורות 28-35; עמ' 56 שורות 19-30; סעיפים 6-8 לתצהירו), אשר לא נסתרה ומהימנה עלי.

לא שוכנעתי שיש בכך ממש.

לאור כל האמור לעיל, התובעת לא הוכיחה תביעתה הרכושית והיא נדחית.

העובדה כי להסכם בין צדדים ניתן תוקף של פסק דין ע"י ערכאה שיפוטית, אינה יכולה ליצוק תוכן חוקי להסכם שאינו בר תוקף (בג"ץ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים): "סמכות ערכאת שיפוט, באשר היא, אזרחית או דתית, נקנית מכח הדין, ואין היא נושאת כח לשאוב את מקורה מהסכמת הצדדים, אלא מקום שהחוק עצמו ראה להכיר בהסכמה כזו, בנסיבות מסוימות, כמקור לסמכות הכרעה. כך, למשל, הבחין החוק, לעניין תוקפה של הסכמת הצדדים, בין חלוקת סמכויות עניינית לחלוקת סמכויות מקומית בין ערכאות שיפוט. הוא נכון להכיר, בתנאים מסוימים, בהסכמת הצדדים כמקור מוכר לשינוי סמכות מקומית שנקבעה. בתקנה 5 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, נקבע כי בהנתן קיומו של הסכם בין בעלי דין על מקום שיפוט, תוגש התובענה לבית המשפט שבאיזור שיפוטו מצוי אותו מקום. הגמישות היחסית בעינייני הסמכות המקומית, והנכונות להכיר בהסכמת הצדדים כמקור לסמכות כזו נובעת כל כולה מהחוק, ושואבת כוחה מהוראותיו. לא כך הוא לגבי הסמכות העניינית. דרך כלל, אין החוק מכיר בכוחה של הסכמת בעלי הדין לשנות מכללי הסמכות העניינית, כפי שעוצבו בחקיקת המדינה". מקור הסמכות החוקית של בית דין רבני לידון בעינייני מזונות ורכוש, מצוי בסעיפי חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 (להלן – חוק השיפוט).

ההסכם כלל סעיפים שלא אושרו ושכללו הסדר של חובת המזונות של המשיב למערערת ולבנם במקרה ששלום הבית שבין הצדדים יופר והקניית סמכות שיפוט במקרה של סיכסוך בין הצדדים לבתי המשפט האזרחיים.

כשם שאין לומר שהודעה גרידא של האשה לבעלה כי היא בוחרת להגיש תביעתה למזונות לבית המשפט, מונעת מן הבעל לכרוך עניין זה בתביעה לגירושין בבית הדין, כך אין לומר כי הסכם בכתב לעניין זה הנו בגדר שימוש בזכות הברירה.

...

אמנם מצאנו כי בהערת אגב של בית המשפט העליון, שאינה בבחינת תקדים מחייב, הובעה הדעה שכאשר הוסכם במפורש כי עניין המזונות יידון בבית המשפט האזרחי, יש ללכת אחר ההסכם.

כך נאמר בבג"ץ 6866/03 וקנין נ' ביה"ד הרבני האזורי נתניה: "מעבר לנדרש, נעיר כי לגופם של דברים, טענתו המרכזית של העותר בפנינו הייתה כי בית-הדין הרבני האזורי לא היה מוסמך לדון בתביעת המשיבה למזונותיה. זאת, בהתחשב בהסכם ממון בין בני-הזוג שאושר על-ידי נוטריון טרם נישואיהם בהתאם לסעיף 2(ג1) לחוק יחסי ממון בין בני-זוג, התשל"ג- 1973. לטענת העותר, בסעיף 20 להסכם האמור הסכימו בני-הזוג כי סמכות-הדיון בענייני המזונות תהא נתונה לבית-המשפט האזרחי בלבד ולא לבית-הדין הרבני. מנגד, טענה המשיבה כי מאחר והסכם הממון לא הוגש לאישורה של ערכאה שיפוטית, אין בתנית השיפוט לעניין מזונותיה כדי לחייבה. טענה זו של המשיבה דינה להידחות; סעיפים הסכמיים שעניינם במזונות האישה - להבדיל מענייני רכוש בין בני-הזוג - עשויים להיות בעלי תוקף מחייב אף בלא שאושרו כלל, קל וחומר כאשר ההסכם אושר על-ידי נוטריון שוידא כי בני-הזוג ערכו אותו בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ותוצאותיו (ראו והשוו: סעיף 12(ב) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט- 1959, הקובע כי הסכם בדבר מזונות בגיר ניתן לאישור בית-המשפט, אך אינו חייב בכך). לפיכך, צודק בא-כוח העותר בטענתו העקרונית לפיה כאשר הסכם בין בני-זוג קובע באופן ברור ומפורש כי הסמכות בענייני מזונות האישה תהא נתונה בידי ערכאה מסוימת - בית-המשפט לענייני משפחה או בית-הדין הרבני - משמעות הדבר היא כי האישה עשתה שימוש מראש בזכות הברירה הנתונה בידה לפי סעיף 4 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג- 1953." אך דומה כי דעה זו שנאמרה בלי לדון ואף בלי לאזכר את פסק הדין בפרשת אהרון, ראויה לעיון מחדש.

ג. התובע טוען כי ביום 19.3.1995 הגישו הצדדים לבית המשפט המחוזי בבאר שבע הסכם פשרה, במסגרת תובענה למזונות שהגישה האשה כנגדו ובית המשפט המחוזי אישר את הסכם הפשרה.

בעניינינו, כמו גם בדומה לנסיבות בתמ"ש 22987-01-14 (סעיף 258 לפס"ד שם) אני מוצאת כי גם אם בסמוך לפירוד הצדדים ניתן היה לראות במניעים של הנתבעת ככשרים, הרי שלאורך השנים, גדל המרחק בין הלגיטימציה לגבות מזונות מכח פסק דין שאושר במסגרת הסכם שלום בית, כך שיש לבחון את הלגיטימציה על רקע חלוף הזמן, כאשר יש נתק מוחלט בין הצדדים, עשרות שנים הם אינם גרים יחד, ואינם תורמים דבר אחד לטובת האחר באופן שיבסס חיוב במזונות.

כאמור בפסיקה, כאשר נשואי הצדדים הפכו לקליפה ריקה, שניהם אינם חפצים זה בזה, שניהם מואסים זה בזה, ומלאים טענות כרימון זה כנגד האחר, הרי שלא ניתן להיתעלם כי בחלוף כימעט 30 שנה, לא יעלה על הדעת בנסיבות החיים של הצדדים במקרה הקונקרטי, להותיר את המשך חיובו של התובע בתשלום מזונות אשה, מכח פסק דין שניתן במציאות חיים אחרת לגמרי, כאשר הצדדים היו בסמוך לפרידתם, מטופלים בילדים קטינים ואף עוסקים באפשרות של חיים בשלום בית.

...

סבורני כי אדם שלאורך שנים אינו יכול להתקיים כנדרש מקצבאות הנכות והזיקנה שלו, כמו גם מקצבת הפנסיה בשל גביית מזונות שוטפים לטובת אישה וקטינים, סופו שימצא עצמו בזיקנתו במצב כלכלי כפי שהוא מתאר נכון להיום, כאשר החלק הארי של קצבתו ממשיך ומשולם בגין מערכת יחסים שהתפוגגה לפני עשרות שנים.

לסיכום וכאמור לעיל אני מוצאת להורות על ביטול חיוב התובע במזונות הנתבעת וזאת החל ממועד הגשת התובענה שבכותרת.

הנתבעת תשלם לתובע הוצאות ההליך בסך 5,000 ₪.