לפניי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות-דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), לפצוי בגין ניזקי גוף שנגרמו לתובע כתוצאה מתאונת-דרכים מיום 6.9.19, בה היה מעורב לטענתו, בעת שרכב המבוטח בידי הנתבעת, דרס את כף רגלו הימנית (להלן: "הרכב" או "התאונה" לפי העניין).
כמו כן, טוען התובע, כי עובר לתאונה הוא למד נהיגה, אולם לנוכח מצבו הרפואי כתוצאה מהתאונה, נבצר הימנו לגשת למבחן הנהיגה; כפועל יוצא מכך, הוא נידרש לכעשרים וחמישה שיעורים נוספים לאחר תקופת השקום בעקבות התאונה והוא עותר לפצוי נוסף בסך של 4,000 ₪, המשקף את עלות שעורי הנהיגה הנוספים (עמוד 19 בשורות 14-20).
כמו כן, אומנם מעיון באישור המורה לנהיגה, כפי שצורף לראיות מטעם התובע, עולה, כי התובע למד אצלו נהיגה ובשל התאונה "נאלץ לעצור את תהליך... לימודי הנהיגה ולהתעכב בהוצאת רישיון הנהיגה", אולם, לא ניתן ללמוד מהאשור אודות כמות השיעורים הנוספים להם נידרש לאחר התאונה כמו גם עלותם ובהיעדר הוכחה, ממילא אין מקום לפצוי בגין עלות שעורי נהיגה.
כאב וסבל
בהתאם לתקנה 2 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בגין נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976, ובהיתחשב בנכות רפואית בשיעור של 14.5% ויומיים אישפוז, הפצוי בראש נזק זה עומד על סך של 30,530 ₪, וכך אני פוסקת.
...
לאחר שעיינתי בכתבי בי-הדין על נספחיהם ושמעתי את העדויות, מצאתי לקבוע, כי התובע הרים את הנטל להוכיח, ברמת ההסתברות הנדרשת במשפט אזרחי, גרסתו לעצם קרות התאונה ונסיבותיה.
לנוכח המפורט לעיל בהרחבה ומשמכל מקום שוכנעתי, כי די בתיעוד מזמן אמת, כמו גם בעדויות העדים כמפורט לעיל, באשר לעצם קרות התאונה ונסיבותיה, כדי להרים את נטל ההוכחה ברמת ההסתברות הנדרשת במשפט אזרחי, מצאתי לקבל את התביעה.
סוף דבר
התביעה מתקבלת ונזקי התובע עומדים על סך כולל של 268,453 ₪, כמפורט לעיל ולהלן:
הפסד שכר לעתיד [כולל פנסיה] - 225,923 ₪
עזרת הזולת והוצאות לעבר - 12,000 ₪
כאב וסבל - 30,530 ₪
הנתבעת תישא בתשלום סכום הפיצוי כמפורט לעיל, בתוספת שכר-טרחת עו"ד כדין; אגרה ויתרת האגרה השנייה וכן תישא בשכר העדים בסך של 700 ₪ עבור כל אחד מהם.