תביעת מורה נהיגה בגין תאונת דרכים במבחן נהיגה

עניינה של התביעה ניזקי פח עקב תאונת דרכים.

לשלמות התמונה, אציין, כי לאחר הגשת התביעה, הגיש הנתבע, בעלה של הנתבעת והבעלים הרשום של רכב הניסאן, תביעה בסדר דין מהיר, כנגד מורה הנהיגה וחברת הביטוח "מנורה מבטחים" המבטחת את המשאית, בבית משפט השלום בחיפה, בגין אותו ארוע (תא"מ 68218-12-19).

אם אכן הבחינה במשאית שהיא "מזגזגת" בכביש, סוטה וחוזרת לנתיבה, כטענתה, הייתה צריכה לשמור ממנה מרחק, ולנהוג בהתאם לכלל הדרך, המחייב נוהג ברכב לנהוג את רכבו בהתאם לתנאי הדרך, לרבות סכנות וסיכונים המשתקפים במהלך נהיגתו.

...

אשר על כן, המסקנה היא כי הנתבעת הינה אחראית לקרות התאונה.

אשר על כן, התביעה מתקבלת.

אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע סך של 7,700 ₪ בצירוף עלות השמאי בסכום של 1,170 ₪, וכן הוצאות משפט בסכום של 500 ₪.

התובע הוא מורה לנהיגה, אשר הגיש תביעה בגין נזק שניגרם לרכבו כתוצאה מתאונת דרכים.

הדבר עולה מתקנה 223 (ג) הקובעת "המורה נהיגה ברכב בבית ספר..אחראי לקיומן של תקנות אלה בשעת ההוראה." בעת הבחינה הבוחן ממלא את מקום מורה הנהיגה ולפיכך האחריות עליו.

בנוסף, יש לייחס חשיבות רבה לפרשנות משרד התחבורה אשר קובעת כי בקרות תאונת דרכים במהלך הבחינה המעשית הנעשית תחת הנחייתו של בוחן מטעם הזכיין, יהיה על הזכיין להפעיל את ביטוח האחריות המקצועית ולא להפנות את מורה הנהיגה לפנות לחברות הביטוח בהם מבוטח הרכב של מורה הנהיגה וזאת בכפוף לקבוע במסמכי המיכרז ובחוזה עליו חתמו הזכיינים.

...

אני סבור שלמעשה מורה הנהיגה באצילותו וכנותו הודה באחריות לתאונה, שכן הודה בתגובה מעט מאוחרת וכן טען כי אינו מסיר מעצמו את האחריות.

בעניין ניסיון להטיל אשם תורם על הנבחנת, יפים דבריו של השופט סתיו בגדר תא"מ (ראשון לציון) 4610-06-20 ישראל גפן נ דן אמזלט: " הנתבעים מפנים לפסק דינו של בית המשפט העליון בהמ' 461/71 וייס נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(1) 83 (1974), בו נקבע שתלמיד נהיגה אינו מקבל פטור או חסינות בכל הנוגע לחובה לנהוג בזהירות. אלא שלכך אין ולא כלום עם שאלת אחריותו של הבוחן. אילו היה רכב אחר נפגע בתאונה ובעל הרכב היה תובע את הנבחן, ייתכן שהייתה עומדת לו עילה, אולם בכך אין כדי לומר כי הבוחן אינו אחראי. כאשר נקבע כי הייתה רשלנות מצד בוחן הנהיגה (או מורה הנהיגה), הרי שבמישור היחסים שבינו לבין התלמיד נראה כי בדרך כלל – ולמעט כאשר מדובר ברשלנות רבתי – יש להטיל את האחריות על הבוחן (או על המורה), ואין לייחס לתלמיד אשם תורם." לסיכום, הגעתי לכלל מסקנה כי האחריות לקרות התאונה רובצת על הנתבעים ועל כן הם צריכים לפצות את התובע.

הנתבעים ישלמו לתובע סך של 6,670 ₪ בגין נזק ישיר, סך של 1,746 ₪ בגין ירידת ערך וכן סך של 600 ₪ בגין שכר טרחת שמאי.

הנתבעים צרפו לתביעתם מכתב ממר אפי רוזן במקרה של תאונות דרכים במהלך בחינה מעשית, יהיה על הזכיין להפעיל את ביטוח האחריות המקצועית ולא להפנות את מורה הנהיגה לפנות לחברות הביטוח בהם מבוטח הרכב של מורה הנהיגה וזאת בכפוף לקבוע במסמכי המיכרז ובחוזה עליו חתמו הזכיינים.

...

באשר לקרות התאונה, התובעת העידה לפניי כך (עמ' 3, שורות 14-16): "הייתי בבית ספר, אני מורה לערבית בבית ספר, חניתי לבית הספר והייתי באמצע שיעור ופתאום מישהי אמרה לי שמישהו פגע לי ברכב. יצאתי לראות, היה הטסטר ונתן לי מסמכים ואמר שהתלמיד שלו פגע לי ברכב." הנבחן - מר אחמד חג'ירי העיד על אודות קרות התאונה כך (עמ' 9, שורות 24-27): "...אני עולה בעליה לאט לאט שמתי הילוך ראשון, אני במסלול שלי, הכביש שם צר, יש רכבים שיורדים מלמעלה ורכב אחר נוסע במהירות בעליה, אני כרגיל נוסע במסלול שלי, בצד ימין היו עוד רכבים. תמיד יש רכבים חונים שם. חלפתי על פני המכוניות ופגעתי ברכב החונה. לא מדובר בפגיעה עצמתית." מר פלד חיים, בוחן הנהיגה העיד לפניי ביחס להתרחשות התאונה, כלהלן (עמ' 4, שורות 18-24): "זה היה מבחן טסט, דרגת המשאית C1. אנחנו חזרנו לכיוון שכונת הגליל בנצרת. ליד בית הספר התיכון ברחוב שהתחיל להיות צר יותר, חנו מכוניות באדום לבן וממול ירדה מישהי עם מכונית מסוג קאיה, היה חונה רכב ממול והיא נאלצה לסטות שמאלה ימינה שלי, אמרתי לנבחן קח ימינה זה עדיף על תאונה חזיתית. כשהוא נלחץ הוא לקח יותר מדי, בלמתי כי הוא היה מאוד קרוב לרכב שחנה שם. חנה חניה הפוכה. הוא פגע בטמבון, עמדתי בצד..." העד נשאל מדוע לא ניסה למנוע את התאונה, והשיב כי אמר לנבחן לקחת ימינה, וכאשר הוא התקרב לרכב שחנה, אמר לו שמאלה ובלם את הרכב.

בוחן הרכב העיד לפניי כי הייתה לו שליטה ברכב ואפשרות לבלום את הרכב והוא אף עשה כן, אולם לא שוכנעתי מעדותו זו. מנגד, עד ההגנה - הנבחן העיד לפניי כי הוא זה שבלם את הרכב.

סיכום על יסוד האמור לעיל, התביעה מתקבלת, בכפוף להפחתת האחריות ורכיב המע"מ, כנגד הנתבעת 1 ונדחית כנגד הנתבעים 2-3.

לפניי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות-דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), לפצוי בגין ניזקי גוף שנגרמו לתובע כתוצאה מתאונת-דרכים מיום 6.9.19, בה היה מעורב לטענתו, בעת שרכב המבוטח בידי הנתבעת, דרס את כף רגלו הימנית (להלן: "הרכב" או "התאונה" לפי העניין).

כמו כן, טוען התובע, כי עובר לתאונה הוא למד נהיגה, אולם לנוכח מצבו הרפואי כתוצאה מהתאונה, נבצר הימנו לגשת למבחן הנהיגה; כפועל יוצא מכך, הוא נידרש לכעשרים וחמישה שיעורים נוספים לאחר תקופת השקום בעקבות התאונה והוא עותר לפצוי נוסף בסך של 4,000 ₪, המשקף את עלות שעורי הנהיגה הנוספים (עמוד 19 בשורות 14-20).

כמו כן, אומנם מעיון באישור המורה לנהיגה, כפי שצורף לראיות מטעם התובע, עולה, כי התובע למד אצלו נהיגה ובשל התאונה "נאלץ לעצור את תהליך... לימודי הנהיגה ולהתעכב בהוצאת רישיון הנהיגה", אולם, לא ניתן ללמוד מהאשור אודות כמות השיעורים הנוספים להם נידרש לאחר התאונה כמו גם עלותם ובהיעדר הוכחה, ממילא אין מקום לפצוי בגין עלות שעורי נהיגה.

כאב וסבל בהתאם לתקנה 2 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בגין נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976, ובהיתחשב בנכות רפואית בשיעור של 14.5% ויומיים אישפוז, הפצוי בראש נזק זה עומד על סך של 30,530 ₪, וכך אני פוסקת.

...

לאחר שעיינתי בכתבי בי-הדין על נספחיהם ושמעתי את העדויות, מצאתי לקבוע, כי התובע הרים את הנטל להוכיח, ברמת ההסתברות הנדרשת במשפט אזרחי, גרסתו לעצם קרות התאונה ונסיבותיה.

לנוכח המפורט לעיל בהרחבה ומשמכל מקום שוכנעתי, כי די בתיעוד מזמן אמת, כמו גם בעדויות העדים כמפורט לעיל, באשר לעצם קרות התאונה ונסיבותיה, כדי להרים את נטל ההוכחה ברמת ההסתברות הנדרשת במשפט אזרחי, מצאתי לקבל את התביעה.

סוף דבר התביעה מתקבלת ונזקי התובע עומדים על סך כולל של 268,453 ₪, כמפורט לעיל ולהלן: הפסד שכר לעתיד [כולל פנסיה] - 225,923 ₪ עזרת הזולת והוצאות לעבר - 12,000 ₪ כאב וסבל - 30,530 ₪ הנתבעת תישא בתשלום סכום הפיצוי כמפורט לעיל, בתוספת שכר-טרחת עו"ד כדין; אגרה ויתרת האגרה השנייה וכן תישא בשכר העדים בסך של 700 ₪ עבור כל אחד מהם.

בפני תביעה בדיון מהיר שעילתה ניזקי רכוש שנגרמו, על פי הנטען, לרכב התובעים בתאונה, בעטיה של תאונת דרכים מיום 13.3.23 (להלן: "התאונה").

משיב לשאלות בית המשפט: זה לא היה נכון מצידך כבוחן, שהנתיב שיבחר הוא הנתיב השמאלי ולא הימני, אתה בוחן ואתה שוקל את נתיב הנסיעה, זה לא היתה טעות שזה יהיה בנתיב שצמוד למדרכה? הנתיב השמאלי אתה מתכוון, צריך להבין שהתפקיד שלי כבוחן שונה מתפקיד של מורה נהיגה כי אני צריך לבחון את כלל שקולי הדעת של הנהג ולא ליעץ לו איפה לעמוד.

לעומת זאת נהג האוטובוס הנו נהג מיתלמד שלא עבר את מבחן הנהיגה ודומה ששגה כאשר בחר את הנתיב הפחות נוח לפניה לאוטובוס ובכך טעה ולכך הסכים הבוחן אשר אמר בזהירות המתבקשת, כי " אם אתה שואל כנהג מקצועי, אני הייתי בוחר את הנתיב השני". התובעת הראתה בסירטון הווידאו שהציגה כי כל אוטובוס יתקשה מאוד לתמרן בנתיב שנבחר לפניה בעניננו.

...

לגופם של דברים אני סבור שהתובעת נהגה במתינות וזהירות, בעיקר עקב העובדה שהסיעה את ילדיה הקטנים והייתה חרדה לשלומם.

מכל המקובץ דין התביעה להתקבל.

הנתבעים ישלמו לתובעים סך של 28,338 ₪ וכן 936 ₪ בגין דוח שמאי וכן סך של 1,500 ש"ח הוצאות משפט.