תביעת לשון הרע: בעל מקצוע נגד לקוח בגין פרסומים ברשתות החברתיות

מבוא בפניי תביעה כספית בעילה של לשון הרע שהגיש התובע, גנן במקצועו, נגד הנתבעת, שהנה לקוחה לשעבר, על סך של 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק.

הפירסום הנטען היה במסגרת קבוצה ברשת החברתית בה היו חברים בעלי עניין בתחום הגינון והתייחסה לפוסט שרשמה הנתבעת ביחס לתובע בתגובה לפנייה בעיניין קבלת המלצות.

ואולם ברי כי לא כל הבעת דיעה, לרבות דיעה שלילית על מוצר או בעל מיקצוע כזה או אחר, גם בפורומים רחבים מסוג זה, תעלה כדי לשון הרע שמשמעה בדין.

יש לציין כי גם אם מתגברים על "מחסום האנונימיות" ומגיעים לשלב של הגשת תביעה נגד נתבע ידוע, שאלה היא האם ראוי להחיל את דיני לשון הרע הקיימים על פרסומים משמיצים באנטרנט.

תימוכין לכך ניתן לראות בתגובותיהם של הגולשים לדבריה של הנתבע לאחר קריאת הפירסום והתרשמותם מעמדתה האישית אשר אף הציגו דיעה ובקורת שונה בטיבה על התובע: · "פעם ראשונה ששומע מילה רעה עליו מופתע"; · "לא יודעת מה קרה לך עם שימי, מנסיוני, ונסיון חבריי הקרובים, האיש גנן מצויין, אמין ישר ומקצוען. צר לי שהחוויה שלך אחרת"; · "אני לא יודע מה קרה בינך לבינו, אך מניסיון אישי שלי שימי לא מעגל פינות ואחד הגננים המוערכים שאני מכיר" ; · "מנסיוני האישי, במהלך 3 שנים, התחלפו בגינתי גננים בקצב מסחרר...לשימי הגעתי דרך קבוצת גינון, שימי מגנן אצלנו כבר למעלה משנה ואני מרוצה!". תימוכין נוספים לכך מצאתי בעדות התובע אשר ציין שוב ושוב כי אף אחד מחברי הקבוצה ו/או לקוחותיו לא עזב אותו בעקבות הפירסום נשוא התביעה (סע' 1- 8, בעמ' 11 לפרוט').

...

תמצית ההכרעה לאחר עיון בכתבי הטענות שהוגשו על נספחיהם, בכתבי הסיכומים, שמיעת עדות הצדדים ובשים לב למכלול הנסיבות העובדתיות והמשפטיות בתיק זה - דין התביעה להידחות.

לסיכום, גם אם היה נפסק כי האמור בפרסום נשוא תיק זה עולה כדי לשון הרע- דבר כשלעצמו לא הוכח- הרי שלטובת הנתבעת עומדת ההגנה הקבועה בסעיף 15(4) לחוק, ועל כן דין התביעה בין כך ובין כך: דחייה.

בשים לב לתוצאה אליה הגעתי עד שלב זה לא מצאתי להידרש לטענות הנתבעת בדבר תחולת ההגנה של "אמת בפרסום" בהתאם לסעיף 14 לחוק והדברים חורגים מהנדרש להכרעה בתיק זה. למען הסר ספק יתר טענות התובע לרבות ביחס לעילות אחרות – שלא הוכחו כלל – ולנזקים שלכאורה נגרמו לו נדחות הן לגופן והן מחמת העדר הוכחה.

סוף דבר התביעה נדחית.

רקע כללי: בפני תביעה בעילה של לשון הרע על סך של 150,000 ש"ח בגין פירסום ברשת הפייסבוק.

" בע"א 751/10 פלוני נגד ד"ר אילנה דיין – אורבך, היתייחס בית המשפט למבחן השלבים במסגרת הליך של תביעה בעוולת לשון הרע בקובעו: "תרשים הזרימה בתביעות לשון הרע הוא כדלהלן: בשלב הראשון נבחנת השאלה אם הביטוי מהוה לשון הרע על פי אחת מארבע החלופות בהגדרה שבסעיף 1 לחוק, והאם מיתקיים יסוד הפירסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק. רק אם התשובה חיובית עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הביטוי נהנה מאחת החסינויות המוחלטות (פרסומים מותרים) הקבועות בסעיף 13 לחוק. אם ניכנס הפירסום לד' אמות אחת החסינויות - דין התביעה להדחות. אם לא כן, אנו עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הפירסום מוגן על פי אמת המידה הקבועה בסעיף 14 לחוק על שתי רגליה - אמת בפירסום ועניין צבורי. אם הפירסום אינו נהנה מהגנה זו, יש להמשיך ולבחון אם הפירסום מוגן בתום ליבו של המפרסם, בגדר אחת מהחלופות הקבועות בסעיף 15 לחוק במשולב עם חזקות תום הלב בסעיף 16. היה ונתברר כי הפירסום אינו נהנה מהגנת סעיף 14 או מהגנת סעיף 15, או-אז עוברים לשלב הרביעי של הסעדים (לתאור שונה במקצת של השלבים ראו בע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי בפיסקה 7 ([פורסם בנבו], 4.8.2008)).". בהתאם לאמור לעיל, בשלב הראשון בית המשפט נידרש לבחון האם הביטוי/פירסום מהוה לשון הרע והאם מיתקיים יסוד הפירסום.

אשר לקו הגבול בין ביקורת צרכנית ולשון הרע, בית המשפט עמד על כך שלביקורת צרכנית אמתית יש תפקיד חשוב מבחינה חברתית לקהל הציבור כולו, וכאשר מדובר בבקורת צרכנית הרי שצריך לשקול בכובד ראש האם מדובר כלל בפירסום המהוה לשון הרע.

" כך גם בת"א 4620-09-18 ערן זיו נ' בר ****י היתייחס בית המשפט לפרסומים שמתייחסים לוטרינר שפורסמו בדף הפייסבוק העיסקי שלו: "בבחינת הפרסומים שלפנינו, מדובר בביטויים שאמנם גלום בהם פוטנציאל פגיעה במשלח ידו של התובע, שכן בעקרם מתייחסים לרמת מקצועיותו של התובע, אולם אין בהם מידה רבה של חומרה. האדם הסביר הקורא את האמור בהקשר הדברים של חוויית השירות שהנתבע קיבל במרפאת התובע ובשים לב למקום בו פורסמו דברים – מדור ביקורת בדף העיסקי של התובע המזמין את לקוחותיו לפרסם רשמיהם מהשרות שקבלו במרפאתו – מבין כי מדובר בבקורת לגיטימית של הלקוח הספציפי אשר לא היה מרוצה מהשרות שקבל. על בעל מיקצוע המזמין את קהל לקוחותיו לפרסם ביקורת על השרות שקבלו בעיסקו, לצפות כי לקוחותיו ימסרו גם ביקורת שלילית המבטאת חוסר שביעות רצון מהשרות שקבלו. בנסיבות אלו, וכל עוד הבקורת נמסרת בלשון נקיה וסבירה, אין לראות בה לשון הרע (ראו בעיניין זה ובשינויים המחוייבים ע"א (מחוזי נצרת) 5001-02-18 סבטה פוגרבנוי נ' טל חמו [פורסם בנבו] (31.10.18)). במכלול הנסיבות המפורטות לעיל, יש לקבוע כי הביטויים בהם הנתבע עשה שימוש והפלטפורמה בה פירסם את הדברים אינם מצדיקים העדפת זכותו של התובע לשם טוב על פני חופש הביטוי של הנתבע. בבקורת שפירסם, עשה הנתבע שימוש בביטויים המכוונים לרמת המקצועיות של התובע, "לא מקצועי" ו"חובבן", ביטויים לגטמיים אשר הקורא הסביר מפרשם כעמדתו של הלקוח, הא ותו לא. כך גם התייחסותו למחירים שהתובע גובה מהוה ביקורת לגיטימית.

...

" בע"א 751/10 פלוני נגד ד"ר אילנה דיין – אורבך, התייחס בית המשפט למבחן השלבים במסגרת הליך של תביעה בעוולת לשון הרע בקובעו: "תרשים הזרימה בתביעות לשון הרע הוא כדלהלן: בשלב הראשון נבחנת השאלה אם הביטוי מהווה לשון הרע על פי אחת מארבע החלופות בהגדרה שבסעיף 1 לחוק, והאם מתקיים יסוד הפרסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק. רק אם התשובה חיובית עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הביטוי נהנה מאחת החסינויות המוחלטות (פרסומים מותרים) הקבועות בסעיף 13 לחוק. אם נכנס הפרסום לד' אמות אחת החסינויות - דין התביעה להידחות. אם לא כן, אנו עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הפרסום מוגן על פי אמת המידה הקבועה בסעיף 14 לחוק על שתי רגליה - אמת בפרסום ועניין ציבורי. אם הפרסום אינו נהנה מהגנה זו, יש להמשיך ולבחון אם הפרסום מוגן בתום ליבו של המפרסם, בגדר אחת מהחלופות הקבועות בסעיף 15 לחוק במשולב עם חזקות תום הלב בסעיף 16. היה ונתברר כי הפרסום אינו נהנה מהגנת סעיף 14 או מהגנת סעיף 15, או-אז עוברים לשלב הרביעי של הסעדים (לתיאור שונה במקצת של השלבים ראו בע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי בפסקה 7 ([פורסם בנבו], 4.8.2008)).". בהתאם לאמור לעיל, בשלב הראשון בית המשפט נדרש לבחון האם הביטוי/פרסום מהווה לשון הרע והאם מתקיים יסוד הפרסום.

" לאחר שבחנתי את הפרסום וטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי מדובר בפרסום שמהווה ביקורת צרכנית לגיטימית ואין המדובר בפרסום המהווה פרסום לשון הרע על פי החוק.

לאור זאת סבורני כי המובן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפרסום הינו של ביקורת צרכנית לגיטימית.

לסיכומם של דברים, התביעה נדחית.

לפני תביעת לשון הרע בין בעל מיקצוע לבין לקוח.

יסוד אמתות הפירסום המהוה לשון הרע – הנתבע סבור כי התמונות מבססות בבירור את הנטען בפירסום וכן כי הפירסום אמתי; יסוד העניין הצבורי שבפרסום – תכליתן ומהותן של הרשתות החברתיות הן זכות הציבור לדעת, החלפת דיעות ושתוף עצות ואלה מתקיימות בעניינינו, בייחוד לאור העובדה שבנו של התובע הגיב כימעט מיד לפוסט.

הקורא הסביר מתרשם כי התובע הוא בעל מיקצוע שפועל ברשלנות רב.ה הפירסום לפי בנו של התובע הוא חייל בסדיר והוא בגימלים אכן היה מיותר, אולם מאחר ובפירסום לא נרשם כי הבן של התובע מתחלה או משהו כזה, לא ניתן לומר כי מדובר בפירסום לשון הרע.

בית המשפט פסק פיצויים בשיעור 18,000 ₪; ת"א 8876-05-16 שירות טרקטורים זמר בע"מ נ' נזיה עסלי (פורסם במאגרים), שם נדונו מספר פרסומים של לקוח נגד בעל מיקצוע.

...

לאור כל האמור אני מעמידה את סכום הפיצוי לתובע על סך של 24,000 ₪ (8,000 ₪ בגין כל פרסום).

סיכום הנתבע ישלם לתובע סך של 24,000 בגין הפרסומים.

בנוסף, הנתבע ישלם לתובע סך של 1,120 ₪ עבור התקנת תעלות הפלסטיק החיצוניות.

עניין לנו בתביעה לתשלום פיצויים בסך של 150,000 ₪ בגין עוולת לשון הרע עקב פירסום ברשת ה"פייסבוק".

לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול – (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, היתנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעיסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו; .

הגנת תום לב במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפירסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: (1) הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע, או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3; (1) הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3; (2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפירסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פירסום; (3) הפירסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפירסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר; .

מן הראיות שהובאו עולה, כי הפרסומים הבאים שנכתבו נגד התובעים הנם בבחינת לשון הרע: "צמד נוכלים", "סמרטוטי ריצפה", השמצת התובעים, הטלת דופי בתובעים כספרים, והקריאה להחרמת המספרה שבבעלותם.

הפירסום היה פירסום משמיץ, תוך שהנתבעים מכנים את התובעים "נוכלים", ואין בכך משום מסירת מידע לקהל הלקוחות של המספרה.

...

מסקנה זו עומדת בקנה אחד עם תפיסתם של חז"ל שהלבנת פנים בפרהסיה דומה להריגה.

מכל האמור לעיל עולה, כי יש לקבל את התביעה, ואנו קובעים כי הדברים שפרסמו הנתבעים כנגד התובעים מהווים לשון הרע, ואינם חוסים תחת ההגנות המעוגנות בחוק.

לאור כל האמור לעיל, אנו קובעים כי הנתבעים ישלמו לתובעים פיצוי בגין הוצאת לשון הרע וזאת כמפורט להלן: הנתבע 1 ישלם לתובע 1 סך של 5,000 ₪, ולתובע 2 סך של 5,000 ₪, והכל תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין.