לפניי תביעה לפצוי בסך 140,000 ₪, בגין פירסום לשון הרע.
כך נקבע בע"א 466/83 אג'מיאן שאהה, ארכיהגמון הכנסייה הארמנית בירושלים נ' הארכיהגמון יגישה דרדריאן, לט (4) 734 (1986): "המבחן, שבאמצעותו ייקבע אם אכן דברים מסוימים שפרסם פלוני עלולים להוות לשון הרע כלפי אדם אלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי. המבחן הוא אובייקטיבי במהותו, לאמור: לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו הפירסום".
כאמור, מדובר בתביעה בגין תלונה שהוגשה לועדת האתיקה של לישכת עורכי הדין כנגד בנו של התובע, כאשר בתלונתו, היתייחס הנתבע לאפשרות שהתובע ביצע עבירת הלבנת הון.
בכלל זה לא ניתן לנצל את הגנת החוק לשם פגיעה בבני מישפחה של עורך דין, או בצד ג' כלשהוא, שאינו חבר בלישכת עורכי הדין ואינו נשוא התלונה בועדת האתיקה.
...
אני מוצאת, בהצטבר כל האמור לעיל, כי מנקודת מבטו אכן יש ממש בחשדות אלה, כדי הצורך לפנות בתלונה נגדו.
מכאן, כי מתוך האבחנה בין תלונת שווא שהמתלונן יודע כי אין בה אמת, ולא תוכל לחסות תחת הגנת "תום הלב", לבין תלונה שהמתלונן מאמין באמת ובתמים כי היא נכונה, ותוך יישום עקרונות אלה על המקרה דנא, אני סבורה כי הנתבע חוסה תחת הגנת תום הלב שבסע' 15 לחוק.
מכאן, מצאתי כי דין התביעה להידחות.