ביום 11.8.20 הגישה המבקשת את תביעתה נגד המשיב (להלן - התביעה), ובה עתרה, בין היתר, לחייבו לשלם לה פיצוי כספי מכוח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן - חוק איסור לשון הרע או החוק).
בית הדין ראה בכך בקשה חדשה לאיסור פירסום פרטי ההליך, הנסמכת זו הפעם על סעיף 21 לחוק איסור לשון הרע, שזו לשונו:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע רשאי בית המשפט מיזמתו או לבקשת בעל דין, לאסור או לעכב זמנית, מנימוקים שיירשמו, פירסום ברבים של הליכי בית המשפט - לרבות כתבי טענות, כתבי בי-דין אחרים, כתב אישום ודבר הגשתם של אלה ולרבות פסק דין כל עוד אינו חלוט - במידה שראה צורך בכך לשם הגנה על שמו של אדם הנוגע במשפט ואולם לא יאסור בית משפט ולא יעכב זמנית את פירסום דבר פתיחתו של הליך משפטי, או את הפירסום של כתב אישום, תביעה או פסק דין, אם היתנגד לכך הנפגע; העובר על האיסור לפי סעיף זה, דינו - מאסר ששה חדשים או קנס 5000 לירות." (הדגשה הוספה - א.א.)
לפיכך הורה בית הדין האיזורי על סגירת הדלתיים עד להכרעה בבקשה וקצב מועדים לתשובה ולתגובה.
...
]
"ככלל, יודע הציבור הישראלי להבחין בין פרסום טענות חד-צדדיות שבכתבי בית-דין לבין קביעות שיפוטיות, ואין חשש ממשי שיראה בפרסומים של טענות צד אחד בכתב-טענות שהגיש, משום אמת צרופה."
על רקע האמור, גם אם צודקת המבקשת בטענתה כי יש הבדל בין פרסום המכתב לנמענים ספורים ובין פרסום ההליך לכולי עלמא, הרי שההבדל הוא כמותי בלבד ולא איכותי.
בשים לב לכל האמור ולאיזון בין מכלול השיקולים, ומשלא מצא בית הדין האזורי כל יסוד לטענות המבקשת לנזק כתוצאה מפרסום פרטי ההליך, ודאי לא "סיכון מוחשי לפגיעה קשה ובלתי מוצדקת" בשמה של המבקשת, כנדרש בפסיקה לשם מתן צו איסור הפרסום מכוח סעיף 21 לחוק - בדין לא ראה לנכון לצמצם את הפרסום בין באמצעות דחייתו ובין באמצעות איסור פרסום שמה של המבקשת[footnoteRef:14].
סוף דבר
הבקשה נדחית.
