לטענת התובע, כדי להוסיף "נופך חמור" למעשה הסחיטה, הוסיף הנתבע והוציא את דיבתו רעה, בשני מקרים בהם שוחח עם בא כוחו כאשר באותן שיחות ייחס הנתבע לתובע פעולות חמורות של איום ברצח, גרימת חבלה גופנית חמורה, "פעילות בשיטות אלפרון" ועוד.
בסיום פסק הדין קבע בית המשפט המחוזי כך:
"אני מורה על התניית תביעה כלשהיא נגד מי מהם (=ארבעת הנתבעים, בהם המבקש – י.ר), בקשר עם הפרשה נושא התביעה, בתשלום הוצאות, בהתייחס לאותו נתבע שביחס אליו תוגש תביעה כאמור" (נספח א לבקשה).
על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט העליון, במסגרתו הגיעו הצדדים להסכמה דלקמן:
"אנו מקבלים את הצעת בית המשפט לפיה פסק דינו של בית המשפט קמא ישאר על כנו באופן שסכום ההוצאות שנפסק לחובת המערער יעמוד על כנו. עם זאת, תבוטל ההתניה לפיה לא תוגש תביעה חדשה טרם שולמו ההוצאות. מנגד, מובן כי ככל שתוגש תביעה חדשה אזי המשיבים (הנתבעים הפוטנציאליים בתביעה החדשה שתוגש אם תוגש), יהיו רשאים לטעון במסגרת בקשה שתוגש על ידם לפי תקנה 519 כי נוכח המצב הייחודי בתיק ונוכח ההוצאות שהושתו על המערער, יש להשית עליו ערובה משמעותית להבטחת הוצאותיהם במסגרת תקנה 519".
הסכמת הצדדים קיבלה תוקף של פסק דין (פסק דינו של כב' השופט עמית, צורף להודעת המבקש מיום 08.09.15).
ואכן, בכתב התביעה מתאר התובע באריכות יתרה את אותה עסקה ואת חלקו הנטען של הנתבע בה. בפתיח לכתב התביעה, לאחר שהתובע מתאר את הסיכסוך הכספי בין השותפים, את פניית אחד השותפים לנתבע, את ניסיונו של הנתבע לאיים עליו, הוא כותב כך: "על מנת לקדם ולשכנע האמור לעיל, הוציא הנתבע לשון הרע נגד התובע כפי שיפורט להלן" (סעיף 1 סיפא).
...
בנסיבות אלו, שעה שהתובע אינו משלם את ההוצאות הנפסקות לחובתו, ונוכח הסכמת הצדדים, יש להיעתר לבקשה.
במכלול נסיבות העניין ובהתחשב בסכום התביעה ומהותה, אני מחליטה להעמיד את סכום הערובה על 15,000 ₪.
התוצאה היא שאני מחייבת את המשיב להפקיד ערובה לתשלום הוצאות המבקש בסכום של 15,000 ₪.
