תביעת לשון הרע של מועצה אזורית נגד עיתון מקומי על פרסום טענות אפליה

תביעת לשון הרע של מועצה אזורית נגד עתון מקומי, שפירסם כתבה בה נטען, כי תושבי המועצה טוענים, כי המועצה מפלה בתקציביה יישובים מסויימים, על רקע נטייתם הפוליטית בבחירות המקומיות וכי המועצה נוהגת בחוסר שקיפות כלפי תושביה.

הנתבעים מציינים את מדד השקיפות שפורסם על ידי עמותת שקיפות בינלאומית ישראל בשיתוף עם אוניברסיטת תל-אביב, בו זכתה המועצה לציון D שהנו המקום האחרון ומסווג בקטגוריה "טעון שיפור". הנתבעים טוענים כי עשו מאמץ כן ואמיתי לקבל את תגובת ראש המועצה אך טורטרו מאיש לרעהו ולכן לא הובאה תגובת המועצה, למועצה היה זמן עד יום חמישי בצהריים ליתן תגובה אך בחרו שלא לעשות כן.     לטענת הנתבעים, התובעת שמה לה למטרה להשתיק את הנתבעים על ידי תביעות השתקה.

ובכל הכבוד, גם טענה לאפליה תקציבית ולחוסר שקיפות בחלוקת התקציבים בין היישובים השונים הנה ביקורת לגיטימית, אם כי דוקא ביחס לסוגיה זו, שכאמור מהוה סוגיה שראוי שתהא מושא בדיקה ובקורת במידת הצורך, יש מקום לידון גם בטענות המועצה לעניין נכונות האמור בפירסום, בשים לב לכך שלגבי חלק מהטענות, נוסחו הדברים, כאילו מדובר בעובדות: "אין חלוקה שווה, זה לא קיים. גם לא מפורסם ולא שקוף." אך מצאתי מקום לקבוע, גם עוד טרם דיון בעיניין נכונות האמור בפירסום, כי בנסיבות העניין, מתוך ההקשר של כלל האמור בכתבה, כי על פניו מדובר בבקורת לגיטימית, כאשר בכתבה מופיע באופן מפורש, כי נכתב מכתב, שפורסם גם בכתבה נוספת, קודמת, כי אחד התושבים, מר יוני הורביץ,  פנה אל המועצה ובקש לדעת מהו אופן חלוקת התקציבים בין היישובים השונים, מכתבו זה לא נענה.

...

לפיכך, מצאתי מקום בתביעה דנן, לו הייתי נדרשת לפסיקת נזק, לקבוע, כי הסעד העיקרי כלל לא הוכח או הוכח באופן מינימלי ביותר ולכן אין לפסוק פיצוי בגינו ולו הייתי נדרשת לפיצוי ללא הוכחת נזק, הרי שלאור הימנעותה של התובעת להוכיח את הסעד העיקרי, מתבקשת ממילא המסקנה, כי הפגיעה העיקרית היתה בנבחרי הציבור והייתי פוסקת לתובעת פיצוי אפסי.

מסקנה זו מתבקשת גם לאור העובדה שהכתבה כללה טענות נוספות, בלתי מחמיאות לא פחות כלפי התובעת, כשבעיניי, לא ניתן לראות דווקא בטענות כאן כטענות שבגינן נגרם נזק משמעותי לתובעת ואילו בגין יתר הטענות כלל לא נגרם נזק, או הן נכונות, כך שממילא שמה הטוב של התובעת כך שדווקא פרסום זה יגרום לו נזק, מוטל בספק.

סוף דבר, התביעה נדחית.

התובעת החלה לפרסם בציבור (עיתונות, כרזות, פלאיירים) את הקרנת הסרט "גן עדן עכשיו" ביום 31.3.06, יום ששי בשבוע.

התובעת תובעת השבת דמי השכירות ששולמו, השבת הוצאות שכירת אולם חלופי לשתי הקרנות בשל גודלו, השבת התשלום עבור שכירת הסרט להקרנה נוספת, הוצאות הפירסום אשר לשיטתה ירדו לטמיון, הפסד הכנסה בשל מכירת כרטיסים מצומצמת יותר.

בע"א 9505/11 רן צורף ואח' נ. אוניברסיטת בן גוריון בנגב נדון עניינם של המערערים אשר ביקשו להפיץ בשטחה של האוניברסיטה עלונים וכרזות של גוף בו הם חברים "סולידריות נגד הפשיזם". לאחר שקבלו אישור להפצתם, חזרה בה האוניברסיטה מאישורה מחשש שהם מהוים לשון הרע ועלולים להסית נגד האישים המופיעים בהם.

חופש הביטוי במרחב צבורי חופש הביטוי הפוליטי במתקניה של רשות מקומית נדון בעע"ם 337/04 קול אחר בגליל ואח' נ. המועצה האזורית משגב ואח'.

שם נדון ערעור על החלטתו של בית המשפט לעניינים מינהליים שדחה עתירתם של המערערים לאפשר להם לקיים ארוע בעל אופי פוליטי, ערב עיון בנושא גדר ההפרדה, במיתחם השירותים של מועצה האזורית.

בית המשפט העליון קיבל את העירעור לאור הודעת המשיבים ומצא לנכון להביע עמדתו- "שטחיה הציבוריים של רשות מקומית מהוים במה אפקטיבית לשם השמעת דיעות והחלפת רעיונות ועל כן שלילת נגישותם בפני הביטוי הפוליטי עלולה לפגוע קשות בעיקרון חופש הביטוי (השווה: בג"ץ 6218/93 כהן נ' לישכת עורכי הדין, פ"ד מט(2) 529, 545). אשר על כן, פרשנותו של בית המשפט קמא את הילכת פרץ, כאילו כל תכליתו היא מניעת הפליה בשימוש בנכסי הרשות המקומית הוא פירוש מצמצם. על הרשות המקומית לפתוח את מתקניה המיועדים לשימוש הקהל הרחב תוך מתן אפשרות להבעת דיעות שונות, ובכלל זה לאפשר מתן במה לביטוי פוליטי, מבלי להגביל את הביטוי לו היא נותנת במה על פי תכנו. " 17.

...

לפיכך, סביר הוא כי היו כמה שנדחו בהעדר מקום ולא כולם בחרו לבוא להקרנה הנוספת שלושה ימים אחר כך. לפיכך פיצוי בסך של 900 ₪, 30 כרטיסים נראה לי סביר בנסיבות העניין.

סיכום הנתבעת תשלם לתובעת סך של 3,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 5.4.06 ועד היום סך הכל 4,395 ₪.

כמו כן תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט בסך של 1,000 ₪ וכן הוצאות שכ"ט עו"ד בסך של 4,000 ש"י בתוספת מע"מ כחוק.

נטען כי כל ניסיונות התובעים לקבל את המסמכים הנוגעים לאבחונים או לתוצאות המבחנים או כל החלטה מנומקת אחרת על מנת "לטהר את שמם" או על מנת לפנות בערר למנהל מקרקעי ישראל או למועצה האזורית - עלו בתוהו.

נטען כי המעבר התאפשר רק כשנתיים לאחר האירועים, וכי עד אז היה עליהם לשאת בשכר דירה ועלויות תשומות בנייה יקרות; כי היתנהלות הנתבעים הוותה "צו גירוש פומבי" ו"אות קין" ממנו השתמע כי מדובר במשפחה פסולה לקליטה; כי "צו הגירוש הפומבי" מהוה לשון הרע על פי החוק; כי "צו הגירוש" קיבל הד בעלוני הקבוץ ודי בכך כדי שיהווה "פירסום" כהגדרתו בחוק; וכי במשך תקופה ארוכה הפכו התובעים לשיחת היום בקבוץ ומחוצה לו. התובעים טוענים עוד כי "צו הגירוש הפומבי" מהוה רשלנות, בין היתר, משלא היה שמץ של אמת בדברי הנתבעים כפי שהושמעו בוועדת הקבלה ומשהושמעה עמדה מגמתית נגדם.

התובעים העמידו תביעתם, לטענתם משקולי אגרה, על סך של 200,000 ₪ בראשי הנזק השונים ועתרו לחייב את הנתבעים לפרסם היתנצלות בעיתונות המקומית והארצית וכן באתר הקבוץ.

לעניין ההכרות האישית הנטענת בין התובעים לחברי ועדת הקבלה, נטען, כי מאחר שמדובר בקהילה קטנה ומצומצמת באיזור קטן והתובעים היו תושבים בקבוץ מזה זמן רב, מובן כי היתקיימה הכרות אישית בינם לבין כל חברי הועדה, ואין בכך כל פגם.

דרך מושג "תום הלב" נוכל להחיל במקרים המתאימים על האגודה השיתופית את עקרונות ההגינות והסבירות, כבוד האדם וההתחשבות ברצונותיו ורגשותיו של הפרט, האיסור לשקול שיקולים זרים, האיסור להפלות וכו'.

פורסם דבר בחירתה של הועדה ודווח לקהילה כי היא מכשירה את חבריה למשימה, בלווי מחלקת הרווחה של המועצה.

השוו בעיניין זה ל- ע"א (נצ') 44177-06-15 סאם בנש נ' יצחק אורן (30/10/15), בו קבע כב' הנשיא, ד"ר אברהם אברהם, בעמ' 3 לפסק דינו כדלקמן: "תחילה אומר, בחינת אמירה כללית, כי בתביעת לשון הרע מתמודדים על הבכורה שתי זכויות־על, מן הצד האחד חופש הביטוי, ומן הצד האחר זכותו של אדם לשמו הטוב. החופש להתבטא איננו חסר גבולות, כי אם מסתיים במקום בו הביטוי פוגע באדם אחר.

...

בשולי הדברים מצאתי להוסיף, כי שוכנעתי כי התובעים פרשו בפני בית המשפט תחושותיהם האישיות והכנות וכי לתחושתם נגרמה להם עוגמת נפש מן התהליך, במיוחד נוכח אכזבתם מן ההחלטה בהתחשב בכך כי גרו כתושבים בקיבוץ משך שנים ארוכות.

על אף האמור, סבורני כי בנסיבות המיוחדות של התובעים יכול שהיה מקום כי הקיבוץ ינהג ברגישות רבה יותר, הן לעניין היקף ואופן השיתוף בשיקולים שעמדו ביסוד ההחלטה והן לעניין המשקל שהוענק לבקשתם לעלות עניינם בפני האסיפה.

סוף דבר אשר על כן- התביעה נדחית.

3) התובעים הגישו כנגד הנתבעים 1 ו - 2 , אשר הנם בעלי נחלות סמוכות במושב (נחלות מספר 17 ו – 18) , תביעה כספית בסך של 200,000 ₪ מכח חוק איסור לשון הרע , תשכ"ה – 1965 בעקבות שני פרסומים שונים מצד הנתבעים .

הפירסום הראשון הרלוואנטי לעניין בקשה זו , הנו פירסום של ידיעה עיתונאית מחודש אוגוסט 2008 במסגרת המקומון "ידיעות קרית-שמונה" , אשר מופץ על ידי הנתבעת 3 באיזור הצפון ומתפרסם דרך קבע במסגרת המקומון המצורף בימי שישי לגיליונות של העתון "ידיעות אחרונות" .

לטענת התובעים , בפירסום זה ייחסו הנתבעים 2 ו – 3 לתובעים מעשים חמורים ביותר המהוים לשון הרע כלפיהם ובכלל זאת הסגת גבול , מעשי אלימות , נקיטת יחס מפלה של "איפה ואיפה" מצד הוועדה המקומית לתיכנון ובנייה ביחס לתובעים , וכן גם היתנהגות ברוטלית ובצוע מעשי מיטרד חמורים מצד התובעים כלפי חברי המושב .

4) התובעים מוסיפים ומציינים בכתב התביעה המתוקן , כי הנתבעים 1 ו – 2 הוציאו את דיבתם רעה פעם נוספת באמצעות כתיבת מכתב אותו שלחו מיוזמתם אל אישי ציבור שונים , לרבות שר הפנים דאז , חברי הוועדה המקומית לתו"ב , ראש המועצה המקומית ועוד – מכתב אשר נשלח בעקבות הודעה בכתב מטעם יו"ר המועצה המקומית הקוראת לתובעים להגיש בקשות למתן היתר למבנים אשר ניבנו ללא היתר .

...

לאחר שעיינתי בשאלונים ובתשובות התובעים שוכנעתי , כי השאלות הללו אינן רלוונטיות , ואבאר .

13) אי לכך , הנני מורה גם על דחיית בקשתה של הנתבעת 3 לחייב את התובעים להעביר לעיונם על חשבונם , את המסמכים המבוקשים .

14) אשר על כן , הבקשה נדחית .

בעת הרלוואנטית, הנתבעים 1-2 היו חברי מועצת הערייה, הנתבע 3, חבר בתנועת "צעירי תרשיחא" ואילו הנתבע 4 הנו עתון המתפרסם בשפה הערבית.

תביעת לשון הרע מתייחסת לכתבה שפורסמה בעתון, הנתבע 4.

לא מדובר בתביעה של נבחר ציבור אותה מנהלת הערייה אלא בתביעה של הערייה עצמה בגין הפגיעה בה. לשון הרע כוונה כנגדה.

בע"א 1104/00 אפל נ. חסון פד"י נב (2) 607, 622 הבהיר בית המשפט העליון כי "הנחת היסוד בבסיס חוק איסור לשון הרע הנה כי לצד ההגנה על השם הטוב קיימים זכויות ואינטרסים מתחרים, אשר יש בהם לעתים כדי להתיר לשון הרע. ניתן לומר כי אל מול זכותו של אדם להגנה על שמו הטוב ועל פרטיותו עומדים חופש הביטוי, חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת. ברי כי לכל הדיעות, הזכויות, האינטרסים והערכים הללו הם יחסיים. את האיזון בין הזכויות והאינטרסים השונים הכרוכים בדיני לשון הרע בחר המחוקק לעשות במסגרת ההיתרים, ההגנות וההקלות שנקבעו בפרק ג' לחוק." חוק איסור לשון הרע אינו פוסל תביעת לשון הרע של אישי ציבור, פוליטיקאים ונושאי משרה ציבורית.

לעניין האיזון הראוי כאשר מדובר ברשות מקומית, תאגיד התובעת בגין לשון הרע, מפנה אני גם לדבריה של כב' השופטת שרה דברת סגנית נשיא בע"א 26767-12-14 (ב"ש) מנחם גלילי נ. עירית אשדוד (פס"ד מיום 7.6.15)- " על אף האמור, לא ניתן לשלול כליל את התפיסה לפיה אין לראות בקנה מידה אחיד את עוגמת הנפש ושמו הטוב של התאגיד, אל מול עוגמת הנפש ושמו הטוב של היחיד. כן סבורני, כי יש ממש בטענה, כי מאחר והמדובר ברשות מקומית, אשר יש חשיבות יתרה לקיומו של שיח ביקורת חופשי כלפיה, לאור חשיבותו של חופש הביטוי בשיח הדמוקרטי, יש משקל להיות הערייה תאגיד שהנו רשות ציבורית. האמור אף קיבל ביטוי בבקשת רשות העירעור שהוגשה במהלך ניהול ההליכים בבית המשפט קמא (רע"א 1062-04-12 גלילי נ' עריית אשדוד, עמ' 4 (29.10.12)), בה נקבע כי –

על כן, על אף שאין מקום לשלילה מוחלטת של הפצוי בשל היות הערייה תאגיד צבורי, הרי שבמהלך בחינת ההגנות החלות על הפירסום ובעת שקילת גובה הפצוי יש מקום ליקח שיקול זה בחשבון.

במקרה אשר לפני מדובר בטענות לאפליה וגזל קרקעות מציבור תושבי תרשיחא.

...

טענות הנתבעים הנתבעים 1-3 טוענים כי יש לדחות את התביעה על הסף מן הטעמים כדלהלן- עיון מדוקדק בתביעה מלמד כי הטענות של הנתבעים מופנות באופן ממוקד נגד מר שלמה בוחבוט (להלן: "ראש העיר").

ראשית טוען הוא כי יש לדחות את התביעה כנגדו שכן אין הוא מהווה אישות משפטית.

תשומת לבה של התובעת הופנה לכך והיא התחייבה להגיש כתב תביעה מתוקן ולא עשתה כן. בנוסף טוען הנתבע 4 כי יש לדחות את התביעה כליל שכן תביעת התובעת הינה לפיצוי ללא הוכחת נזק, כפי שמאפשר סעיף 7א לחוק.

לעניין האיזון הראוי כאשר מדובר ברשות מקומית, תאגיד התובעת בגין לשון הרע, מפנה אני גם לדבריה של כב' השופטת שרה דברת סגנית נשיא בע"א 26767-12-14 (ב"ש) מנחם גלילי נ. עירית אשדוד (פס"ד מיום 7.6.15)- " על אף האמור, לא ניתן לשלול כליל את התפיסה לפיה אין לראות בקנה מידה אחיד את עוגמת הנפש ושמו הטוב של התאגיד, אל מול עוגמת הנפש ושמו הטוב של היחיד. כן סבורני, כי יש ממש בטענה, כי מאחר והמדובר ברשות מקומית, אשר יש חשיבות יתרה לקיומו של שיח ביקורת חופשי כלפיה, לאור חשיבותו של חופש הביטוי בשיח הדמוקרטי, יש משקל להיות העירייה תאגיד שהינו רשות ציבורית. האמור אף קיבל ביטוי בבקשת רשות הערעור שהוגשה במהלך ניהול ההליכים בבית המשפט קמא (רע"א 1062-04-12 גלילי נ' עיריית אשדוד, עמ' 4 (29.10.12)), בה נקבע כי –

מעבר לכל האמור לעיל אוסיף ואומר כי התובעת אשר הינה גוף ציבורי נהנית גם מגישה לאמצעי תקשורת.