תביעת לשון הרע ומטרד בין שכנים

ביום 15.12.15, הגיש התובע את התביעה דנן, בטענה שהנתבע הוציא דיבתו רעה במספר פרסומים וחב לפצותו לפי הקבוע בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"), וכן ביצע כלפיו עוולת מיטרד ליחיד, על פי סעיף 44 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "פקודת הנזיקין"), ולפיכך חב לפצותו גם בגין עוולה זו. בגין הוצאת לשון הרע, טען התובע כי מגיע לו כפל פיצוי בגין כל אחד מהפרסומים, ואולם מטעמי אגרה העמיד התובע את סכום הפצוי בסך 200,000 ₪.

הנתבע טען בסיכומים מטעמו כי אין לראות בגידופים וקללות שבין שכנים, משום לשון הרע, והציג פסיקה התומכת לכאורה בטענה זו. כך למשל, צטט הנתבע חלקים מפסק הדין בת"א (חיפה) 15708/06 קידר נ' רון (פורסם במאגרים המשפטיים), כאשר טען כי המקרה בפסק דין זה דומה מאוד לענייננו.

...

סוף דבר אני מקבלת את התביעה.

הנתבע ישלם לתובע את הסכומים שלהלן, בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק דין זה לידיו - 30,000 ₪ בגין עוולת לשון הרע וכן סך של 10,000 ₪ בגין עוולת המטרד ליחיד.

כמו כן הנתבע ישלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך של 11,700 ₪.

חלוקת קביעת הגבולות נקבעה עוד בשנות החמישים; 2) קונקרטית, הקמת הגדר מצפון - המדובר בקרקע שלו, עוד מתקופת סבו וסבתו שגרו במקום; מכחיש את הטענה בדבר בניית אורווה תוך חדירה לשטחה - המדובר בשטחו של הנתבע; באשר לטענת הפלישה מצד דרום - אין המדובר כלל בשטחו שלו; 3) הרקע לתביעת גב' ברק הוא סיכסוך השכנים בין הצדדים.

טענות הצדדים בתיק אז' 12367-05-10: מר סלמה הגיש כנגד גב' ברק תביעה בגין פירסום לשון הרע והפרת חובה חקוקה ומטרד ליחיד על הסך 100,000 ש"ח. בכתב התביעה טען מר סלמה הפך קורבן להטרדות, העלבות והוצאת דיבה מצד גב' ברק כנגדו.

...

מר סלמה טען בסיכומיו בתביעת גב' ברק כנגדו, מעבר לאמור לעיל, כדלקמן: 1) טענת היעדר יריבות בינו לבין גב' ברק; 2) מינוי כונס הנכסים במשק התובעת ופינויה מהמקום, משמעו כי זכות התביעה היא לכונס הנכסים ולא לגב' ברק; 3) הוא בר רשות בשטח בו מצויה הגדר; ישנה זכות שימוש ומעבר מכוח שימוש של שנים, בהסכמת התובעת; ישנה זיקת הנאה במקום; 4) גב' ברק לא הציגה ראיה על גובה דמי השימוש הראויים; 5) ישנם מקרים חריגים - דוגמת המקרה דנן (ולאור התנהלות גב' ברק) - בהם אין להיעתר לתביעה לקבלת חזקה, על אף קיומה של זכות קניינית.

שאר טענות התובעת נדחות לאור חוות דעתו של בן חיים.

לאור האמור לעיל, סבור אני שפיצוי בסך 30,000 ₪ הינו סביר בנסיבות העניין.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, תוצאת פסק הדין היא כדלקמן: בתיק אז' 36557-03-10: 1) הגבול בין משק 22 ומשק 23 הוא הגבול שקבע המודד מטעם בית המשפט נתן בן-חיים, אותו סימן במפת המדידה שצורפה לחוות דעתו.

בהקשר זה, יפים הדברים שנאמרו בת"א (חי') 44666-04-13 עמיהוד רוטשילד רמות נ' בנימין מכבי (פורסם בנבו, 23.7.2015) שצוטטו בסיכומי התביעה העיקרית: "נראה כי בהעתרות לתביעה יהיה משום פגיעה קשה בפרטיותם של אנשים שמשוחחים שיחות פרטיות בחופשיות עם קרוביהם שיהיו צפויים לתביעות בשל התבטאות מעליבה והבעת דיעה על אדם אחר שעה שאותו אדם מסיבותיו ילך למושא האמרות ויספר לו את שנאמר בחדרי חדרים בדיסקרטיות וללא כוונת פירסום. הדבר יביא לא רק להצפת בתי המשפט בתביעות סרק אלא יפגע במירקם היחסים והאמון שאנשים יכולים לתת זה בזה והפיכת שיחותיהם הפרטיות לנחלת הכלל בנגוד לרצונם. כך למשל, בנקל אפשר לשוות לנגד עיננו שיחות אינטימיות בין בני זוג בהן נאמרים דברים אישיים עולבים ביחס לאנשים כאלה ואחרים. האפשרות כי בני הזוג יסתכסכו ומי מהם שהקליט את בן זוגו, יעביר את החומר למושמץ שיוכל בתורו להגיש תביעה בגין לשון הרע, נראית כאפשרות מטרידה במיוחד. האינטימיות בין אנשים קרובים, וניצולה לרעה, בדיעבד וללא הסכמה, היא בדיוק מה שארע בעניננו ולטעמי, המקרה דנן אינו המקרה אליו התכוון המחוקק כשקבע פיצוי בגין לשון הרע ללא הוכחת נזק." ראו גם ת"א (ראשל"צ) 10568-01-11 יאיר שמואל רוזן נ' סולמון אוקונוב (פורסם בנבו, 22.7.2012), שם נפסק: "סברתי כי אין ענייננו בזכות שיש להגן עליה מהבחינה החברתית וכי ענייננו במקרה קלסי של זוטות, אשר אין המשפט מגן עליהן. הדיבה נושא הגנת החוק, אינה דברי רכיל בין שכנים המתנים צרותיהם וחששותיהם מפני שכן עימו הם בסכסוך, זה בפני זה, בשיח סתם." משכך, לא מצאתי כי יש באותן אמירות משום לשון הרע כמובנה בחוק.

אלא שגם אז מההתכתבות מאותו היום (1.9.18) בין אורי למישאל בה אורי כותב: "האמת? אני רועד", "הגביר מוזיקה" וסרטוני הארוע שהתרחש באותו היום בין הצדדים נראה כי כוונתו הסובייקטיבית של אורי לא היתה פסולה, אלא להפסיק את המיטרד.

...

מקובלת עליי עמדת התובע בעניין זה כי גילוי המעקב גרם לו לשנות את מסלול נסיעתו; לבחון אם המעקב אחריו נמשך; ובאופן כללי, הוציאה אותו משלוותו באופן שניתן לומר שהוא הוטרד ונפגע כתוצאה מהחדירה לפרטיותו.

הנתבעים לא מופיעים בתמונות שצולמו (למעט התמונות בהן מופיעה קרן שלכך אתייחס בנפרד להלן) ולא שוכנעתי כי מדובר בפעולות "ריגול" אחריהם אשר היו עלולים להטרידם.

לנוכח כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעות ההדדיות.

עסקינן בתביעת לשון הרע, פגיעה בפרטיות ומטרד ליחיד שהגישה התובעת כנגד הנתבעים ותביעה שכנגד שהוגשה על ידי הנתבעת 1 כנגד התובעת, בעילה של לשון הרע.

טענות הצדדים כתב התביעה לטענת התובעת הנתבעים עברו לגור בשכנות אליה לפני כ- 15 שנים ובין חצרם לחצר התובעת מפריד שביל שהוא חלק מהרכוש המשותף השייך לכל דיירי הבניין.

ממילא גם נוכחות בחצר משותפת, בין שכנים, בבית משותף, לא יכולה לבסס טענה כאמור (עמוד 9 שורות 3-8).

...

לאחר ששקלתי את ראיות הצדדים גם דין התביעה שכנגד להידחות.

לאור כל האמור לעיל התביעה שכנגד נדחית.

התביעה והתביעה שכנגד נדחות.

לפניי תביעה עיקרית כספית בדיון מהיר ע"ס 75,000 ₪ בעילת לשון הרע, וכן תביעה שכנגד שבה נתבעו סעד כספי ע"ס 154,680 ₪ וכן סעדים של צוי מניעה וסלוק יד והכול בגין לשון הרע ומטרדים שונים.

מנגד, התביעה שכנגד הוגשה בגין פרסומים שונים נטענים שפירסמו התובעים בחודש אפריל 2021, שבהם אמרו התובעים לגורמים שונים שהנתבע "זורק מסמרים ונעצים וברגים מדירתו לכיוון הגן על הילדים" ושבהם התובעת 1 "צעקה לעבר התובע ובן זוגו בפני הורים, שכנים, ילדי הגן והצוות: 'הומואים מסריחים', 'הומואים מפיצי מחלות', 'אשכנזי מסריח', ועוד" (להלן – "פירסומי התביעה שכנגד").

הנתבע מייחס לתובעים מעשה מכוער ושפל, שבמערכת יחסים רגילה בין שכנים קשה להעלותו על הדעת, אך נוכח האיבה המצערת שהתפתחה והתקיימה בין הצדדים, לא ניתן לומר שהמעשה המיוחס לתובעים הנו בלתי סביר בעליל, ובאותה מידה לא ניתן לומר בנסיבות חריגות אלה שהעללת מעשה כזה מצד הנתבע על התובעים אינה בלתי סבירה בעליל גם היא.

...

לאחר ניתוח מכלול הטענות והראיות, באתי למסקנה לפיה לא עלה בידי הנתבע להוכיח טענתו זו, ולפיכך דין התביעה שכנגד גם בגין מטרד החיתולים להידחות.

סיכום התביעה שכנגד – נדחית.

התביעה העיקרית – מתקבלת חלקית.