תביעת לשון הרע והשפלה כנגד בנק ועובדת

האם יש בפירסום משום לשון הרע? סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר "לשון הרע" כדבר שפרסומו עלול להשפיל, לבזות או לפגוע באדם, כמפורט בארבעת תתי הסעיפים לסעיף.

הבחינה היא בחינה אובייקטיבית: "בבחינת קיומה של לשון הרע יתחשב בית המשפט בדרך שבה נתפס הפירסום בעיני האדם הסביר. זהו מבחן אובייקטיבי, המעמיד עצמו על האופן שבו האדם הרגיל היה מבין את הפירסום, ובעניינינו – בדרך שבה היה הצופה הסביר מבין אותו (עניין הרציקוביץ', בעמ' 567; עניין אפל, בעמ' 617). על כן, לא הכוונה שמאחורי הפירסום היא שתצביע על קיומה של לשון הרע, אלא המסר עמו היא מותירה את הצופה. הכוונה יכול שתשפיע על הבחינות האחרות המתבקשות בחוק אך לא על שאלת עצם קיומה של לשון הרע." (ע"א 751/10 פלוני נגד אילנה דיין-אורבך (8.2.2012)).

עוד היה על הנתבעים לבדוק את הטענה כי התובע היה המחליט והמוציא לפועל של ההחלטה בדבר פיטורי מר חזי בנק, נוכח היכרותם עם העמותה, וועדותיה ובעלי התפקידים שבה או לפחות להקשות על חזי בנק בעיניין זה. סעיף 19 לחוק איסור לשון הרע מונה את השיקולים בהם רשאי בית המשפט להיתחשב לטובת הנתבע בבואו לפסוק פיצויים.

סופו של דבר, אני מקבלת את התביעה ברובה וקובעת כי בכתבה יש משום לשון הרע על התובע.

...

וזו התגובה שפורסמה: "מר חזי בנק הגיע להפועל יוקנעם במסגרת שיתוף פעולה עם מכבי תל אביב, וזאת תחת בקשתו של ניר לוין. לצערנו מכבי תל אביב לא תרמה לאגודת הכדורגל ביוקנעם ולכן החלטנו לנהל את הענף באופן עצמאי. למרות ההתנתקות ממכתבי תל אביב ולמרות שבין מרכזי הספורט לבין מר בנק לא היו יחסי עובד מעביד, שכן מר בנק עבד כספק חיצוני ולא כשיר ברשת מרכזי הספורט וקיבל את כספיו כנגד חשבוניות שהגיש ולא כשכיר המועדון, החליטו לנהוג בו בכבוד ונתנו למר בנק להמשיך בעבודתו עד תום העונה. בסיום חודש יולי הודענו למר בנק, הן בשיחה עם הצוות המקצועי והן בשיחה עם ההנהלה, על סיום עבודתו לאחר שקלול של כל הגורמים. אנו מאחלים למר בנק הצלחה בהמשך דרכו". כן התפרסמה תגובתו של מר חזי בנק לתגובת מרכז הפועל: "זהו שקר נוסף מבית מדרשו של ירון חן ....". יצוין כי בעניין פיטוריו של מר חזי בנק התנהל הליך בפני בית הדין לעבודה, אולם פרוטוקול הדיון או פסק הדין נותרו חסויים ולא הוצגו בפניי.

אני דוחה את התביעה לפרסום תיקון.

הנתבעים ישלמו לתובע פיצויים בסך 25,000 ₪.

כן ישלמו הנתבעים לתובע הוצאות משפט בסך 4,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסכום של 10,000 ₪.

כך למשל, ביום 29/3/09 בה כתב הנתבע לתובע: "כל הפקסים שלך אלי, נשלחים מבנק דיסקונט, ע"ח כספי הציבור. אם לא תחדל מידית, גם בכלל וגם על חשבון בנק דיסקונט, אפנה מידית למנכל הבנק ולביקורת הפנימית על השמוש הנואל, הנעשה במכשירים של הבנק, ובמיוחד לצורך נאצות..". בסמוך למשלוח המכתב פנה לתובע: "הואיל והנכבד ישראל שלמון, ממשיך לנאץ, לקלל, להשפיל, להוציא לשון הרע, לרבות בפשקווילים מבית מדרשו, גם באמצעות כלים של מוסד צבורי, הוא בנק דיסקונט לישראל בע"מ, ניתנת בזאת הודעה כי בדעת החתום מטה לפנות אל הנהלת הבנק ולקבול על השמוש הנואל שעושה ישראל שלמון בכליו של הבנק, לאחר שהתראות קודמות לא הועילו." בתגובה לכך נענה מיד :"אין נאצות, אין היתפרעות ואין חרפות, יש עובדות. דע לך ואתה מוהר בזה כי תתבע על הוצאת דיבה אם תעיז לממש את איומיך הסדרתיים (שכן במכתב אחר איים הנתבע כי יגיש תביעה כנגד התובע בגין הוצאת לשון הרע- ר.נ.) ולנקוט בצעדים נואלים." עינינו הרואות- השניים מימשו את איומיהם: זה שלח מכתב, וזה הגיש תביעה כנגדו.

...

משכך, סברתי כי הגנת ס' 15 (8) עומדת לנתבע, ודין התביעה להידחות.

התביעה נדחית.

הנני מורה כי התובע יישא בשכ"ט עו"ד הנתבע בסכום של 20,000 ₪.

בפני תביעה בעילת לשון הרע ורשלנות, כנגד הנתבעים, בגין ביצוע הליכים לגביית שטר והטלת עיקולים באמצעות לישכת ההוצאה לפועל, שלא כדין.

האם יש בהטלת העיקול על חשבון הבנק של התובעת בכדי להוות פגיעה שבשמה הטוב? סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע מהו לשון הרע – "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

ראה ע"א 45661-12-10 גסלר נ' עירית ירושלים (מיום 24.3.11): "הטלת עיקול על חשבון בנק יכולה להוות פירסום לשון הרע...לדעתי, בעצם הצגתו של המערער כמי שמתחמק, לכאורה, מלשלם את חובותיו, יש כדי להשפילו ולפגוע בשמו הטוב, בעיניו של בנקאי סביר, ללא קשר לגובה העיקול" (סעיף 7 לפסק הדין).

...

אם כן, משאין עוד מחלוקת כי המצאת האזהרה לא בוצעה לידי התובעת וכי ביצוע הליכי הגבייה נעשה שלא כדין וחרף החלטה לעיכוב ההליכים, אני קובעת כי היה על עורך הדין לבדוק ולוודא כי המידע שעל בסיסו הוא פועל הינו עדכני ומדויק, בטרם ינקוט בהליכי גבייה שיש בהם כדי לגרום נזק לחייבת.

לפיכך, סבורני כי אין הנתבעים יכולים לחסות תחת הגנת סעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע.

סוף דבר אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 15,000 ₪.

בעניינינו לעומת זאת, התובע לא העלה כל טענות כנגד הבנק בעניין פירסום לשון הרע, עובר לחתימת הסכם הפשרה, ולכן גם אי אפשר לייחס לצדדים כוונה למנוע ממנו הגשת תביעה שכזו על יסוד מה שהתברר לו מאוחר יותר (העובדה שהבנק היה מקור פירסום הידיעה).

אשר לאמדן הפצוי בגין הפגיעה בשמו הטוב של אדם, פסק כב' הנשיא א' ברק, בעמ' 525: "בפסיקת הפצוי בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע 'תעריפים'.

...

נראה לי כי בנסיבות מקרה זה, נותר ספק לגבי כוונת הבנק לפגוע בתובע, אף שכאמור לעיל קיים חשש כי זו היתה המטרה.

כאשר מאזנים בחשבון את השיקולים דלעיל, מסקנתי היא כי הפיצוי הראוי המגיע לתובע בגין הפגיעה בשמו הטוב הינו בשיעור של 100,000 ₪.

לסיכום האמור לעיל, אני מחייב את הנתבע 4 לשלם לתובע פיצוי כספי בסך 350,000 ₪, בצרוף הפרישי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

עותק לפירסום פסק דין זה ניתן במאוחד בשלושת ההליכים שבכותרת; שניים מהם, תביעה לפירוק שתוף בדירת מגורים ולחיוב בדמי שימוש ראויים ותביעה לפיצויים בגין הפרת חוק איסור לשון הרע והפרת חוק הגנת הפרטיות הוגשו על-ידי התובעת; והליך נוסף, שהוגש ע"י הנתבע, שבמסגרתו עותר הנתבע להצהיר כי, הסכם הגירושין שנחתם בין הצדדים ביום 11.9.2017 ולא אושר ע"י בית הדין הרבני (שאליו הוגש), הוא בר תוקף.

האיש ביזה, השפיל ופגע בכבודה של האישה בעיני הבריות ואף בעיני עצמה ופירסם ברבים את הלשון הרע אודותיה בגורמו לה לנזק רב. במעשיו פגע האיש פגיעה בכבודה של האישה, כרעייה, כאם, כעובדת, כאחות וכחברה.

בכך ניתן לראות עליית מדרגה במעשיו של האיש; שלא בחל בהפצת אמירות עולבות וטענות בדבר בגידה אודות האישה במעגלים פנימיים וחיצוניים, אלא חצה את אלה האחרונים תוך שהוא דורך ברגל גסה במקום עבודת האישה, שבו היתקדמה במרוצת השנים ומילאה תפקיד בכיר, פוגע בפרטיותה ונוקט לשון הרע על דרך הפצת חשדות בלתי מבוססים לרבות לעובדי הבנק עימם עובדת האישה באופן יומיומי כמו גם לגורמי הנהלה האמונים על משרתה, קידומה והמפקחים על היתנהלותה.

נוסף על כך, מצאתי לאסור על האיש מלפרסם ברבים פרסומים נוספים, לרבות בכל אמצעי תיקשורת או מדיה שהוא, המהוים לשון הרע כנגד האישה או פרסומים הפוגעים בפרטיותה.

...

לאחר שנדרשתי לניתוח כלל החומרים המצויים בהליך ונשמעו הצדדים ועדיהם לפניי, סבורני, כי לפי כל מבחן אובייקטיבי, סוג האמירות ותוכן הדברים שנאמרו המיוחסות לאיש, הינן אמירות פוגעניות, משפילות ואשר יש בהן משום הכתמת שמה הטוב של האשה ופגיעה בה ובחייה האישיים.

למעלה מזאת, התרשמתי כי התעקשותו הבלתי פוסקת של האיש על בגידת האשה והעיסוק האובססיבי שלו סביב הסוגיה הם אף שגרמו, בין היתר, לנתק ולפגיעה ביחסים בינו לבין בנותיהם של הצדדים, כפי שאלו העידו בפניי, ובכאב רב. הדבר אף השתקף ברורות בדברים שאמר האיש לבית הדין הרבני בדיון שנקבע לצורך אישור ההסכם שנערך קודם לפתיחת ההליכים שלפניי, לרבות הודאת האיש כי בדק את מכשיר הפלאפון של האשה: "ביה"ד: ראית שיש לה קשר עם מישהו? הבעל: ראיתי בטלפון, מדובר ב-X, הוא המנהל של הבנק. נראה לי שהיא שכבה איתו" ובהמשך: "אני מוכן ללכת למכונת אמת שהיא אמרה לי "סליחה, הוא מזיין יותר טוב ממך" האשה: לא היה ולא נברא" (נספח ג' לתצהיר עדותה הראשית של האשה, בעמ' 1 ש' 11-12, עמ' 2 ש' 35-36).

לאור כל המקובץ לעיל, דין תביעת האשה להתקבל.

נהפוך הוא; סבורני, כי נסיבותיו של מקרה זה מחדדות ומדגישות את החשיבות הרבה הנעוצה בקיומו של מנגנון אישור הסכם ממון וביתר שאת הסכם גירושין כולל, כקבוע בחוק, ולא בכדי.

בהינתן המסקנה אליה הגעתי, לא מצאתי להידרש לבחינת היות תניות ההסכם מקפחות (כטענת האשה).

אשר על כן ולאור המקובץ לעיל, מצאתי לדחות את תביעת האיש למתן פסק דין הצהרתי.