תביעה בלשון-הרע שהוגשה על רקע סיכסוך שנתגלע בין התובעת לנתבעת, אשר התגוררו בעבר בשכנות באותו ביניין מגורים ברמת-גן.
הרקע לתביעה
התובעת, גב' תקווה ראובני, רכשה בשנת 1974 דירה בבניין מגורים ברחוב הרא"ה ברמת-גן (להלן: הבניין).
בעניינינו, לא יכול להיות ספק כי הפירסום הראשון, הפירסום השני והפרסום הרביעי עולים בחלקם כדי לשון הרע בהתאם לסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, שעה שמיוחסת בהם לתובעת היתנהלות מושחתת, באופן ניהול ועד הבית, מעילה בתפקיד והעדפת האינטרסים שלה-עצמה על פני אלה של יתר הדיירים, ובפרט הדברים אמורים ביחס לטענתה של הנתבעת, במסגרת פרסומים אלה, כי התובעת נימנעה מלגבות את דמי ועד הבית מבית הקפה אשר פועל בבניין, בשל ההטבות שניתנו לה באופן אישי מבעליו (כשהכוונה היא לטענת הנתבעת כאילו התובעת מקבלת בבית הקפה כוסות קפה ללא תשלום).
זאת ועוד, התובעת טענה כי היא כלל אינה נוהגת לשתות קפה, אלא תה בלבד, וכי רק פעם אחת בלבד בעלי בית הקפה הזמין אותה לכוס תה על חשבונו, על רקע יחסי השכנות בין השניים (ראו, סעיפים 58 ו-59 לתצהיר התובעת).
...
הסכסוך בין התובעת לנתבעת הגיע בסופו של דבר עד כדי האשמות שהטיחה הנתבעת בתובעת כאילו זו האחרונה משליכה אשפה בפתח דירתה.
בפרסום הרביעי נזכרו בנוסף גם טענותיה של הנתבעת בקשר עם אי גביית דמי ועד הבית מבית הקפה, וכך כתבה בהקשר זה:
"[...] הינך בקשרים עם עבריין מורשע בדין מר עמוס כחלון מקפה הראה שהשתלט על החצר, ויש פסיקה של המפקחת המורה על כך שהנ"ל פלש לחצר הבית והקים קפה מול חלון ביתי. את כועד לאחר הפסיקה אמורה למנוע ממנו [כחלון – ר' ג'] להשתמש בחצר, לא רק שלא עשית כך נהפוך הוא קבלת ממנו קפה בחינם (לדברייך) ולכן אינך יכולה לפנותו מהשטח המשותף, וכן אינך גובה ממנו תשלום ועד במשך 6 שנים בטענה שהוא משלם ביובית.
משנמצא אפוא כי ייחוס עובדה זו לתובעת נחשב לשון הרע, ולא מתקיימות לגביו ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, הרי שיש לקבל את התביעה בגינו.
בנסיבות אלה ומשבחנתי את מכלול השיקולים הצריכים לעניין, מצאתי להעמיד את הפיצוי על סכום כולל של 10,000 ש"ח. אשר להוצאות ושכר טרחת עורך דין: משהתובעת זכתה בעשרה אחוזים בלבד מסכומה של התביעה (שהועמדה על 100,000 ש"ח במסלול של פיצוי ללא הוכחת נזק), אין מנוס מן המסקנה כי הנתבעת נאלצה להעמיד הגנה יקרה מן הדרוש.
הנתבעת תשלם אפוא לתובעת סך כולל של 13,000 ש"ח. הסכום ישולם בתוך שלושים ימים מעת קבלתו של פסק-דין זה כאשר איחור יוסיף הפרשי הצמדה ורבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, מיום החיוב האמור ועד למועד התשלום בפועל.
