תביעת לשון הרע בין עורכי דין בעקבות סיכומים בהליך קודם

ביום 16.3.15 הגיש התובע כנגד הנתבע תלונה לועדת האתיקה של לישכת עורכי הדין, שעניינה הפרות נטענות של חוקי העבודה, יחס משפיל מצד הנתבע והליך הפיטורים של התובע.

תביעת הנתבע בעיניין לשון הרע הנתבע מצידו טען כי התובע פירסם לשון הרע נגדו, בשמונה מקרים: א. פירסום פוסט (שתוכנו הובא לעיל) בחמישה פורומים של עורכי דין.

(10) הפירסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן; לעניין שאלת תום הלב, בסעיף 16 לחוק נקבע: "(א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפירסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפירסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפירסום בתום לב.

במסגרת הסיכומים טען התובע כי הביטוי "יגאל הנאצי" הוא דמוית מתוך סדרת טלוויזיה ידועה בשם ה"בורר" שהיתה מוכרת, וידועה וכי הקורא הסביר היה עושה את ההקשר ומבין כי ב"נאצי" התובע לא התכוון למשמעות של "צורר ישראל". על פי פסק הדין בעיניין שוקן בבחינה האם אמירה או התבטאות, מהוים לשון הרע, יש בשלב ראשון לברור מהביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה של האדם הסביר, היינו לפי מבחן אובייקטיבי, על פי הנסיבות ולשון הדברים המשתמעת ממנו ולא לפי כוונת המפרסם או האופן בו הבין הנפגע את הפירסום .

...

הנתבע ישלם לתובע פיצוי בגין הוצאת לשון הרע בסך 30,000 ₪.

התביעה שכנגד בסע"ש 29742-03-15 מתקבלת באופן חלקי.

התובע ישלם לנתבע פיצוי בגין הוצאת לשון הרע בסך 15,000 ₪.

בכתב ההגנה שכנגד, כפרו הנתבעות בעילות התביעה, חזרו על טענותיהן, לפיהן הן חויבו לשלם לנתבע מעבר למוסכם עמו, ולפיכך לעמדתן, ובשים לב לקזוז על סך 33,417 ₪, אותו ביצע הנתבע, הוא אשר חב להן סכום זה. הנתבעות שכנגד מציינות כי עומדות להן הגנות הקבועות בסעיפים 15-14 לחוק איסור לשון הרע, ואין בתלונה שהוגשה על ידן לועדת האתיקה של לישכת עורכי הדין כנגד הנתבע, משום ביצוע עוולה על פי חוק איסור לשון הרע.

ההסכם מיפרט את שכר הטירחה המוסכם, תוך הבחנה בין שעת עבודה של הנתבע לבין עורך דין ממשרדו, וקובע תשלום מראש בסך של 18,000 $ בתוספת מע"מ, על חשבון 100 שעות עבודה.

בהודעה זו הודיע הנתבע שהוא מקזז סכומים שהתקבלו על חשבון שכר טירחה, כמפורט בהודעותיו הקודמות.

בעיניין תביעת לשון הרע, מפרידות התובעות בין שני אירועים: האחד, מפגש שהתקיים בחודש אפריל 2016 (בסעיף 124 לסיכומי התובעות נכתב 2017), והשני, מתייחס לתלונה שהוגשה ללישכת עוה"ד. לעמדתן, היה על התובע שכנגד לבסס את מרכיבי העילה האזרחית של לשון הרע, לרבות מרכיב הפירסום, מרכיב לשון הרע, והעובדות שמהן נגזרת אחריותו של כל אחד מהנתבעים.

עיקרו של ההסכם הנו ייצוג בהליך בוררות לפני הבורר מר יצחק שנהב, שופט בדימוס, בעיניין עזבון המנוח משה יהודה יפה ז"ל. ההסכם נכרת בין התובעת מס' 1, עורכת דין בהשכלתה, ובין הנתבע לאחר שהוחלפו בין הצדדים מספר טיוטאות.

...

סוף דבר את ההתחשבנות בין הצדדים יש לעשות באופן הבא: הנתבע חייב התובעות בעבור 171 שעות עבודה שלו ושל עורך דין ממשרדו.

התוצאה היא שחיובי השעות יעמדו על סך של 136.

התוצאה היא שעל הנתבע להשיב לתובעות, ביחד ו/או לחוד, סך של 3,899 ₪.

תביעה בגין לשון הרע והטרדה מינית אשר הוגשה על ידי חזן כנגד המערער ותביעה של המערער כנגד חזן ,בגין לשון הרע, עשיית עושר, ניזקי רכוש ופגיעה בפרטיות.

תמצית טענות הצדדים בהליך הקודם חזן ביצע עבודות בנייה במקרקעיו בבעלותו, אשר נמצאים בשכנות לבית המערער.

המערער ציין כי בתחילת ההכרות ביניהם הציע לו חזן הצעה מפתה לרכישת השטח שלו ולאחר סרובו התחיל חזן להיתנכל לו. לגבי הדיון בבית משפט השלום הסביר כי היה נסער והנחה את עורכת הדין שלו מה לשאול, ולכן הוצא מהדיון.

לסיכום נקודה זו קבע בית המשפט כי איסוף ראיות לצורך הוכחת הטרדה או מעשים פסולים הוא עניין אישי כשר שיש בו להצדיק צלום שפוגע בפרטיות.

...

לסיכום נקודה זו קבע בית המשפט כי איסוף ראיות לצורך הוכחת הטרדה או מעשים פסולים הוא עניין אישי כשר שיש בו להצדיק צילום שפוגע בפרטיות.

מספר ימים קודם לדיון (ביום 24.2.2015) הגיש עו"ד אלון בשם יפרח כתב תביעה בגין לשון הרע כנגד מר רוזנברג אהרון, בן זוגה של אחת מאפוטרופסיות הנושה (נספח י' לתצהיר עדותו הראשית של עו"ד אלון).

לטענת יפרח, הסכומים בגין הייצוג בהליך הפלילי של בנם שולמו לעו"ד אלון במלואם, וכך גם הסכומים בגין הייצוג בתביעת העבודה אשר ההליך הפלילי היה חלק ממנה ונלווה לה. באשר לשכר הטירחה בגין הליך ההוצאה לפועל והגשת התביעה בגין לשון הרע טוענים יפרח כי לא מגיע לעו"ד אלון כל סכום.

כפי שעוד פסק כבוד השופט עמית בענין גיאות: "כאשר בייעוץ משפטי הנוגע לסכסוך משפטי או הליכי משפט או מעין-משפט עסקינן, הרי שדרכו והתנהלותו של עורך הדין נבחנת ביתר גמישות. ודוק: עורכי דין אינם חסינים כמובן מפני תביעת רשלנות מקצועית גם בהליכי משפט.... אולם בהיתחשב בדינאמיות של הדברים, בהיתחשב בכך שעורך דין נאלץ לעיתים לקבל החלטות תחת לחץ זמן וב"ערפל הקרב", בהיתחשב ביחסי האמון בין עורך הדין ללקוח, ובהיתחשב במרווח התימרון ושיקול הדעת שמוקנה לעורך הדין לגבי אופן ניהול הסיכסוך או ההליך – בהיתחשב בכל אלה, הטלת אחריות על עורך דין במסגרת הליך משפטי או במסגרת הליכים מחוץ לכתלי בית המשפט, צריכה להעשות בזהירות ותוך בחינה קפדנית של הדברים.

יעקב אמנם מותח על כך ביקורת וסבור כי מטריית ההגנה שניתנת לעורכי דין בגין פשרות היא רחבה מדי, אך גם לשיטתו, הטלת אחריות במקרים של פשרה, היא קשה במיוחד, מה עוד שהשיקולים לגבי פשרה הם סובייקטיביים, ונובעים מרצון הלקוח (שם, עמ' 71- 74).

סיכום לאור כל האמור לעיל, מצאתי כי דין תביעת גב' יפרח להדחות ודין תביעת עו"ד אלון להיתקבל בחלקה, בכל הנוגע לתשלום יתרת שכר טירחתו בהליך הפלילי של בנם של יפרח, בהליך תביעת העבודה ולתשלום יתרת האגרה ששולמה על ידו בקשר עם תביעת העבודה.

...

כפי שנפסק בעניין יכין חקל, במקרה כזה, יש ללכת בהתאם לכלל המצוי בסעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג- 1973 הקובע כי: "חיוב לתשלום בעד נכס או שירות שלא הוסכם על שיעורו, יש לקיים בתשלום של סכום שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה". כפי שנפסק בעניין יכין חקל: "הצורך באומדן השכר הראוי– חלף שכר מוסכם – עשוי להתעורר במקרים שונים (ראו ג' קלינג אתיקה בעריכת דין [7], בעמ' 270), ובכלל זה המקרה נושא ענייננו, אשר בו לא סוכם כלל שיעור שכר הטרחה ... הנה אפוא, ברגיל, היעדרו של הסכם שכר טרחה אין בו משום אות וסימן לכך שהשירות ניתן חינם. אדרבה, רואים בצדדים כאילו הסכימו ביניהם שבתמורה לשירות יקבל עורך-הדין את השכר הראוי (ע"א 180/71 לביא נ' קצין התגמולים [2]), והוא כשהנסיבות אינן מצביעות על מסקנה אחרת (ראו עוד ע"א 525/81 גזית ושחם חברה לבנין בע"מ נ' עו"ד רוזן [3], בעמ' 342)...". (שם בפסקה 9, ההדגשה אינה במקור-ר"א).

סיכום לאור כל האמור לעיל, מצאתי כי דין תביעת גב' יפרח להידחות ודין תביעת עו"ד אלון להתקבל בחלקה, בכל הנוגע לתשלום יתרת שכר טרחתו בהליך הפלילי של בנם של יפרח, בהליך תביעת העבודה ולתשלום יתרת האגרה ששולמה על ידו בקשר עם תביעת העבודה.

יחד עם זאת, מצאנו במקורותינו מקרא מפורש המורה "ודל לא תהדר בריבו" (שמות כג' ג').

רקע עובדתי התובעת (להלן גם דריה), עורכת דין בהכשרתה, הגישה תביעה כספית, על סך 350,000 ₪, כנגד הנתבע (להלן גם אריה) בגין ארבעה פרסומים המהוים, לדבריה, עוולות לשון הרע והפרת הגנת הפרטיות.

המחלוקת מושא התביעה שבפני נסובה סביב פרסומים שנעשו על ידי אריה בחודשים נובמבר – דצמבר 2018; שני פרסומים בערוץ יוטיוב של אריה (להלן הפרסומים הראשון והשני), פניה בכתב ללישכת עורכי הדין לצורך היתנגדות לקבלת דריה כחברה בלישכה (להלן הפירסום השלישי), ופניה באמצעות הדואר האלקטרוני למאמן והמעסיק של דריה באותה העת, עו"ד ארז אבוהב, לו צורפה הפניה ללישכת עורכי הדין וקישור לפירסום ביוטיוב (להלן הפירסום הרביעי).

בכותרת המשנה נכתב בין היתר כי בית המשפט בכפר סבא "קבע כי בעל הדירה אשר עקב אחרי הדיירת במצלמות אבטחה הפר חוזה, הטריד מינית והוציא לשון הרע, וחייב אותו לשלם לשוכרת כ-50 אלף שקלים". בגוף הכתבה, צוינו פרטיהם של הצדדים, לרבות שמם ומקום מגוריהם, תמצית טענות הצדדים בהליך, וקביעות בית המשפט בפסק הדין, לרבות הסעדים שנפסקו.

בעניינינו, טען הנתבע בסיכומיו כי מדובר בפירסום מוגן מכח סעיף 13(9) לחוק, וכן טען לתחולתן של מספר הגנות "תום הלב" המנויות בסעיף 15 לחוק; סעיף 15(2), סעיף 15(3), סעיף 15(4) סעיף 15(5) וסעיף 15(10).

גם ההגנה מכח סעיף 15(3), הגנה על עניין אישי כשר, אינה חלה על הפירסום השלישי, מכתב ההיתנגדות ללישכת עורכי הדין, וכך גם אין ממש בטענה לתחולת ההגנה מכח סעיף 15(10) שכן ברי כי מטרת הפירסום המופנה ללישכת עורכי הדין אינה כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן.

...

דריה טענה, מנגד, כי בית המשפט קמא צדק, כי אין להתערב בקביעותיו ודין הערעור להידחות.

לאור האמור, אני סבורה כי הוכחה עוולה בהתאם לחוק איסור לשון הרע ולא הוכחה כי מי מההגנות הנטענות עומדת לנתבע.

מנגד, הבאתי בחשבון כי עסקינן בפניה לרשות מוסמכת המורגלת בקבלת תלונות, ושיש בידה הכלים לבחון תלונות או התנגדויות המוגשות לה, כי לא מדובר בפרסום בתפוצה רחבה אלא באופן ממוקד, וכי בסופו של דבר לא חל עיכוב בקבלתה של דירה ללשכה.

לאור כל האמור לעיל, ובמכלול השיקולים הרלבנטיים, מצאתי לחייב את הנתבע לשלם לתובעת פיצוי בסך של 15,000 ₪.