תביעת לשון הרע בין חברות קידום אתרים

גם נתבע 8, איתמר יעיש, המשמש כמנהל חברה לקידום אתרים באנטרנט, הוא אוהד של מכבי שעריים וגם הוא שימש כאחד ממנהלי דף הפייסבוק של האוהדים.

נתבע 6 הוסיף וטען, כי תגובתו לתמונת התובע במגרשי הקבוצה היריבה כללה אך את המילים הבאות: "תמונה אחת לפעמים מסבירה הכל". אין מדובר, לטענתו, בדברי לשון הרע ומכאן שאין כל עילת תביעה נגדו, למעט רצונו של התובע "לנקום בו". הנתבעים הוסיפו, כי גם לא עלה בידי התובע להוכיח כי ישנה יריבות בין הצדדים, אשר יש לה השלכה כלשהיא על התיק ואין למומחה כל מומחיות בסוגייה שעליה העיד.

יש לזכור בהקשר זה, כי ישנה חשיבות לסיקור התרחשויות הקשורות בספורט בין בתקשורת הממוסדת ובין באתרי פייסבוק, כחלק מחשיבות חופש המידע, ורוב הפרסומים עניינם בתאור היתרחשות, ותו לא. האם יש בפירסום הרביעי שפירסם נתבע 3 משום לשון הרע? כאן התשובה היא בחיוב.

...

אולם, אפילו הייתי קובעת כי ביחס לחלק מהפרסומים אין עומדת הגנה כלשהי, הרי שנוכח גבוליות הגדרתם של הפרסומים כלשון הרע, ובשל תרומתו המהותית של התובע להפצת חלק מהפרסומים במשך תקופה ממושכת, הרי שהמסקנה היא כי יש לו אחריות מהותית ביחס לנזקים שנגרמו לו, ככל שנגרמו.

לאור כל האמור, התביעה – נדחית.

לפיכך, התובע ישלם לנתבעים שכר טרחה והוצאות כדלקמן: שכר טרחה בסכום של 26,017 ₪ והוצאות לכל נתבע – למעט נתבע 2 – בסכום של 2,000 ₪.

ביחס לשיחות נציגת הנתבעת עם חברת "מטבחי אלונים" טענה התובעת את הטענות שלהלן: נציגת הנתבעת אמרה לנציג הלקוחה שהיא "לא רואה שהיה קידום לאתר באופן תדיר מינואר 2014, למעט עליה מסוימת במיקום, בשני מועדים בספטמבר 2017, ופעם נוספת בחודש מרץ". הנציגה הטעיתה את נציג הלקוחה, בכך שטענה באוזניו שבעת חפוש בגוגל, באמצעות מילות החיפוש "חידוש מטבחים" ו"חידוש מטבחים מחיר", נמצא האתר בשורה 19 בעמוד השני לתוצאות בלבד.

לדידי, בנסיבות שבהן הפירסום עניינו בטיב המוצרים והשירות המסופק בידי עסק, כמו במקרה דנן, ולא בטענות אישיות כנגד בעליו או מנהליו, הרי שהמטרייה המשפטית הטבעית של הדיון צריכה להיות חוק העוולות המסחריות ולא חוק איסור לשון הרע, הגם שכמובן כי אין מניעה מהגשת תביעה בעילה של הוצאת לשון הרע.

התבטא בעיניין זה, כב' השופט מזוז, בפסק דינו שניתן ב - ע"א 3322/16 איי די איי חברה לביטוח בע"מ נ. לישכת סוכני הביטוח בישראל (פורסם בנבו) (להלן – "עניין איי.די.איי"), כדלקמן: "ראשית, אעיר כי איני סבור כי "הטריטוריה הטבעית" או "האכסניה הטבעית" (כלשון חברי בפסקות 16 ו- 74) של הסיכסוך מושא ערעורים אלה הוא חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק או חוק איסור לשון הרע).

...

מטבע הדברים, החשיפה המצומצמת של הפרסום, מובילה למסקנה שגם הנזק שעלול היה להיגרם לתובעת כתוצאה ממנו, הוא מינורי, אם בכלל קיים.

לסיכומם של דברים: שוכנעתי, כי לא עלה בידי התובעת להוכיח שהנתונים שמסרה הנתבעת ללקוחותיה הם שגויים, שקריים ומטעים.

לאור האמור, התביעה נדחית.

הוא טען כי עומדת לו הגנת אמת בפירסום הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע מאחר שאמר לאיתי ורועי דברי ביקורת אמתיים, ביחס לאופן היתנהלותו הפסול של הנתבע ולאור האמור בדוח ארנסט יאנג אשר היה בהם עניין צבורי וזאת בכובעו כיו"ר דירקטוריון החברה הכלכלית שמתווה מדיניות למנכ"ל החברה ולהנהלה הבכירה.

עדותו של רועי הררי רועי ששמש כאמור סגן מנהל "המיתמחה" העיד כי "זה היה יום שהמשרדים היו יחסית ריקים. איתי ואני היינו בייעוץ והכוונה. עורך דין עואדה (הנתבע) ניכנס ודיברנו כחלק משיח מאוד משמעותי שהיה בחברה על הצורך שלנו כחברה, גם תחת המוצר של המיתמחה אל מול הנושא של נבחנים חוזרים, אבל גם בכל מה שקשור היה לברק, על זה שאנחנו צריכים את אייל (התובע) ושאנחנו מבקשים ליצור איזה שהוא ערוץ תיקשורת שהוא Out sourcing או כל דבר אחר כדי שנוכל לקדם ולפתח. עורך דין עואדה הביע היתנגדות נחרצת, והוא טען טענות מאוד קשות כלפי אייל" (עמוד 47 שורות 26-33).

לדבריו, בתקופה בה שימש התובע מנכ"ל החברה שולמו בונוסים לעובדים גם בגין מכירות שבוצעו באתר האנטרנט ללא מעורבות שלהם וגם כאשר הייתה מכירה בהפסד (ראו עמוד 9 שורה 31 עד עמוד 32 שורה 9).

לטענת התובע לשון הרע מתבטאת בכך שהנתבע אמר לה כי הוא מתכוון להגיש נגד התובע תביעה שכנגד ותלונה במישטרה וכן שהנתבע טען בשיחה כי התובע קיבל עמלות שלא כדין.

מדובר בשיחה טלפונית שהתנהלה בין הנתבע ששמש כיו"ר הדירקטוריון של החברה לבן נושאת משרה בכירה בחברה בקשר עם הליכים משפטיים שמתנהלים בין החברה לבין העובדים והתובע ובו הוא מבקש לנסות לקיים משא ומתן עם העובדים.

...

לסיכום גם במקרה דנן לא הוכח מה נאמר בדיוק באותה שיחה ואף לא הוכחה כוונה של הנתבע לפגוע בתובע.

סוף דבר לאור כל האמור נחה דעתי כי דין התביעה להידחות.

לפיכך, התובע ישלם לנתבע הוצאות בסך של 20,000 ₪.

טענות התובע בקצרה: במהלך חודש מרץ 2011 נכרת הסכם עבודה בין התובע לבין הנתבע שעניינו קידום ובניית אתר אינטרנט לטובת התובע וחברה שבבעלותו, העוסקת בניהול עסקי ופיננסי.

בטרם הגשת התביעה, פנה התובע אל הנתבע באמצעות ב"כ על מנת שזה יפצה אותו בפצוי סימלי ויפנה במכתב היתנצלות לאימון הציבור ותחת זאת העדיף הנתבע לשלוח מענה בכתב ובו העלה טענות לא רלבאנטיות לסכסוך הכספי שבין השניים וסרב להצעת הפשרה שתביא לסיום הסיכסוך מחוץ לכותלי ביהמ"ש , דבר שהוביל להגשת התביעה בגין לשון הרע.

...

כאמור, ניתן היה לצפות, במובן של חובה במסגרת מכלול השיקולים ששוקל ביהמ"ש, גם לעניין גובה הפיצוי, שהנתבע יפנה לאמון הציבור לכל הפחות לאחר שהסתבר לו כי לא הוגשה תלונה בסופו של דבר ויעדכן אותם בדבר ואולם הדבר לא נעשה ונראה, כי גם לא הייתה לו לנתבע כל כוונה לעשות כן. הנתבע נפגע מהניסוח שבחר התובע לנסח את מכתב התלונה לאמון הציבור, בבחינת כל האמצעים מקדשים את המטרה, פגיעה במקור הכנסתו של הנתבע, על מנת שלא לשלם את השקים שנמסרו לו, מתוך כך, סבר שהמכתב תלונה הוצא שלא כדין והיה משתלח הרבה יותר מאשר המכתב תגובה שיצא ממנו אל אמון הציבור ומי שאמור להתנצל הינו לא אחר מאשר התובע .

אני סבורה, כי יש לפסוק לזכותו פיצוי בגין נזק בלתי ממוני ופיצוי ללא הוכחת נזק שהיה מנת חלקו עקב פרסום המכתב כקבוע בסעיף 7א לחוק.

בראות עיני, התובע שהגיש תלונה לעמותת אמון הציבור, יכול היה לברר האם בכלל זהו הגוף המוסמך להכריע בתלונה שלו, אם היה עושה כן, לא היה מגישה כלל ועיקר וגם לאחר שעשה כן, יכול היה להתנסח באופן פחות משתלח כלפי הנתבע, באשר לכל היותר עסקינן בסכסוך עסקי גרידא שמקומו בבתי המשפט לצורכי הכרעה , כפי שאכן עשו הצדדים שניהם בסופו של דבר.

בנוסף ביקשה לחייב את המשיב בהוצאות לדוגמא ושכ"ט עו"ד. עסקינן בתביעת לשון הרע בעקבות פרסומים של הנתבע בפורמים שונים בפסבוק ובאתרי אינטרנט.

בהקשר זה נפסק כי: "תכליתן של הסנקציות הקבועות בפקודה היא אכיפתית ולא עונשית, ועל כן העדר יכולת לבצע חיוב אשר מופיע בפסק דין הוכר בפסיקה כטעם המגן מפני הליכים המנוהלים מכוח הפקודה (ע"פ 221/88 פינחסי נ' חזקי, פ"ד מב(2) 722, 724 (1988); ע"פ 2595/13 סופר נ' עו"ד ארז, פסקה 24 (29.9.2014) [פורסם בנבו])". (רע"א 734/22 א.ס.פ.י. חברה לקידום פרוייקטים באיכות הסביבה (ישראל) בע"מ נ' גלובל גרין גרופ (אך דוד) בע"מ (פורסם בנבו) לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ובשים לב לאופן בו הוגדר הסכם הפשרה מבלי שזה כולל רשימה מפורטת של אתרים או פורומים שבהן תפורסם ההתנצלות, לרבות ציון הפורום האישי של המשיב, לא ניתן לומר כי הנתבע הפר את פסק הדין וכי היה עליו לפרסם את ההתנצלות בכל אותם 14 פורומים שפורטו בתגובה של התובעת מיום 14.03.24, כאשר רשימה זו כולה גם לא נכללה בכתב התביעה.

...

לא שוכנעתי כי מצבו הרפואי של המשיב מנע ממנו לפרסם את ההתנצלות בפרקי הזמן בהם התחייב.

כפי שציינתי בדיון עצמו ולאחר שעיינתי במסמך הרפואי, המשיב הגיע לביקור בבית חולים ביום 03.03.24 לא אושפז ובסופו נראה שהוזמן לביקור שגרתי נוסף בחודש אפריל.

על כן, אני מחייב את הנתבע לשלם למבקשת, באמצעות בא כוחה, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 4,500 ₪, וזאת תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.