תביעת לשון הרע בגלל תמונה שהוכנסה בטעות לכתבה עיתונאית

הפרסומים הכתבה בעתון - ביום 1.12.2011 פורסמה בעתון "ערב ערב" כתבה מושא תביעה זו, שכותרתה: "הורים זועמים: מנהלת אגף החינוך בערייה פעלה על מה להוציא את בנה ל'מסע ישראלי'". לשונה של כותרת המשנה: "מנהלת אגף החינוך בעריית אילת, מירי קפיטו, לא אהבה בלשון המעטה, את החלטת הנהלת בית הספר "בגין" שלא להוציא את בנה מסיבות פדגוגיות למסע ישראלי.

גם אמירתו של הנתבע 3 "באילתית קוראים לזה שכונה", בהקשר בו נאמרה, כתגובה לכתבה ביום פירסומה ועל ידי אומרה הוא מנכ"ל העתון המפרסם, כשמהות הדברים מכוונת למי שעשתה מעשה שאינו ראוי והולם תוך שניצלה סמכויותיה (ראו הסבר הנתבע את אמירתו הנ"ל ולפיו "להתנהל בצורה של "שכונה", משמעו להתנהל שלא על פי הנוהל או על פי המקובל או הראוי או בצורה שאינה הולמת" (ר' נספח ה' לתצהיר התובעת המפנה למכתב הנתבע 03 מיום 26.12.2011) נופל בגדר של לשון הרע.

מתצהירו של ד"ר גניאל ועדותו עלה, כי יום לפני פירסום הכתבה הוא שוחח עם עורך העתון ופירט בפניו את מלוא העובדות והשתלשלות העניינים תוך שציין כי היתנהלות ביה"ס הייתה שגויה ועל רקע זה נדרשה היתערבות שלו ושל המפקחת.

במהלך שמיעת העדויות, ולאחר עיון בתמלילי השיחות אותם הגישו הנתבעים, התגלתה תמונה עגומה ובעיקר מטרידה מאוד, לפיה מנהלת בית הספר בשיחה טלפונית מסרה לכתבת העתון פרטים אישיים על בנה של התובעת, תלמיד בבית ספרה על חינוכו ושלומו היא אחראית.

אשר לנזק עצמו טענו כי לא נגרם לתובעת נזק משמעותי, וטענה זו סמכו על כך שלכתבה באתר האנטרנט ניכנסו מיום הפירסום ועד מועד כתיבת הסיכומים סך של 973 אנשים כך שאין המדובר בציבור רחב שנחשף לפירסום.

...

מכל המקובץ, לא מצאתי כי לנתבעים עומדת הגנת תום הלב על אחת מחלופותיה ועל כן טענת הגנה זו נדחית.

בהידרשו ליחס בין סעיף 7א לחוק לבין פיצוי בגין נזק לא ממוני? בפרשת שרנסקי קבע בית המשפט "יש הסבורים, כי אף שאין בסעיף 7א לחוק דבר המגביל פסיקת פיצוי ממשי בגין נזקים לא ממוניים, יש בו כדי להבהיר קיומה של חובה על תובע להוכיח את הפגיעה בשמו הטוב בראיות ממשיות גם כאשר מדובר בנזק כללי, אם מבקש הוא לחרוג מרף הפיצוי הסטטוטורי המקסימלי שבהוראת החוק. בענין זה נראה, כי אין הכרח בהצגת ראיות ישירות לנזק כללי, אלא די אם הוכחו בפני בית המשפט נסיבות מטריאליות, המבססות קיומו של נזק כזה, והמניחות תשתית להערכת הנזק שנגרם." משכך טענת הנתבעים לפיה הנזק הלא ממוני מוגבל לסכום של עד 50,000 ₪ מכוח סעיף 7א נדחית ויש מקום לבחון את טענות התובעת בנפרד.

פיצוי ללא הוכחת נזק משקבעתי כי הפרסומים מהווים לשון הרע ולנתבעים לא עומדות אחת מההגנות אני קובעת כי לתובעת מגיע פיצוי ללא הוכחת נזק וזאת מכוח סעיף 7א(ב) לחוק לשון הרע ובסכום של 50,000 ₪.

דיון והכרעה התביעה במקורה כללה חמישה נושאים המהוים לטענת התובעת לשון הרע כלפיה: • פרסומים כתובים נגד התובעת שהתובעים פירסמו תוך ניצול מעמדם כועד הבית; • הפצת כתב אישום מקורי שהוגש נגד הנאשמת, בגן בו עבדה, הגם שכתב האישום תוקן; • פירסום משמיץ בפני רופאים.

הם הכחישו גם את הטענה כי למכתב בא כוחם צורף כתב האישום המקורי, וטענו כי בקובעו עניין זה נתפס בית המשפט האזרחי לכלל טעות.

עדותה של הורה אחרת, אורית קורן, לא תרמה דבר להליך שכן כל שזכרה הוא שמישהי נתנה לה כתבה עיתונאית ותמונות בקשר עם התובעת.

מקץ שלושת רבעי השעה שמעה העדה את דלת הכניסה נפתחת ואשה שקולה אינו מוכר לה צועקת ומקללת.

...

חוסר האמון בגרסת הנתבעת אינו יכול להשלים את החֶסֶר בראיות התביעה בעניין זה, ואני קובע כי התרחיש העובדתי המתואר בתביעה בכל הקשור להשמצות בנוכחות המתווך – לא הוכח.

התובעת לא עמדה אפוא בנטל המוטל עליה ולא הוכיחה עילת תביעה זו. סיכום אני דוחה את התביעה בכללותה.

התובעת תשלם לנתבעים שכ"ט עו"ד בסכום של 10,000 ש"ח והוצאות בסכום של 10,000 ש"ח. הבאתי בחשבון ההוצאות את העובדה כי התביעה הנוכחית היא "גלגול" של תביעה קודמת שנמחקה עקב מחדלים דיוניים של התובעת.

עם זאת, תמיכה באדם שהורשע או ניכנס לכלא אין בה כשלעצמה לשון הרע, ויש לבחון נסיבות כל מקרה לגופו.

לעניין שימוש במילים אשר אינן מתאימות לתאור, אך אינן עולות כדי לשון הרע, ר' ת"א (מחוזי ת"א) 2458/98 נעמה אדלר בלו נ' רשת שוקן בע"מ (פורסם בנבו, 20.02.2006), שם נקבע כי כותרות כתבה בעתון שפירסמו את התובעת באור שלילי ('מלאך המוות' ו-'מחסלת החתולים') לא הוכרו כלשון הרע בשל אמתות הדברים; ע"א 7380/06 דרור חטר-ישי נ' מרדכי גילת (פורסם בנבו, 2.3.2011), שם נקבע שהשימוש במילה "כנופיה" בכותרת הכתבה, היא "שאלה של טעם טוב ולא שאלה של השמצה" וכי לא מדובר בלשון הרע.

התובעת לא הוכיחה כיצד התמונה השגויה פוגעת בה וגורמת לה ללשון הרע, ולא עמדה בנטלים המוטלים עליה להוכיח לשון הרע בהקשר זה, לרבות טענתה כי ציבור קוראים אשר מכירים את הארוע בכפר ראמה יקשרו אותה לארוע זה. לעניין זה ר' ת"א (מחוזי ירושלים) 944/94 ד"ר מיכאל גולדשטיין נ' ידיעות אחרונות בע"מ (פורסם בנבו, 25.12.1997), שם נדחתה תביעת תובע אשר צורפה תמונתו בטעות לידיעה הקשורה ברוצח ברוך גולדשטיין, כיוון שהתובע לא הצליח להוכיח כי התמונה "תביא אדם סביר לראות בו כבעל דיעות, או בעל קשר למעשים של הרוצח". הנתבעים הורידו את התמונה מאתר האנטרנט שלהם לאחר פניית התובעת.

...

התובעת טענה כי לא הייתה מביעה תמיכה באירוע שנערך לכבודו של גטאס, שהרי מדובר בעבריין מורשע.

" דין טענת הנתבעים כי מדובר בהבעת דעה, להידחות.

יחד עם זאת, ובהתאם לאמור, בכל הקשור לכותרות, נחה דעתי כי מדובר בפרסום מותר, וזאת לאור חופש הביטוי שיש לעורך העיתון.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל נחה דעתי לדחות את התביעה על מרכיביה.

לטענת הנתבעים, התובע משים עצמו קורבן, כאשר למעשה הוא נטל חלק ממשי בפרשת הרצח, כך שהפער בין המעשים שיוחסו לו (בטעות) בכתבה לבין המעשים שביצע בפועל אינו מקים לו כל עילת תביעה על פי חוק איסור לשון הרע.

חופש העיתונות, כידוע, אינו אלא אחת הצורות של חופש הביטוי (ע"א 723/74 הוצאת עתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, 298): "לעיתונות בתור שכזו אין מעמד מיוחד וזכות יתר על פני מי שהוא אחר ושומה עליה להזהר באותה מידה מלהפר את כללי המשחק שתוחמו על ידי חוק לשון הרע" (שם, 314).

עולה, איפוא, כי אכן נפלה טעות בידי הכתב, אולם בו-בזמן שהטקסט מדבר על כך שהתובע הוא שניכנס למרפאה, רואה הצופה את ספיה במצלמות האבטחה; ואילו תמונתו של התובע שודרה בשלבים שונים של הכתבה, בהתייחס להליכים הפליליים, שאכן ננקטו נגדו.

...

אין חולק, כי בכתבה נפלה טעות בכך ששמו של התובע צוין כמי שעקב אחר המנוחה, וידא את זהותה והודיע על כך לרוצח, כאשר בפועל מי שעשה פעולות אלו היה אדם אחר; עם זאת אין חולק, כי נגד התובע הוגש כתב אישום בגין סיוע להריגת המנוחה ועבירות בנשק, וכי בסופו של דבר הורשע התובע (במסגרת הסדר טיעון) בקשירת קשר לחטיפת המנוחה, ונדון לכ-14 חודשי מאסר בפועל.

הוצאות המשפט כאמור, מצאתי כי דין התביעה להידחות.

רק משום כך שאכן נפלה שגגה ביחס לתובע בפרסום הכתבה, ושגגה זו הייתה יכולה להימנע בנקל אילו נעשתה בדיקה ראויה של העובדות טרם פרסום הכתבה, מצאתי שלא לחייב את התובע בהוצאות הנתבעים, למרות שתביעתו נדחית.

סוף דבר: התביעה נדחית.

לתובע הקלטות של שני מקרים משנת 2012 בהם ניצפה חברו של האב ניכנס לחצר התובע ולוקח משם דברים.

מתמונות שצורפו לתצהיר הנתבע עלה כי התובע עצמו הציב מצלמה בביתו אך ציין כי היא מופנית אל החצר שלו ומצלמת גם את הגדר המשותפת של הנתבע.

ו) גם בנוגע לטענה כי חברו של הנתבע, בשליחותו, שבר את חלונותיו של התובע ,נקבע, כי לא הוכחה פגיעה בפרטיות או אחרת "המזכה בפצוי בכלל ו/או בסכום ספציפי נידרש בפרט". באשר לתביעת לשון הרע שהוגשה כנגד הבן עוז ימין: א) המערער – התובע הגיש את תביעתו בשל תלונה שהגיש הבן עוז למשטרת ישראל אשר התגבשה לכדי כתב אישום שלאחריו נוהל משפט.

התובע הפנה לכתבה שפורסמה בעתון "ידיעות אחרונות". שמו של התובע לא הופיע בכתבה.

בעירעור טוען המערער, כי בית משפט קמא שגה בפרשנות חוק איסור לשון הרע ובפרשנות חוק הגנת הפרטיות.

...

. "(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה". כלומר - השאלה אם קיימת הגנה או לא, מושתתת על בדיקה עובדתית בשאלה אם הפרסום, כלומר הגשת התלונה, נעשה בתום לב. העובדה שהגשת תלונה מובילה לכתב אישום שמסתיים בזיכוי, אין בה לכשעצמה כדי להעיד שהגשת התלונה נעשתה שלא בתום לב. בית משפט בחן שאלה עובדתית זו והגיע למסקנה בפסק דינו ולפיה כאשר הוגשה התלונה, היתה זו פנייה לגיטימית לשעתה.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, נדחה הערעור.

ב) המערער ישלם לכל משיב הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ (סה"כ: 15,000 ₪).