תביעת לשון הרע בגין פרסומים פוגעניים בפייסבוק

התובעת הגישה נגד הנתבע תביעה בסכום של 100,000 ₪ בעילת לשון הרע בגין הפירסום השני וביקשה לפסוק לזכותה את הפצוי הקבוע בסעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965.

בכלל זה כולל הפירסום את הביטויים הבאים: "זונה, שרמוטה, תת רמה ... אנשים מסוגך ומסוג בעלך, צריכים לעקר כי אתם מביאים דור נוסף של מטומטמים, מושחתים וגנבי מוחות. תחזרי לבורגס שם מקומך. בהמה". המדובר בביטויים שליליים, מכוערים ופוגעניים.

גם אין בעובדה כי הפירסום נעשה בפייסבוק, ואף לא בכך שהיווה תגובה לדברי התובעת כדי לשלול קיומה של עילה לפי חוק איסור לשון הרע (רע"א 1239/19 שאול נ' חברת ניידלי תיקשורת בע"מ (8.1.20), בסעיף 42 והאסמכתאות המפורטות שם).

...

התנצחות זו בין חברי הכנסת (דאז) בירן וחזן פורסמה באותו מועד באופן נרחב בכלי התקשורת והגיעה בסופו של דבר גם לוועדת האתיקה של הכנסת (כתב ההגנה, נספח ג').

סוף דבר הנה כי כן, הנתבע פרסם נגד התובעת דברי לשון הרע.

לאור נסיבות הענין, חלקה של התובעת ובהתחשב ברף הפיצויים המקובל במקרים דומים, אני פוסקת כי הנתבע ישלם לתובעת סכום של 20,000 ₪, בצירוף שכר טרחה בסכום של 4,637 כולל מע"מ, ואגרת בית המשפט בסכום של 2,517 ₪.

במסגרת תביעת לשון הרע, פגיעה בפרטיות והפרת חובה חקוקה לצוו עשה להסרת פירסום ופצוי בסך של 200,000 ₪ שהוגשה על ידי התובעת - המשיבה 1, מהנדסת העיר רמת גן, מבוקש גם צו עשה נגד פייסבוק המורה על הסרת פרופיל הפייסבוק הפיקטיבי בשם "איתי עמרם" אשר לטענת התובעת מהוה את "הבסיס והבמה" להכפשותיה.

פייסבוק (ולא אבחין לצורך הדיון כאן בין פייסבוק ישראל או פייסבוק אירלנד) נתבעה גם בגין פרסומים פוגעניים שפורסמו ע"י הנתבעות האחרות (כך כנטען ע"י התובעת) בשל אי הסרת פרסומים לאחר שקבלה דרישה להסרתם.

...

דין הערעור להידחות לגופו.

הבקשה לצירוף ראיה חדשה נדחית.

לסיכום: לאור האמור לעיל, ניתנת רשות ערעור והערעור נדחה לגופו.

אשר לבקשה להעברת הדיון לבית משפט השלום בירושלים, טוען המשיב, כי מאחר שעילת התביעה הנה לשון הרע בגין פירסום פוגעני מכוון ומבזה (שיימינג), שביצע המבקש באתר "פייסבוק" (ולא ההיתקשרות העסקית שבין הצדדים), הרי שהסמכות לידון בתביעה מסורה לכל בית משפט בישראל.

...

המבקש טוען, על רקע האמור, כי יש להורות על ביטול פסק הדין מחמת הצדק, וזאת משברור כי כתב התביעה לא הומצא לו ומשכך לא היה באפשרותו להגיש כתב הגנה.

במקרה דנן, נחה דעתי, כי באיזון שבין סיבת המחדל לסיכויי ההגנה, כפי שאלו פורטו בבקשה, יש מקום להורות על ביטול פסק הדין משיקולי בית המשפט.

וכך נקבע בעניין יעקובוביץ (פסקה 14 לפסק הדין): "משפורסמו הדברים ברשת האינטרנט, הם חשופים לעיני כל. משכך, המעשה שבבסיס התביעה בוצע בכל מקום. המבקשים רשאים היו, על כן, להגיש תביעתם לכל מחוז שיפוט בארץ, ובכללו מחוז מרכז. מסקנה זו נלמדת גם מהיקש פשוט לפסיקה שיצאה מלפני בית משפט זה בעניין עיתונות כתובה. בפרשת קים המבקשת היתה עיתונאית שנתבעה בתביעת לשון הרע על ידי המשיב שם. התביעה, בגין כתבה שפירסמה המבקשת בעיתון "הארץ", הוגשה לבית משפט השלום בירושלים.

סוף דבר לאור המפורט לעיל, פסק הדין מיום 8.12.15 מבוטל בזאת.

רקע: עניינו של הליך זה בתביעת לשון הרע שהגישה המבקשת כנגד המשיב, בגין פרסומים שונים שפירסם בעמוד הפייסבוק השייך לו, תחת השם עו"ד הירש, וכן בעמודי פייסבוק ובאתרי אינטרנט אחרים שלטענתה אף הם מצויים בשליטתו, שמוציאים דיבתה רעה.

ואלה טענות המבקשת: המבקשת טוענת, כי עוד בטרם יבשה הדיו על ההחלטה, הפר המשיב את הצוו שניתן נגדו בכך שפירסם פרסומים פוגעניים אודותיה בדפי פייסבוק שונים שיצר תוך שימוש בשמות בדויים, וכן בדפי פייסבוק פקטביים שיצר על שמה, באמצעותם אף שלח הודעות אישיות לגברים זרים שכוללות את מספר הטלפון שלה.

...

אף שלכאורה נראה כי המשיב שיתף פוסטים שלו עצמו בדף זה (מב/3 שאגב אינו קשור במבקשת), לא שוכנעתי כי עניין זה מעיד בהכרח על שליטה בדף.

סבורני אפוא, כי אף אם יש בראיות הנסיבתיות שהובאו לפניי כדי לקשור את המשיב במידה מסוימת לפרסומים, הרי שאין די בראיות אלה, כל אחת לחוד ואף כולן ביחד, כדי להוכיח במידה הנדרשת להליך זה, שהפרסומים אכן נעשו על ידו.

נוכח כל האמור, אני דוחה את הבקשה.

בקיצור, מפסק הדין בעיניין שאול ניתן ללמוד כי "פירסום חוזר" מהוה "פירסום", במובן זה שמי שמבצע פירסום חוזר דינו כ"מפרסם" לצורך תחולת חוק איסור לשון הרע; כי בהקשר של פירסום פוסטים בפייסבוק, כאשר ניתן להגיש תביעה נגד המפרסם המקורי בגין הפירסום המקורי, דרך זו עדיפה על פני הגשת תביעה נגד המשתף בגין הפירסום החוזר; ובהקשר זה ניתן להגיש תביעה נגד המשתף בגין הפירסום החוזר (השתוף) שביצע, לבטח במצבים שבהם זהותו של המפרסם המקורי אינה ידועה (לדיון בעקבות פסק הדין ראו מיכל לביא "שתוף לשון הרע ברשתות חברתיות – בעקבות ע"א 1239/19 שאול נ' נידיילי תיקשורת בע"מ (8.1.2020)" משפטים על אתר טו (התש"ף), שם מציעה המחברת מודל של אחריות שיורית ביחס למשתף).

התהוותה של עוולה זו אינה מותנית בקרות הנזק, שכן, בהתאם להגדרתה של "לשון הרע", עצם הפירסום הפוגעני מגיע כדי עוולת נזיקין כל אימת שהוא עלול להשפיל אדם בעיני הבריות, לבזותו או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם – כאמור בסעיפים 1(1) ו-7 לחוק לשון הרע (ראו: שנהר, בעמ' 155; רע"א 1560/06 לוי נ' שקלים, פסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין (17.4.2007)).

...

מסכים אני עמו במסקנה זו, חרף העובדה ששאלה זו מעוררת לדעתי לא מעט התלבטויות במקרה קונקרטי זה. נקודת המוצא לדיון היא כי לא היה די בידיעתו הכללית של המשיב כי הסרט עוסק בפעילות צה"ל במהלך מבצע "חומת מגן" כדי להביא למסקנה כי הוא היה חייב לצפות בו. הטעם לכך נעוץ בעיקרו של דבר באופיו של הסרט ובפגיעה הנוספת שהייתה צפויה להיגרם למשיב מעצם החשיפה אליו.

המסקנה היא אפוא, כפי שהצביע חברי השופט עמית, שאין תחולה לסעיף 8 לחוק ההתיישנות במקרה זה, ואילולא הגדרתו של מעשה העוולה כ"עוולה נמשכת", התביעה הייתה מתיישנת בכל הנוגע להקרנת הסרט לפני ארבע ההקרנות שנערכו בשנים 2012-2010.

אולם סבורני כי "היעדר השליטה" המובנה המאפיין כאמור את הפרסום בעידן הדיגיטלי, יש בכוחו כדי לעדן באופן משמעותי את הכלל האמור.