לפי הנטען על-ידי התובע, והדבר לא נסתר, הפירסום נעשה בקבוצת פייסבוק סגורה שבה חברים כ-1,700 איש העוסקים בתחום היהלומנות.
הנתבעת טוענת שהפרסומים מושא התביעה הם פרסומים מותרים, וכי עומדת לה הגנת אמת הפירסום והגנת תום לב, בהתאם לסעיפים 15-13 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן – חוק איסור לשון הרע או החוק).
יצוין שטענת התובע בכתב התביעה בדבר פגיעה בפרנסתו וירידה בהכנסותיו בעקבות הפירסום לא הוכחה (סעיפים 40 ו-54 לכתב התביעה וסעיף 48 לתצהיר התובע) – ולמעשה לא הובאו לגבי טענה זו ראיות כלל.
בהמשך נטען כי כאשר נישאלה על-ידי אחד הנוכחים, מר גדעון ברוורמן, מהו אותו מספר טלפון שבאמצעותו ניתן לפנות למישטרה לברר האם הפירסום שעשתה הנתבעת בפייסבוק נכון, ענתה הנתבעת "בזו הלשון" (כאמור בכתב התביעה): "תתקשר ל-100 ותבקש את החוקרת שטיפלה בתיק. אני הייתי אצלה לתת עדות והיא אמרה לי שהתיק אומנם נמצא ברף הנמוך של הטרדה מינית, אך הועבר לפרקליטות עם המלצה להעמידו לדין" (סעיף 5 לכתב התביעה).
...
דין טענות אלו להידחות גם כן. ראשית, האמור בפרסום לא היה אמת – הן באשר לשאלה העובדתית האם בעת עשיית הפרסום כבר הוחלט להעביר את תיק החקירה לפרקליטות, הן באשר לאמיתות המשתמע מהפרסום בעיני הקורא הסביר לגבי התרשמות המשטרה מממצאי החקירה.
על כן, הנתבעת תישא בשכר-טרחת בא-כוח התובע בסך 5,000 ש"ח.
אשר לאגרת בית המשפט, הנתבעת תשלם לתובע מתוך האגרה ששילם הוצאות משפט בסך 700 ש"ח, שהם בקירוב כיחס שבין הסכום שנפסק לבין סכום התביעה.
סוף דבר
אשר על כן, התביעה מתקבלת באופן חלקי במובן זה שהנתבעת תשלם לתובע 27,500 ש"ח, בתוספת הוצאות כמפורט לעיל.
