תביעת לשון הרע בגין פרסומים בפייסבוק על גן ילדים

לפני תביעת לשון הרע בגין פרסומים בפייסבוק שבצעה הנתבעת, אשר ביתה שהתה בגן של התובעץ 2, כאשר הייתה פעוטה כבת 3.

התובעות מודות בכתב התביעה כי מילאו את מכסות הילדים בשנת הלימודים שלאחר הפירסום, כמו כן ידוע לנתבעת כי התובעות פתחו גן נוסף שלישי במספר בבאר שבע לאחר הפירסום.

דיון והכרעה בע"א 751/10 פלוני נ' דיין אורבך (פורסם במאגרים משפטיים), עמד כבוד השופט עמית על אופן ניתוח עוולת לשון הרע, בהתאם לתרשים זרימה אשר נחלק לארבעה שלבים (סעיף 6): "'בשלב הראשון נבחנת השאלה אם הביטוי מהוה לשון הרע על פי אחת מארבע החלופות בהגדרה על פי סעיף 1 לחוק, והאם מיתקיים יסוד הפירסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק. רק אם התשובה חיובית עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הביטוי נהנה מאחת החסינויות המוחלטות (פרסומים מותרים) הקבועות בסעיף 13 לחוק. אם ניכנס הפירסום לד' אמות אחת החסינויות - דין התביעה להדחות. אם לא כן, אנו עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הפירסום מוגן על פי אמת המידה הקבועה בסעיף 14 לחוק על שתי רגליה - אמת בפירסום וענין צבורי. אם הפירסום אינו נהנה מהגנה זו, יש להמשיך ולבחון אם הפירסום מוגן בתום ליבו של המפרסם, בגדר אחת מהחלופות הקבועות בסעיף 15 לחוק במשולב עם חזקות תום הלב בסעיף 16. היה ונתברר כי הפירסום אינו נהנה מהגנת סעיף 14 או מהגנת סעיף 15, או אז עוברים לשלב הרביעי של הסעדים" האם יש בפירסום משום לשון הרע: הבחינה אם יש בפירסום משום לשון הרע נערכת לפי מבחן אובייקטיבי ולא על פי כוונת המפרסם.

...

לאור כל השיקולים לעיל אני קובעת שהנתבעת תשלם לתובעת סך של 45,000 ₪.

לא מצאתי לנכון לקבוע שהנתבעת תתנצל כלפי התובעות, שכן התובעות יכולות להפיץ את פסק הדין הנ"ל אשר הינו פומבי ובכך דומה כי די. לסיכום הנתבעת תשלם לתובעת 2 סך של 45,000 ₪, וזאת תוך 30 יום מהיום (סברתי שיש מקום לפסוק פיצוי לטובת התובעת 2 ולא לטובת הנתבעת 1, שכן שמה הטוב של התובעת 2 הוא שנפגע בעצם).

אני פוסקת כי הנתבעת תשלם לתובעת 2 שכ"ט עו"ד בסך של 11,700 ₪.

לאחר כשעתיים ממועד הארוע, פירסמה הנתבעת פוסט (להלן:"הפוסט") בקבוצת "Facebook" בשם "נווה עמל – הרצליה" המונה כ-3,500 איש (להלן: "הקבוצה"), כדלקמן: "סכנה לילדי גן זית

עם המפלצת הזאת" במסגרת החלטה שניתנה בדיון שהתקיים לפני ביום 20.11.18, הצעתי לצדדים מתוה לסיום ההליך (להלן: "המתוה"), כדלהלן: "תיק זה עניינו תביעת לשון הרע עקב פוסט ותגובות בפייסבוק. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית בכתב. בדיון היום שיקפתי לצדדים את הסיכון והסכוי הטמון בניהול התביעה לשני הצדדים.

הפוסט וחלק מהתגובות שבמסגרתו, צרמו לגב' רמון אשר הגישה כנגדי, כחודש ימים לאחר הפירסום, תביעת לשון הרע בגין הפרסומים.

טענות התובעים אשר לטיב הפירסום, נטען כי הנתבעת פעלה במופגן וביודעין על מנת להזיק לתובעים ולהביא לסגירת הגן, תוך הצגת מידע כוזב ופרסומי לשון הרע כנגד התובעים, כל זאת על מנת להקים צהרון בבעלותה.

...

בהתאם למתווה על הצדדים היה לטעון בקשר לגובה הפיצויים ועניין סגירת הגן אשר הובא עוד בכתב התביעה, קשור לפרמטר היקף הפגיעה בתובעים, וזכותם היה לטעון לעניין זה. גובה הפיצוי לאחר ששקלתי את הפרמטרים שהובאו לעיל הן לחומרא והן לקולא ועיינתי בפסקי דין נוספים אשר עסקו בפרסומים דומים: ר' לדוגמא: ת"א (ראשל"צ) 2437-09 גני תלתלים מרום בע"מ נ' פרקשנר [פורסם בנבו] (09.10.11), ת"א (ת"א) 43039-09-17‏‏ עזר נ' קורן [פורסם בנבו] (11.09.18) ות"א (ראשל"צ) 586-03-12‏ ‏אלקריאף נ' פיינשטיין [פורסם בנבו] (27.10.14), הגעתי לכלל מסקנה כי יש להעמיד את גובה הפיצוי לטובת התובעת על סך 18,000 ₪.

סוף דבר לאור האמור בפסק דין זה, אני פוסק כי הנתבעת תשלם לידי התובעת פיצוי בסך של 18,000 ₪ אשר ישולמו בשלושה תשלומים חודשיים, שווים ורצופים החל מיום 1.4.19 ובראשון לכל חודש שאחריו.

בנסיבות אלו, אני סבור יש לקבוע סכום הוצאות מתון.

בפניי תביעת לשון הרע שהגישה התובעת – שהיא בעלים של גן ילדים פרטי, נגד הנתבעת – אשר בנה שהה בגן של התובעת במשך כשנה, בגין פרסומים שפירסמה הנתבעת ברשת הפייסבוק, בגנותה של התובעת ושל הגן שהיא מפעילה.

...

לסיכום האמור עד כה, ביחס לפרטים העובדתיים העיקריים המפורטים בחלקו העובדתי של הפוסט – דהיינו כי בגן לא נכחה למעשה גננת אלא רק שתי מטפלות האחראיות על 23 ילדים, וכי אין שם חלוקה לקבוצות - לא מצאתי כי עלה בידי הנתבעת לעמוד בנטל המוטל עליה להוכיח את אמיתותם.

הכותב חייב לציין על איזה עובדות הוא מסתמך - ואלה חייבות להיות נכונות (פרט לפרטי-לוואי שאין בהם פגיעה של ממש), ומשציין את העובדות, מותר לו להסיק מהן את מסקנותיו בדרך הבעת דעה עליהן, אך בתנאי שהוא מבהיר ומבדיל בין עובדה ובין מסקנה" ועוד יפים לעניין, בשינויים המחוייבים, דברי כב' השופט זילברטל בעניין דן תיכון הנ"ל: "האבחנה בין עובדה לדעה תיעשה על פי 'הרושם הכללי שיוצר מירקם הכתבה בעיני הקורא הסביר', כאשר ההנחה היא שהקורא הסביר אינו 'מנתח ניתוח מדוקדק של כל אימרה ואימרה'. אותו רושם כללי יווצר אצל הקורא הסביר עקב ניסוחה של האימרה, מקומה בפרסום כולו ומבנה הפרסום בכללותו" (שנהר, עמ' 310-311).

סוף דבר, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בסך 20,000 ₪.

בין יתר התגובות לפוסט, פורסמה תגובה בעד גן הילדים תחת פרופיל פקטבי בשם "DROR BRNFELD" (להלן: "הפרופיל הפיקטיבי"), הפותחת במילים אלה: "נורא והיום (כך במקור – ר.ח.) לקרוא תגובות של 'עדר' ההורים שישר אצים רצים לקבל כל אמרה כאילו דברי אלוהים הם, מבלי לדעת שיש בכלל שצד שני (כך במקור – ר.ח.) ומבלי לשמוע את הסיפור....". בהמשך, הכחיש הכותב מכל וכל טענות שעלו בפוסט נגד גן הילדים, טען כי כותבת הפוסט – היא הנתבעת – הרעיפה בעבר שבחים על גן הילדים והוסיף באומרו כי מדובר "בשטות ולשון הרע" תוך היתייחסות פרטנית לטענות שעלו בפוסט.

ביחס לסעד המבוקש, טען התובע כי לאור חומרת הפירסום יש לחייב את הנתבעים במלוא הפצוי הסטאטוטורי הקבוע בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, בצרוף הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד. לטענת הנתבעים, דין התביעה להדחות מהטעם הפשוט כי אזכור שמו הפרטי של התובע באחת מהתגובות שפירסם הנתבע, אין בו די כדי לזהות אותו באופן וודאי בעיני הקורא, זאת לאור העובדה כי השם "אופיר" נפוץ ביותר והתובע אינו אישיות מוכרת אותה ניתן לזהות באמצעות שמו הפרטי.

ככל והתביעה תיתקבל, הנתבעים מבקשים להיתחשב בעובדה כי רק שמו הפרטי של התובע, שכאמור הנו שם נפוץ ביותר, נרשם בתגובת הנתבע, הוא אוזכר בקבוצת פייסבוק נישתית ומקומית, פרטי גן הילדים לא נחשפו בפוסט וכן להעדר נזק מוכח מהפרסום נשוא התביעה.

כזכור, הפרשה החלה עם פירסום הפוסט בו הועלו האשמות כנגד גן הילדים והתגובות השונות שפורסמו בעקבותיו, לרבות תגובת הנתבע בה פנה לפרופיל הפיקטיבי והשתמש במילים "שלך ולשותפיך יש המון מה להסתיר!!!". המשמעות הרגילה של הדברים הנ"ל בעיניי הקורא הסביר ובהתאם למבחן האובייקטיבי הנה כי מדובר בשותף, כביכול, להאשמות ולטענות שעלו בפוסט נגד גן הילדים וכי אותו שותף עושה יד אחת עם צוות הגן על מנת להסתיר את הדברים.

...

ביחס לסעד המבוקש, טען התובע כי לאור חומרת הפרסום יש לחייב את הנתבעים במלוא הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, בצירוף הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד. לטענת הנתבעים, דין התביעה להידחות מהטעם הפשוט כי אזכור שמו הפרטי של התובע באחת מהתגובות שפרסם הנתבע, אין בו די כדי לזהות אותו באופן וודאי בעיני הקורא, זאת לאור העובדה כי השם "אופיר" נפוץ ביותר והתובע אינו אישיות מוכרת אותה ניתן לזהות באמצעות שמו הפרטי.

והנה, בתגובה הראשונה אשר פרסם התובע בפרופיל הפיקטיבי הוא כינה את המגיבים במספר הזדמנויות "עדר" ובהמשך הוא "קינח" את דבריו בכינויי גנאי נוספים שלא הותירו מקום לספק, ככל והיה, באשר למשמעות מונח זה. כך לדוגמא התובע כתב "האספסוף המתלהם", "האספסוף האדיוט" ו-"המגיבים לא יותר מ'עדר', קולקטיב שלא חושב, אספסוף נגרר ומתלהם". יתרה מכך התובע עצמו ניסה לגרור את הנתבעים בלשונם כאשר באחת מהתגובות שפרסם בפרופיל הפיקטיבי הוא כתב באומרו: "אם יש הוכחות אז תציינו את שם הגן שכן תהיה לכם הגנה ע"פ החוק 'אמת דיברתי'. תפרסמו שניזהר גם אנחנו, הרי אין לכם מה לפחד ומה להסתיר אם יש ראיות". יוצא אפוא כי מחד גיסא התובע השתמש בפרופיל הפיקטיבי כדי, כביכול, לחוס על גן הילדים ולמנוע את זיהויו הוודאי, אך מאידך גיסא הוא עצמו האיץ בנתבעים ובמגיבים לפוסט לפרסם את פרטי הגן.

לסיכום, הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובע, סך של 8,000 ₪ וזאת עד ליום 30.01.2022, שאם לא כן הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

למעלה מהצורך יובהר, כי בשל התנהלות התובע במסגרת ההליך, כמו גם הלשון הבוטה והמעליבה בה השתמש בתגובות שפרסם תחת הפרופיל הפיקטיבי, ממילא לא היה מקום להיעתר לסעד שהתבקש בנדון.

על-פי הנטען בכתב התביעה, הנתבע הוציא לשון הרע על התובעים במספר אמצעי פירסום ובהם כרוזים שנתלו ברחבי הישוב ("פשקווילים"), כרוזים שחולקו בתיבות הדואר של תושבי היישוב, אתר הישוב באנטרנט, הודעות דוא"ל שנשלחו אל תושבי היישוב וברשת החברתית "פייסבוק" (להלן גם – הפרסומים).

התובעים טענו, כי החסינות המוענקת לעובד הציבור מפני תביעות נועדה להגן על עובדי הציבור ולאפשר להם לפעול בחופשיות במסגרת תפקידיהם בפועלם לטובת הציבור.

מפורטים הנוכחים בישיבה, נושאי הישיבה והמאמצים שנעשו בעיניין מבני הקבע של בתי הספר וגני הילדים.

כך למשל, בכל המקרים הבאים הוכרה חסינות עובד הציבור שהוגשה נגדו תביעה המבוססת על עילת לשון הרע בגין פרסומים שפירסם: ראש מועצה מקומית שנתבע בעקבות דברים שאמר בישיבת מועצה מקומית, אשר תועדו בפרוטוקול שפורסם באתר האנטרנט של המועצה המקומית (ת"א (שלום צפת) 45304-01-12 הרצל בוקר נ' דוד אזולאי (14.3.2013), כבוד השופט אורי גולדקורן); דברים שאמר ראש עיר בישיבות מועצת העיר (ת"א (שלום חיפה) 23970-07-11 יונה יהב נ' יעקב בורובסקי (9.3.2012), כבוד השופט רמזי חדד); התבטאויות של יועץ משפטי של ערייה במכתבים, ובחוות דיעה משפטיות ובישיבות רבות משתתפים (ת"א 12111-01-09 צבי צמח נ' עריית רמת השרון (10.11.2013), כבוד השופטת אירית מני-גור); דברים שאמר יו"ר ועדת חקירה (כבוד השופט (בדימוס) ו' זיילר ז"ל, שעמד בראש הוועדה לבחינת היתנהלות מערכת אכיפת החוק בפרשת האחים פריניאן והשוטר צחי בן-אור ז"ל) במסיבת עיתונאים ובשני ראיונות עתונאיים (רע"א (מחוזי מרכז) 11943-11-09 מדינת ישראל נ' יורם לוי (4.1.2010), כבוד השופט אברהם יעקב); דברים שהובאו מפי ראש עיר במכתב שכתבה בשמו יועצת משפטית של הערייה, בתגובה לטענה כי פעל באופן לא כשר בעיניין קידום תכנית שפוץ מרכז מסחרי (ת"א (שלום אשדוד) 1209-09-11 יחיאל לסרי נ' מנחם גלילי (25.4.2012), כבוד השופט עידו כפכפי); דברים שאמר יו"ר הרשות לשירותים צבוריים – חשמל, שפורסמו בעיתון, בעיניין הגורמים שלטענתו, אחראיים להפסקות חשמל (ת"א (שלום ירושלים) 9017/06 מנחם אוחנה נ' דוד אסוס, יו"ר הרשות לשירותים צבוריים – חשמל (25.11.2008), כבוד השופטת שירלי רנר); דברים שאמרו ראשי מחלקה בערייה במסגרת דיון בועדת מכרזים שדנה בהצעות התובעת (יוער, כי הדיון בהסרת החסינות התייתר, אך נקבע כי אילו לא התייתר, הייתה מוכרת חסינות) (ת"א (שלו אשדוד) 49456-08-10 רונן טבקול נ' ארקדי ברובר (22.4.2012), כבוד השופטת סבין כהן); מכתב ששלח יו"ר ארגון הדיג החופי בישראל בתפוצה רחבה ומוען אל כל עובדי אגף הדיג וחקלאות המים במשרד החקלאות, אל היועץ המשפטי ואל הקב"ט הארצי (ת"א (שלום קריות) 31608-05-11 פואד נסאר נ' יוסף ישי (3.7.2013), כבוד השופטת פנינה לוקיץ'); הודעת דוא"ל שנשלחה מדובר הערייה בעיניין טענה שלפיה הערייה לכאורה מיתעלמת מעבירות בניה שנעברות במוסדות של ש"ס ושל מפעלים של בעלי הון.

...

לפיכך נטען בבקשה, כי יש לדחות את התביעה נגד הנתבע ולקבוע כי הנתבע בתביעה יהיה הוועד המקומי.

על יסוד האמור לעיל, המסקנה שאליה הגענו היא כאמור, כי הנתבע זכאי לכך שתוכר חסינותו בהיותו עובד רשות ציבורית.

עם זאת, ראוי להעיר, כי הגענו למסקנה זו חרף העובדה שמכל הטעמים שעליהם עמדנו, הבקשה שהגיש הוועד המקומי לא הוגשה כנדרש.

התוצאה היא שהבקשה מתקבלת.