תביעת לשון הרע בגין פרסום פוגעני באינטרנט

תביעת לשון הרע בגין פרסומים שפירסם הנתבע ברשת האנטרנט (טויטר) נגד התובע.

הוא זומן לשיחות בירור בבית הספר, בנו בן ה-10 הוכה וגם בנותיו קיבלו יחס משפיל ופוגעני.

...

הוא אינו חוסה תחת הגנת אמת הפרסום וגם לא תחת הגנת הבעת הדעה בתום לב. מכאן שדין התביעה בגין הפרסום השלישי להתקבל.

הנתבע טוען, התובע שהוא עבריין מין מורשע עושה שימוש לרעה בהליכי משפט על מנת להגן על שמו הטוב, בעוד בתקשורת המקומית ובבינלאומית הוכתם שמו עד כדי שלא נותר לו שם טוב כלל.

בהתחשב בכל האמור לעיל, מצאתי כי יש מקום לחייב את הנתבע לפצות את התובע בגין פרסום לשון הרע נגדו (שני פרסומים) בסך של 3,000 ₪.

אשר לבקשה להעברת הדיון לבית משפט השלום בירושלים, טוען המשיב, כי מאחר שעילת התביעה הנה לשון הרע בגין פירסום פוגעני מכוון ומבזה (שיימינג), שביצע המבקש באתר "פייסבוק" (ולא ההיתקשרות העסקית שבין הצדדים), הרי שהסמכות לידון בתביעה מסורה לכל בית משפט בישראל.

וכך נקבע בעיניין יעקובוביץ (פסקה 14 לפסק הדין): "משפורסמו הדברים ברשת האנטרנט, הם חשופים לעיני כל. משכך, המעשה שבבסיס התביעה בוצע בכל מקום. המבקשים רשאים היו, על כן, להגיש תביעתם לכל מחוז שיפוט בארץ, ובכללו מחוז מרכז. מסקנה זו נלמדת גם מהיקש פשוט לפסיקה שיצאה מלפני בית משפט זה בעיניין עיתונות כתובה. בפרשת קים המבקשת היתה עיתונאית שנתבעה בתביעת לשון הרע על ידי המשיב שם. התביעה, בגין כתבה שפרסמה המבקשת בעתון "הארץ", הוגשה לבית משפט השלום בירושלים.

...

המבקש טוען, על רקע האמור, כי יש להורות על ביטול פסק הדין מחמת הצדק, וזאת משברור כי כתב התביעה לא הומצא לו ומשכך לא היה באפשרותו להגיש כתב הגנה.

במקרה דנן, נחה דעתי, כי באיזון שבין סיבת המחדל לסיכויי ההגנה, כפי שאלו פורטו בבקשה, יש מקום להורות על ביטול פסק הדין משיקולי בית המשפט.

וכך נקבע בעניין יעקובוביץ (פסקה 14 לפסק הדין): "משפורסמו הדברים ברשת האינטרנט, הם חשופים לעיני כל. משכך, המעשה שבבסיס התביעה בוצע בכל מקום. המבקשים רשאים היו, על כן, להגיש תביעתם לכל מחוז שיפוט בארץ, ובכללו מחוז מרכז. מסקנה זו נלמדת גם מהיקש פשוט לפסיקה שיצאה מלפני בית משפט זה בעניין עיתונות כתובה. בפרשת קים המבקשת היתה עיתונאית שנתבעה בתביעת לשון הרע על ידי המשיב שם. התביעה, בגין כתבה שפירסמה המבקשת בעיתון "הארץ", הוגשה לבית משפט השלום בירושלים.

סוף דבר לאור המפורט לעיל, פסק הדין מיום 8.12.15 מבוטל בזאת.

לטענת התובע בשלושת אתרי האנטרנט הנ"ל נמצאים הפרסומים, גם נכון למועד הגשת הסיכומים מטעמו.

בעניינינו גם מתקיימת החזקה לפי סעיף 16(ב) לחוק, לפיה חזקה שהנתבעת עשתה את הפרסומים הפוגעניים שלא בתום לב. לחילופין ככל שייקבע על ידי בית המשפט כי קמה לתובע עילת תביעה בדין, המזכה בסעד כספי, יש לפסוק אותו על הצד הנמוך ביותר לנוכח תום הלב של הנתבעת שעשתה את הפירסום למטרות ציבוריות חשובות ולא במטרה לפגוע בתובע, ואף פעלה למזער את ניזקו, לפנים משורת הדין, מיד עם פנייתו.

בית המשפט פסק כי בנסיבות אלו מסקנתו הנה היא כי הפירסום בוצע על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין, או לחלופין - על פי היתר שניתן לכך וראו מה נקבע שם כדלקמן: ".... סעיף 13(9) מעניק הגנה לפרסומים שחובה לפרסמם או שיש רשות לפרסמם על פי היתר של רשות מוסמכת. בית המשפט העליון עמד על כך שתכלית הסעיף להעניק הגנה לאנטרס הצבורי בפירסום מכוח חובה בדין או היתר, ורצון שהפירסום יעשה ללא מורא וללא חשש להיתבע בגין לשון הרע. עוד מניח הסעיף שהפירסום נעשה לטובת אינטרס צבורי ולא למען אינטרס אישי של המפרסם, ולכן הפירסום מותר..". בת"א 69993-02-20 שמואל פחימה נ' רשות שדות התעופה (פורסם במאגרים משפטיים), נדחתה תביעת לשון הרע.

...

אני דוחה את חוות דעתו של מומחה הנתבעת, שכלל לא ביקר במקום ואף לא עיין בתמונות רלוונטיות.

לסיכום הנתבעת תשלם לתובע סך של 150,000 ₪ + 8,400 ₪.

באחריות התובע לפעול מול האתרים הנ"ל, בעקבות פסק דין זה. הנתבעת תשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך של 23,400 ₪ (התיק התנהל עד תומו, התקיימו שני קדמי משפט, שני דיוני הוכחות, והוגשו סיכומים).

סוגיה נפרדת שמתעוררת בתיק בקשר לאותו הסכם, היא תביעת לשון הרע שהגיש התובע כנגד הנתבעת בגין פרסום של הנתבעת אודותיו באינטרנט, בסך 100,000 ש"ח. אדון תחילה במחלוקת הנוגעת להפרת ההסכם, הן לעניין התביעה והן לעניין התביעה שכנגד ולאחר מכן, בתביעת התובע בעילה של לשון הרע.

אך זאת, לטענתו, בשל הפירסום הפוגעני (ס' 44-45 לסיכומיו).

...

אין חולק שהנתבעת אכן פעלה להגשת הדרוש באופן בכוחות עצמה (הבקשה השנייה); וכי בסופו של דבר, התקבלה תשובה חיובית לבקשת ההגירה, לאחר שהנתבעת עברה ראיון ביום 30/8/06 (הנתבעת דחתה מועד קודם שנקבע לה לראיון בשנת 2005).

אשר לטענת התובע שכונה רמאי: אני מקבלת את הטענה כי בהקשר הדברים וכפי שנאמרו-"אני לא יודעת אם הוא היה רמאי, אך הוא שיקר הרבה ולא ביצע את עבודתו "-אין מדובר בטענה שהתובע נוכל, אלא בפתיח שממשיך דברים של אחרים, שטענו התובע נוכל.

בנסיבות אלו אני סבורה כי הוכיחה הנתבעת את אמיתות הפרסום.

התוצאה היא, אפוא, שהתביעה נדחית.

זאת ועוד, כאמור בהחלטתי מיום 5.7.23, ההלכה הפסוקה בעיניין מתן סעד זמני שעניינו מניעת פירסום בעילה של לשון הרע הנה כדלהלן: "כפי שנפסק לא אחת, ככלל אין להעתר לבקשות למניעת פירסום בשלב מקדמי אלא במקרים חריגים בהם משתכנע בית המשפט כי הגנת המפרסם היא הגנת סרק או שאין עניין לציבור (רע"א 10771/04 רשת תיקשורת והפקות (1992) בע"מ נ' אטינגר, פ"ד נט(3) 308, 315 (2005) (להלן: עניין רשת); רע"א 1978/12 של פרוייקטים שקומיים בע"מ ואח' נ' עתון ידיעות אחרונות בע"מ (7.3.2012); ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) 840 (1989)). עוד נפסק כי על המבקש צו למניעת פירסום מוטל נטל ממשי להוכחת סכויי תביעתו ועליו להוכיח "לא רק שהוא בעל סיכוים טובים לזכות בתביעת לשון הרע שיגיש נגד המפרסם, אלא גם שהמפרסם לא יוכל להעלות בתשובה כל טענת הגנה של ממש" (עניין רשת, עמ' 318)"

המבקש טען כי דין הבקשה להיתקבל, והפנה לפסיקה של ערכאות מקבילות שבה נעתרו בתי משפט להסרת פרסומים פוגעניים במרשתת – בת"א (שלום תל אביב) 48012-03-10 טי.ג'י. איי.

...

המבקש טען כי דין הבקשה להתקבל, והפנה לפסיקה של ערכאות מקבילות שבה נעתרו בתי משפט להסרת פרסומים פוגעניים במרשתת – בת"א (שלום תל אביב) 48012-03-10 טי.ג'י. איי.

גם שם סרב המשיב להצעת בית המשפט להסיר את הפרסום, ומשכך דן בית המשפט בשאלה אם הגנת המפרסם שם הינה לכאורה הגנת סרק, וקבע כי אכן כך הדבר (ראו סעיפים 23-34 להחלטה), ולפיכך קבע כי נוכח האמור לעיל ובהתחשב במבחני מאזן הנוחות וחוסר תום לבו של המשיב, דין הבקשה להתקבל.

אשר על כן, הנני קובעת כדלהלן: ניתנת בזאת תוקף של החלטה להתחייבות המשיבה שלא לפרסם כל שיחוח (פוסט) בעניין המבקש, וזאת עד למתן פסק דין חלוט בתיק זה. המשיבה תמחק את 12 השיחוחים (פוסטים) שצורפו להודעת המבקש מיום 26.7.23, ככל שלא מחקה אותם עד היום, וזאת תוך 3 ימים מיום קבלת החלטה זו לידיה.