תביעת לשון הרע בגין פרסום פוגע באתר אינטרנט

הנתבעים הם בעל ואשה, ובעלים משותפים של אתר אינטרנט חדשותי המכונה "אשדוד נט" (להלן: "האתר" או "אשדוד נט").

" (להלן- "הפירסום השלישי") טענות הצדדים: התובעים טוענים כי הפרסומים עולים כדי לשון הרע משום שיש בהם להשפיל את התובעים בעיני הבריות ולעשותם ללעג, וכי נעשו בזדון כדי לפגוע בנתבעים ובפרנסתם.

טענות הנתבעים בתמצית: התביעה הוגשה לשם הרתעת הנתבעים בשל תביעת לשון הרע שהגיש הנתבע כנגד התובעות; הפירסום הראשון אינו עונה על הגדרת לשון הרע; ביחס לפרסומים השני והשלישי נטען כי עומדת לנתבעים הגנת תום הלב- הן משום שהפירסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנתבעים, הן משום שהפירסום הוא בגדר הבעת דיעה והן משום שהפירסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן; הפרסומים חוסים תחת הגנת אמת בפירסום.

הנימוקים שציינתי לעיל ביחס להגנות אלו החלות על הפירסום השני כוחם יפה אף ביחס לפירסום זה בשינויים המחוייבים בשים לב לכך שלשון הרע יוחסה לבעלה של הנתבעת ולאתר שבבעלותה.

...

סעיף 15(10) לחוק מעניק הגנה כאשר "הפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן". לאחר שבחנתי הנסיבות שלפניי, מצאתי לקבוע כי האמור בפרסום השני חוסה תחת ההגנה הקבועה בסעיף 15(10), מנימוקים כדלקמן: הכתבה מתארת כאמור את הנתבע כמי שמונע משיקולים זרים וכתיבתו העיתונאים אינה אובייקטיבית אלא מוטית ואף פוגעת אנשי ציבור אחרים שמילאו את תפקידם- התובע השתמש בביטויים שאינם משתמעים לשני פנים: "אייל בן שמחון אתה טובל ושרץ בידך....ככה זה כשחשבון הבנק של בן שמחון רופד מכספי ציבור של המשכן... אני מבין בן שמחון שמעתה יהיה סוף למאות אלפי שקלים שזרמו לחשבונך מהמשכן ובגלל זה אתה יוצא מגדרך להגן עליו, ולתקוף את ראש העירייה...". מדובר להתרשמותי בדברים שהם בבחינת פגיעה בשמו הטוב של הנתבע.

לפיכך, ומשלא מצאתי כי הפרסום חורג בנסיבות העניין ממתחם הסבירות, אני קובעת כי הפרסום חוסה תחת הגנה זו. די באמור לעיל כדי לסיים את הדיון בפרסום זה. עם זאת מצאתי להוסיף כי לנתבעים אף עומדת ההגנה שבסעיף 15(3) לחוק: סעיף 15(3) לחוק קובע כי תהה זו הגנה טובה אם: "הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר"   תחולת הסעיף מותנית בהתקיים ארבעה תנאים מצטברים: קיומו של עניין אישי כשר שהגנתו הצדיקה את עשיית הפרסום; תוכן הפרסום שבמחלוקת נועד להגן על אותו עניין; הפרסום הופנה רק לאנשים מסוימים שזהותם מתחייבת מהוראות הסעיף; הפרסום נעשה בתום לב [שנהר, עמ' 295].

תוצאת האמור שהתביעה נדחית.

לדברי התובעת, הכתבה מהוה לשון הרע ולפיכך על הנתבעים לשלם לתובעת פיצויים בסך של 250,000 ₪, בגין הפגיעה שנגרמה לתובעת, או לחלופין, פיצויים בסך 100,000 ₪, פיצוי סטאטוטורי לפי סעיף 7א (ג) לחוק- שהוא פיצוי ללא הוכחת נזק, כשלטענת התובעת, הנתבעים פירסמו את הכתבה מתוך מטרה לפגוע בתובעת.

לטענת התובעת, משלא הצליחו הנתבעים לבסס את טענותיהם ניסו להציג היתנהלות "בעייתית" אחרת של המועצה, אך גם זאת ללא הצלחה וכי גם אילו הדברים היו נכונים עובדתית- שמורה לתובעת הזכות לתבוע בגין עוולת לשון הרע בגין מקרה אחד כפי שנקבע בפסיקה ת"א (ב"ש) 18869-06-11 עריית אשדוד נ' מנחם גלילי (פורסם בנבו, 29.10.14).

הטענה, כי הפרוטוקולים מפורסמים אף הם באתר האנטרנט של המועצה, אף היא לא הועילה לתובעת, שכן מר אביבי אישר בעדותו, כי הפרוטוקול אינו משקף באופן מדוייק את הדיון שהתנהל בישיבה, תוך ציטוט דבריו של כל אחד מהמשתתפים, אלא מר אביבי עורך את הפרוטוקול ולפיכך, ממילא נרשמים בו עקרי הדברים בלבד (עמ' 95 לפרוטוקול).

...

לפיכך, מצאתי מקום בתביעה דנן, לו הייתי נדרשת לפסיקת נזק, לקבוע, כי הסעד העיקרי כלל לא הוכח או הוכח באופן מינימלי ביותר ולכן אין לפסוק פיצוי בגינו ולו הייתי נדרשת לפיצוי ללא הוכחת נזק, הרי שלאור הימנעותה של התובעת להוכיח את הסעד העיקרי, מתבקשת ממילא המסקנה, כי הפגיעה העיקרית היתה בנבחרי הציבור והייתי פוסקת לתובעת פיצוי אפסי.

מסקנה זו מתבקשת גם לאור העובדה שהכתבה כללה טענות נוספות, בלתי מחמיאות לא פחות כלפי התובעת, כשבעיניי, לא ניתן לראות דווקא בטענות כאן כטענות שבגינן נגרם נזק משמעותי לתובעת ואילו בגין יתר הטענות כלל לא נגרם נזק, או הן נכונות, כך שממילא שמה הטוב של התובעת כך שדווקא פרסום זה יגרום לו נזק, מוטל בספק.

סוף דבר, התביעה נדחית.

לפני תביעה בעילה של לשון הרע בגין פרסומים בהן צוטטו הנתבעות, מתאמנות באגודת ההתעמלות ערוני חולון בעתון "מעריב" ורואינו לכתבה בערוף 2 בטלויזיה בהן טענות ליחס משפיל, קללות ומכות באימוניהם במסגרת המועדון.

פירסום האשמות חמורות ומכפישות ע"י הנתבעות במהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 2, המשודרת למאות אלפי צופים, ובאתר האנטרנט של עתון מעריב, מהוה פגיעה קשה מאין כמוה במוניטין של התובעת.

פירסום מס' 4, באתר מעריב ביום 18.11.08,ע"י הנתבעת 4, לריסה שטוטין הנתבעת 4, לריסה שטוטין, התראיינה לכתבה בעתון מעריב/NRG, ופרסמה לשון הרע כדלקמן: "אחת המאמנות הרביצה לבתי לפני שנה וחצי במהלך אימון. היא רצה בוכה לשירותים ואחר כך הייתה בפניקה. פניתי לאירה ויגדורצ'יק והיא אמרה לי שצריך להסביר לילדה שככה זה בספורט הזה. לפני שנים, בתחרות, אותה מאמנת הרביצה לה בידיים כי היא לא תפסה נכון את מקל הסרט". התובעות טוענות כי איש מעובדי האגודה לא הרביץ או נקט באלימות פיזית כלפי המתעמלות, והדברים מהוים לשון הרע.

השאלה אם דבר מה מהוה לשון הרע נבחנת באופן אובייקטיבי ולא על פי האופן שבו רואים שאלה זו הפוגע או הנפגע, או עפ"י כוונת המפרסם (ראה אורי שנהר, דיני לשון הרע, נבו הוצאה לאור, תשנ"ז – 1997 (להלן "שנהר"), סעיף 9.2 מעמ' 109).

...

אינני מקבלת טענה זו. התובעות זימנו לעדות 36 עדים, חלקם כאלה שאין להם עוד כן קשר למועדון.

מכל אלה נובעת המסקנה כי יש לדחות את טענותיהן של הנתבעות, כי הללו לא הוכיחו כי דבריהן היו אמת, וכי גם באלה שבהן היה שביב של אמת, הרי שהמציאות עוותה על ידי הנתבעות ונופחה באופן חסר פרופורציה.

הנתבעות ישלמו לתובעות הוצאות בגין חלק זה של הדיון בתובענה, סך כולל של 75,000 ₪.

תביעת לשון הרע בגין פירסום מודעות באנטרנט בהן צוין שמה של התובעת.

התביעה כאן הוגשה ע"י התובעת למחרת היום בו גילתה את המודעות, בטענה שהנתבעים אחראים אף הם לפירסום המודעות ועל כן עליהם לפצותה בגין לשון הרע: נגד הנתבעים 1 ו-2 נטען שבמועדים שונים היו בעלי תפקידים מסוימים בבלוג של מר אפלבאום, ונגד הנתבעת 3 נטען שהייתה רשומה כבעלת הדומיין (כתובת האנטרנט) של אתר האנטרנט של המרכז הישראלי לנפגעי כתות המופיע במודעות.

...

אין בידי לקבל קיצור דרך זה. התובעת לא הוכיחה את מהותו של האתר של המרכז, מאפייניו, אופי הפרסומים בו וכיוב' על מנת שייקבע כי ענייננו באתר הנכנס לגדר "אמצעי תקשורת". אין בתיק שבפניי ראיות האם אתר המרכז פועל כמעיין 'פורום' המפרסם דברי גולשים או שמא מפרסם האתר מידע יזום של המרכז עצמו ומטעמו בלבד.

לסיכום - הפסיקה דנה במקרים בהם יש לשקול הטלת אחריות על מנהל אתר אינטרנט בו מתפרסמות דעות גולשים או מוקמים על ידם פורומים.

אשר על כן אני מורה על דחיית התביעה נגד הנתבעים.

] בחודש מאי 2019 הגיש התובע כנגד הנתבעת ואחרים תביעת לשון הרע בגין מספר כתבות שפורסמו באתר וסיקרו אותו לשיטתו "באופן מעוות ושיקרי" (ת"א (שלום ת"א) 32058-05-19; "ההליך בבית משפט השלום").

בהקשר טענה ל'מיפתוח' ציין כב' המשנה לנשיאה רובינשטיין (לגבי פסקי דין), כי "פרטיותו של בעל-הדין נפגעת כתוצאה מעצם מציאת פסק-הדין – הכולל את פרטיו האישיים – במנוע חפוש אינטרנטי..." ומשכך, גם אם יאסר על חברה מסוימת לבצע 'מיפתוח' של החלטות ופסקי דין, "חפוש שמו של בעל-דין במנוע חפוש עדיין יוביל לפסק-דינו, אם זה יפורסם על-ידי מאן דהו" (עניין חשבים, סע' לז').

...

יוער כי מסקנה זו, העולה מלשונה של הוראת החוק, אינה נסתרת מתוך ההיסטוריה החקיקתית.

מהטעמים שתוארו לעיל ובהינתן הדרך שבה נוהל ההליך, באתי לכלל מסקנה כי לא אוכל לעשות זאת וכי לא יהיה די בהשלמת טיעון או במהלך מוגבל אחר.

כך אמר בעניין זה יו"ר הוועדה, חה"כ צוקר, כאשר הצעת החוק עלתה בסופו של דבר לקריאה שנייה ושלישית (והתקבלה ללא הסתייגויות): "בהצעת החוק הממשלתית שקיבלנו לוועדה ההגנה היתה בדרך של רישום, היינו, חובת רישום על כל מאגר מידע, ואנחנו החלטנו ללכת בדרך אחרת. המרנו את חובת הרישום בחובת פיקוח. לא עוד רישום של כל מאגר מידע. בדקנו את המצב באירופה ובארצות-הברית... והתברר לנו שהדרך לפיקוח היא לא בהכרח רישום. הדרך לבקרה איננה בהכרח רישום, אלא פיקוח, ואנחנו צמצמנו את חובת הרישום... ולעומת זאת נתנו כלים יותר משמעותיים. אני לא יודע אם הם משמעותיים דיים, אבל הם הרבה יותר משמעותיים מאשר כיום מבחינת המפקח על מאגרי המידע, מבחינת רשם מאגרי מידע, ואני מקווה שכלי הפיקוח האלה יהיו יעילים יותר מאשר דרישה פורמליסטית לרישום בלבד, שמאחוריו אין שום פיקוח." דברי הכנסת 12.3.1996 עמ' 5227 (ההדגשה הוספה – ת.א).