בפסקי הדין הנ"ל, המסקנה שלפיה בתביעה לפצוי סטאטוטורי ללא הוכחת נזק, במובחן מתביעה לנזק מוכח שניגרם בפועל, לא רשאי הנתבע להביא ראיות אודות שמו הרע של התובע, התבססה בעיקר על הדברים הבאים, אשר אמר ח"כ מאיר שטרית, יוזם התיקון, בישיבת המליאה מיום 15.1.97 ואשר חלקם צוטטו בפסק הדין בעיניין נתניהו הנ"ל: "אדוני היושב-ראש, במצב הנוכחי, כאשר אדם תובע אדם שני על לשון הרע או על הוצאת דיבה, לא מספיק שבבית-המשפט מוכח שהאיש שהוציא דיבה באמת שיקר והאיש הזה מורשע, כי עדיין לנפגע לא יוצא כימעט דבר. כדי שהוא יקבל פיצוי, הוא צריך להוכיח שניגרם לו נזק ומה מידת הנזק שניגרם לו. כאן מתחיל סיפור שלם. אביא דוגמה, וחברי הכנסת מכירים את זה: כשאתה תובע מישהו על הוצאת דיבה – נניח שהוא אמר שאתה שקרן ואתה מוכיח בבית-המשפט שאתה לא שקרן אלא אמרת אמת – אתה צריך להוכיח עכשיו נזק. אתה אומר: נגרם לי נזק, כי אני בן-אדם לא שקרן, והוא אמר שאני שקרן. הצד השני אומר עכשיו: נכון, אתה לא שקרן, אבל ממילא אין לך שם טוב. עובדה, פעם, לפני 20 שנה, גנבת מחברת בכיתה, הרבצת למישהו והשתתפת בקטטה. במקרה כזה אתה לא מוכיח נזק ואתה לא רשאי לקבל שום פיצוי. הצעת החוק שלי, אדוני היושב-ראש, מציעה לתקן את החוק כך שייאמר, שכאשר אדם מורשע בעבירה של הוצאת דיבה לא צריך התובע להוכיח שניגרם לו נזק, מספיקה ההרשעה עצמה כדי לתת לבית-המשפט את הרשות לקבוע קנס של 50,000 שקל על עצם תביעת הדיבה. בית-המשפט רשאי לפסוק את הקנס הזה נוסף על כל עונש אחר שהוא רוצה לפסוק על האדם שהורשע בעבירה הזאת".
בכל הכבוד, פסקי דין אלה אינם מחייבים ואפילו אינם מנחים אותי, משניתנו בבית המשפט השלום, אולם לא זה העיקר.
להלן דברי ההסבר (הדגשה בקוו שלי), שעולים בקנה אחד עם הדברים שנשא ח"כ שטרית במליאה ואשר פסקי הדין הנ"ל, שעליהם הסתמך התובע, הפנו אליהם: "לפי המצב החוקי היום ניתקל תובע בגין לשון הרע בחומה בצורה של מוציאי לשון הרע המגובים באמצעים משפטיים שאין בידי התובע לנצחם. בין השאר נוקטים נתבעים בשיטה של הכפשת התובע על מנת להרתיעו מהגשת התביעה ועל מנת להרתיע תובעים פוטנציאלים אחרים. בתי המשפט נוקטים יד רחבה מדי בפירוש סעיף 22 במצבו הקיים ומאפשרים לנתבעים להכפיש את שמו של התובע כימעט ללא הפרעה. בנוסף ניתקל תובע בקשיים בהוכחת נזק בגין לשון הרע, ואינו זכאי לפיצויים בשל נזק שאיננו נזק של ממון. הצעת חוק זו באה להרתיע מוציאי לשון הרע בשל כך שהיא קובעת סנקציה של פיצויים אשר איננה תלויה בהוכחת נזק על ידי התובע. בנוסף היא באה למנוע מאותם מוציאי לשון הרע את האפשרות להכפיש את שמו של התובע בעניינים שאינם קשורים ללשון הרע עצמו".
ראשית, כבר מהצעת החוק המקורית ומדברי ההסבר שלה, ברור, איפוא, כי מעולם לא הייתה כוונה להגביל את זכותו של הנתבע להביא ראיות אודת שמו הרע של התובע בעניינים שנוגעים במישרין ללשון הרע שמשמשת נושא למשפט, שהרי הוצע למחוק רק את הסיפא של סעיף 22 וללא תיקון של הרישא, שהיא זו אשר מקנה לנתבע זכות אוטומאטית ללא צורך באישור בית המשפט, להביא ראיות אודות שמו הרע של התובע הנוגעות במישרין ללשון הרע המשמשת נושא למשפט.
מושג זה מוגדר בס' 1 לחוק כ"דבר שפרסומו עלול – (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, היתנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעיסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו".
...
השאלה - האם הפרסומים עונים על ההגדרה של "לשון הרע" לפי סעיף 1 לחוק, אינה מוכרעת על פי הבאת ראיות, אלא על בסיס מסקנה משפטית שבית המשפט מסיק, כך שגם אם הנתבע טוען בכתב הגנתו כי הפרסומים לא עונים על ההגדרה הנ"ל (ולדידי אינו טוען זאת), בית המשפט יכול לקבוע אחרת ויכול אף לעשות כן גם במסגרת ולצרכי בקשה להיפוך סדר הבאת הראיות.
לסיכום, הבקשה להיפוך סדר הבאת הראיות מתקבלת.
סוף דבר
לנוכח תוצאת שתי הבקשות, ההוצאות מתקזזות וכל צד יישא בהוצאותיו.
