לפני תביעה בגין לשון הרע מכוח חוק איסור לשון הרע תשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק"), שהגישה התובעת נגד הנתבעים, בעל ואשה, שהם שכניה של התובעת באותו ביניין מגורים.
משהוברר כי הנתבעת הוציאה לשון הרע כנטען על ידי התובעת, תוך השפלתה על רקע מוצאה, בצעקות רמות ובפני השכנים, ומשהוברר כי לנתבעת אין הגנה בהתאם לחוק, יש לבחון את גובה הפצוי המגיע לתובעת.
בתקציר הארוע נכתב כי מדובר בסכסוך שכנים, כי המתלוננת (התובעת – ר.פ.א) מדווחת כי באותו יום, כאשר רצתה לעלות לביתה, פנה אליה הנתבע, עמו יש לה סיכסוך ולדבריה איים עליה.
כאמור הארוע היה בלובי הבית המשותף בו מתגוררים שני הצדדים, ואף אחד מהצדדים לא הורחק מהבניין.
...
טענות הנתבע בדבר איומים של הנתבעת כלפיו כי תשלח אליו עבריינים לא הוכחו, אולם לא די בכך כדי לקבל תביעת לשון הרע נגדו בגין כך. אשר לתלונתו לפיה הוא חשד כי היא נפצה את שמשות רכבו, הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבע הביא ראיות מספיקות על מנת להוכיח במשפט אזרחי כי שמשת מכוניתו נופצה.
על מנת להגיע למסקנה כי תלונות במשטרה עולות כדי לשון הרע, על הנסיבות להיות חד משמעיות וחריגות, ונסיבות העניין אינן עולות כדי כך.
פסיקתא
לאור כל האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בסך של 30,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל, הוצאות אגרה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום תשלום האגרה על ידי התובעת ועד למועד התשלום על ידי הנתבעת, וכן, שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
התביעה נגד הנתבע נדחית, אולם לא ראיתי לנכון לפסוק לנתבע הוצאות בגין כך (או להפחית מההוצאות שפסקתי לזכות התובעת).
