תביעת לשון הרע בגין התנגדות לבניית ממ"ד

עניינו של פסק הדין שלפניי בתביעה כספית בגין לשון הרע שנקט הנתבע כנגד התובעת, בתביעה שהגיש נגדה לבית המשפט לתביעות קטנות (ת"ק 3896-08-09) ובתלונה שהגיש נגדה לועדה המקומית לתיכנון ובניה מבוא העמקים (ולהלן: הועדה).

עוד טוענת התובעת, כי הנתבע חזר והצהיר שמטרתו הנה "להרוס לה את הקריירה בכל מחיר". לדבריה, לא זו בלבד שלא העלימה דבר מהועדה המקומית, אלא המרחב המוגן היה קיים במועד הגשת התוכניות על ידה, וממילא אין לה את הידע הדרוש לשם הריסתו ו/או ביצוע שינוי הנדסי כלשהוא לחיסול הממ"ד. נציגי פיקוד העורף בדקו את המרחב המוגן טרם ניתן לה היתר.

למסמך זה באופן ספציפי לא היתנגד הנתבע בסיכומיו.

...

אין ספק אף כי מדובר ב"פרסום" כדרישת החוק, שכן התביעה נשלחה לביהמ"ש  והתלונה לוועדה ולגורמים נוספים, כאמור בה. יחד עם זאת, סבורני כי על שני הפרסומים חלות ההגנות שבחוק ומשום כך דין התביעה להידחות.

אין בידי לקבל גישה זו. תום הלב נקבע, לעניין ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק, לא על-פי המוטיב שהביא לתלונה, אלא על-פי האמונה באמיתות תוכנה.

מכל האמור לעיל, המסקנה היא כי הפרסומים חוסים תחת הגנת החוק ועל כן דין התביעה להידחות.

התובעת הגישה תביעה, במסגרתה עתרה להורות לנתבעים לשלם לה סך של 54,840 ₪, בגין הוצאות שהוציאה לצורך ייצוגה בהליך היתנגדות לבקשה להיתר בניה בפני הוועדה המקומית לתיכנון ולבניה חיפה (להלן "הוועדה המקומית").

הראשון - תוספת קומה, ממ"ד, סגירת מרפסת מקורה, ומרפסת זיזית לדירתם.

הנתבעים טענו בכתב ההגנה, כי מדובר בתביעת סרק, קנטרנית וטורדנית, שהוגשה מתוך רצון נקמה, לאחר שבחודש האחרון זכו הנתבעים בתביעת לשון הרע שהוגשה נגד התובעת ובתה בת.א. 65001-07-18.

...

ודוק, התובעת לא טענה כי הנתבעים התרשלו כלפיה (בנסיבות העניין, גם אם היה הדבר נטען, מדובר בטענה שסיכוייה אפסיים, שכן ספק רב אם ניתן לתאר עצם הגשת בקשה להיתר בניה כהתנהלות רשלנית, בפרט כאשר בסופו של דבר הבקשה להיתר בניה התקבלה.

סיכומו של דבר, אני מורה על מחיקת התביעה בהעדר עילה ומאחר והוגשה במועד מוקדם מדי.

התובעת תשלם לנתבעים שכ"ט עו"ד בסך 3,500 ש"ח. הסכום הנ"ל ישולם בתוך 30 ימים, שאחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

בעיניין לשון הרע טוען התובע כי על רקע דרישתו מהנתבע לקבל העתקי חשבוניות עבור כל התשלומים ששילם לו לאורך השנים, שיגר הנתבע לעריית באר שבע מכתב הקפאה להליך ההיתר לתוספת הבנייה לביתו של התובע בטענה שהתובע חייב לו כספים.

על כן תשובתה של הגב' שלייגר אינה רלוואנטית ובנוסף בהמשך דבריה היא ציינה כי דברים כמו התנגדויות שכנים וחריגות בנייה יכולים לגרום לעיכוב של שנים (ע' 37 ש' 1-8) וכידוע חריגות הבנייה של התובע חייבו תיקון תב"ע. אף הגב' סולודוחין העידה כי הטיפול בבקשה לממ"ד מקבל עדיפות אולם כשמוגשת בקשה הכוללת רכיבים נוספים זה לוקח זמן רב יותר (ע' 87 ש' 34-36 וע' 88 ש' 1-2).

יודגש והדברים רלוואנטיים לדיון הקודם בעיניין תביעת לשון הרע של התובע, אינני קובעת כי מי מהצדדים אינו תם לב בהקשר זה, אלא רק כי מאחר שהנטל בעיניין זה מוטל על הנתבע ומצאתי כי הוא לא עמד בו, אני דוחה את גירסתו.

...

במצב זה, אני מקבלת את תביעת הנתבע לתשלום 1,500 ₪ עבור העבודה שם. סה"כ הסכום שחייב התובע הוא 70,100 ₪, ובקיזוז הסכום ששילם התובע, 16,400 ₪ יש לחייבו בסכום של 53,700 ₪.

סוף דבר העולה מן המקובץ הוא כי התביעה נדחית.

לא מצאתי לנכון להתעלם מן הסיכומים בשל כך, אולם אני סבורה כי יש להביא זאת בחשבון במסגרת פסיקת ההוצאות.

עוד נטען, כי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר שכן חלפו שמונה חודשים מקרות האירועים הנזכרים בכתב התביעה; כי כל הפרסומים הוסרו ביום 11.05.22, ביוזמת הנתבעת ולפנים משורת הדין; כי מכתב ההתראה ששלח התובע לנתבעת לא נענה מאחר שהיא לא פירסמה כל לשון הרע על התובע ומימשה את זכותה לחופש הביטוי במסגרת החוק; וכן כי מחלופת מסרונים בין הצדדים ניתן ללמוד כי מטרת התובע אינה הגנה על שמו הטוב, כי אם הפעלת לחץ פסול על הנתבעת במטרה שתסיר את היתנגדותה לבניית מרפסת בביתו של התובע כנגד וויתור התובע על היתנגדותו לבניית ממ"ד בביתה של הנתבעת, היינו לחץ פסול במטרה להביא את הצדדים לפשרה, כך נטען.

...

יחד עם זאת, נוכח מסקנתי ולפיה לא עומדת לנתבעת הגנה ביחס לפרסום לשון הרע, סבורני כי יש לפסוק לו פיצוי ללא הוכחת נזק, על פי סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע.

לאחר שבחנתי את מכלול נסיבות העניין כפי שפורט לעיל ובהתחשב, בין היתר, מחד – במהות הפרסום הראשון, בתוכן הפרסום, בהיקף הפוטנציאלי של תפוצתו ב"קבוצת חדשות טבריה" ובמעמדו של התובע כמהנדס מי רקת, ומאידך – בהתחשב בקביעתי כי הדברים שנכתבו בפרסום מצויים ברף הנמוך של לשון הרע, בכך שסביר להניח כי זהותו של התובע הובנה למספר מוגבל של אנשים משלא צוין שמו באופן מפורש, ובעובדה שלאחר הגשת התביעה הנתבעת התנצלה בפני התובע והבהירה כי לא הייתה לה כל כוונה לפגוע בו, סבורני כי פיצוי בסך של 8,000 ₪ יהא הולם בנסיבות העניין.

נוכח הפער שבין סכום התביעה לבין הסכום שנפסק לתובע בסופו של דבר, על הנתבעת לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך של 2,500 ₪ כולל מע"מ וכן סך של 1,000 ₪ בגין הוצאות משפט.

התביעה עדיין תלויה ועומדת; בשנת 2020 במסגרת עת"מ 14762-01-20 הגישה התובעת עתירה מנהלית נגד הועדה המקומית לתיכנון ובנייה בקשר לאכיפת סמכותה לפעול כנגד סיפוח בעלי נכסים בבניין והשתלטותם על שטחים משותפים, ובכלל זה על המרחבים המוגנים בבניין.

התובעים טוענים כי תיכתובת זו שנשלחה בתפוצה בכוונה לפגוע בהם, מהוה נדבך נוסף להיתנכלות הנתבע בתובעים, לאור היתנגדותם להמשך פעילות חברת הניהול בבניין בה הנתבע משמש מנכ"ל בשל טענות כנגד תיפקודה ואי סדרים.

דיון והכרעה תביעה המוגשת מכוח חוק איסור לשון הרע, תשכ"ח-1965 (להלן: "החוק") בהתאם לפסק הדין המנחה שניתן בע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך (פורסם בנבו, 8.2.2012) (להלן: "עניין אילנה דיין") נבחנת בארבעה שלבים; בשלב הראשון נבחנת השאלה אם הביטוי מהוה לשון הרע על פי אחת מארבע החלופות בהגדרה שבסעיף 1 לחוק והאם מיתקיים יסוד הפירסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק.

תוכנו של הפירסום המבקש מהתובעת לפתוח את הממ"ד ולהסיר את נעילתו לאלתר, לאפשר לדיירים להכנס לממ"ק בשעת חרום, מציג את התובעת כמי שאין זה המקרה הראשון בו היא נעלה ממ"ק בזמן חרום ומבקש לחדול מלהשתלט על שטחים משותפים - בשילוב הסירטון בו מוצגת תמונה של דלת של ממ"ק נעול ודברי אב הבית "... הממ"ק של 'דרך נכסים' של חגי אושרי, סגור. הוא לא פתח במשך יממה", מהוה פירסום לשון הרע כמשמעותו בחוק.

...

לגבי תוכן הפרסום, המסד הראייתי מוביל למסקנה כי הנתבע עמד בנטל המוטל עליו להוכחת אמת הפרסום.

במבחן האובייקטיבי הנדרש ועל פי מכלול התשתית הראייתית שבפניי, אני סבורה כי מדובר בפרסום שלא חרג מהסביר המקיים בנסיבות העניין את הפן החיובי של חזקת תום הלב.

סוף דבר מכל האמור, התביעה - נדחית.