תביעת לשון הרע בגין הפצת פוסט והתייחסות עיתונאית

תביעה שהוגשה בבית משפט לתביעות קטנות, בסכום של 33,900 ₪, לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 שעניינה הודעות ווטספ של הנתבעת ורְשׁוּמָה ("פוסט") שפירסמה ברשת החברתית "פייסבוק". הצדדים להליך הם הורים לילדים באותו גן ילדים.

לצד זאת, הנגישות והזמינות של המדיה החברתית מאפשרת חשיפה מרבית והפצה רחבה ומהירה של הפירסום הפוגעני והמכפיש ולבצע בקלות אקטים של ביוש (פס"ד שאול לעיל).

בפסיקה הודגש לא פעם הצורך באיזון בין הזכות לשם טוב לבין הזכות לחופש הביטוי וכן בין הזכות לשם טוב לבין זכויות וחירויות נוספות כגון זכות הציבור לדעת וחופש העיתונות (ר' רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה (5) 510 (2001); ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) 840 (1989)).

מחד ניתן לומר כי הפירסום, והכוונה לאותו חלק בפוסט המתייחס ל"אח של המטפלת" שאינו משלם 3 שנים, יכול להוות לשון הרע וזאת מתוך תפיסה ערכית לפיה אנשים שנדרשו לבצע תשלום מסוים ואינם מבצעים אותו הנם מפרי חוק, הסכמים או נורמות מקובלות, ועל אף שמהפוסט לא ברור מהו מקור "החיוב", מתוכנו הכללי ניתן להבין לכאורה כי מדובר בחובה המוטלת על אותו הורה.

...

מכל מקום ומאחר ולא שוכנעתי כי הודעות הנתבעת בקבוצה מהווים לשון הרע, לא מצאתי צורך להכריע בטענה זו של הנתבעת כטענת סף. ובכן, לשון הרע צריכה להיות כזו שבמבחן אובייקטיבי יהיה בה כדי: "להשפיל את התובע בעיני הבריות, לעשות מטרה לבוז או ללעג מצדם". אורי שנהר בספרו "דיני לשון הרע", בעמ' 131, כתב כדלקמן: "קללות וגידופים מהווים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כב ' לשון הרע' תביא להצפת בתי-המשפט בתביעות שזו עילתן. זאת ועוד: ככל שהשימוש בגידופים שכיח יותר, כך נעשית פגיעתם לקשה פחות, עד כי אמירת גידופים מסוימים בנסיבות מסוימות לא תגרום עוד לפגיעה ממשית.... נראה כי לצורך הכרעה בשאלה, האם מהווים דברי גידוף "לשון הרע" ישקול ביהמ"ש לא רק את הנורמות החברתיות במקום שבו נאמרו הדברים, אלא גם נימת הדיבור, את הקול, ואת ההקשר שבהם נאמרו הדברים, ואם יתברר שהדברים נאמרו ברוגז בכעס או תוך חלופי עלבונות, ייטה ביהמ"ש שלא לראות בדברים "לשון הרע" המקימה עילת תביעה על פי החוק.

מכאן, אני סבורה כי אין לראות בדברי הנתבעת ובהודעות ששלחה בקבוצת הוואטסאפ בגדר לשון הרע.

סוף דבר לאור כל האמור, אני מורה על דחיית התביעה.

פסק הדין דן בתובענה לפיצויים בגין הוצאת לשון הרע כמשמעותה בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן "חוק איסור לשון הרע").

עוד קבעה השופטת המלומדת כי חוק איסור לשון הרע חל גם על פרסומים באנטרנט, תוך התאמת הפירסום "לשינויים המתחייבים" המתייחסים לטיב הפירסום, למהותו , לנגישותו , למשקל שהציבור מתייחס לו וכיוצ"ב (והשופטת הפניתה לרע"א 4447 /07 רמי מור נ' אי. טי. סי (1995 החברה לשרותי בזק בנלאומיים בע"מ, ניתן ב-25/3/10 ולע"א 1622/09 גוגל ישראל נ' חבק ברוקרטוב ואח').

בתוך הפוסטים לא הייתה כל היתייחסות למנשרים שהמשיב הפיץ.

בע"א 8345-08 עופר בן נתן נ' מוחמד בכרי, פ"ד ס"ה(1) 567, כתב כב' השופט דנציגר כדלקמן: "53. הבחינה המהותית של זהוי הפרט מתיישבת היטב עם אופייה של הזכות לשם טוב. זכות זו נוגעת להערכת האדם על ידי סביבתו הקרובה והרחוקה. היא אינה מגינה על רגשותיו של הפרט לכשעצמן. משכך, מתחייבת המסקנה כי בכל מקרה ומקרה יש לבחון האם הערכת הסביבה כלפי הפרט עלולה הייתה להשתנות כתוצאה מן הפירסום. ככל שהדברים נוגעים לדרישת הזיהוי, מתבטא הדבר בבחינה, על פי מדד אובייקטיבי, האם האדם הסביר היה קושר בין הדברים לבין הפרט ומזהה אותם כמי שהתייחסו אליו. בהיעדר זהוי של הפרט וייחוס הדברים אליו - לא עלולה להגרם פגיעה בשמו הטוב אף אם הוא עצמו חש שרגשותיו נפגעו. המבחן האובייקטיבי נגזר ממהות הזכות לשם טוב - הערכת הסביבה את הפרט (השוו: ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג(2) 333, 337 (1989); ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, 293 (1977)].

...

בע"א 8345-08 עופר בן נתן נ' מוחמד בכרי, פ"ד ס"ה(1) 567, כתב כב' השופט דנציגר כדלקמן: "53. הבחינה המהותית של זיהוי הפרט מתיישבת היטב עם אופייה של הזכות לשם טוב. זכות זו נוגעת להערכת האדם על ידי סביבתו הקרובה והרחוקה. היא אינה מגינה על רגשותיו של הפרט לכשעצמן. משכך, מתחייבת המסקנה כי בכל מקרה ומקרה יש לבחון האם הערכת הסביבה כלפי הפרט עלולה הייתה להשתנות כתוצאה מן הפרסום. ככל שהדברים נוגעים לדרישת הזיהוי, מתבטא הדבר בבחינה, על פי מדד אובייקטיבי, האם האדם הסביר היה קושר בין הדברים לבין הפרט ומזהה אותם כמי שהתייחסו אליו. בהעדר זיהוי של הפרט וייחוס הדברים אליו - לא עלולה להיגרם פגיעה בשמו הטוב אף אם הוא עצמו חש שרגשותיו נפגעו. המבחן האובייקטיבי נגזר ממהות הזכות לשם טוב - הערכת הסביבה את הפרט (השוו: ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג(2) 333, 337 (1989); ע"א 723/74 הוצאת עתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, 293 (1977)].

בשאלה אם ניתן לקבוע כי הקורא הסביר, לפי המבחן האוביקטיבי, היה מבין כי הכוונה היא למערער, אני סבורה שנכון פסק בית משפט קמא כאשר קבע, כי אכן שוכנע שכך הוא.

לפיכך, הערעור נדחה.

התובעים ב-ת.א. 36739-11-15, בעלים של מקומון בשם "כוכב נשר" המופץ באיזור נשר והסביבה (להלן: "אהרונוביץ" "אהרוני" "המקומון" בהתאמה).

תביעת אהרונוביץ' ואהרוני מתייחסת לפוסטים שונים שפירסם זינו ברשת החברתית פייסבוק, שנועדו להשפיל ולבזות אותם ובמסגרתם הוציא נגדם, לפי הטענה, לשון הרע.

הפסיקה החילה את המבחן האובייקטיבי, וקבעה, כי פירסום ייחשב כ"לשון הרע", אם ייתפש ככזה על ידי האדם הסביר (ע"א 723/74 הוצאת עתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל בע"מ פ"ד לא(2) 281, 293; ע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד לט(4) 734, 740), לפיכך יש לבדוק מה הייתה היתרשמותו של הקורא הסביר וראה ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג(2)333, בעמ' 337 שם נאמר מפי כב' הש' מלץ כי: "ההלכה היא, שאין חשיבות לשאלה מה הייתה כוונתו של המפרסם מחד גיסא, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים מאידך גיסא. המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מייחס למלים". סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע מגדיר פירסום כך: "(א) פירסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמוית, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

...

נוכח העובדה כי לא מדובר בלשון הרע דין התביעה להידחות.

לא מצאתי שאהרונוביץ' ואהרוני מתנכלים לזינו באופן אישי ועושים שימוש באמצעי התקשורת שבשליטתם על מנת להכפיש את שמו, ומכל מקום נחה דעתי כי עומדת לנתבעים הגנת "אמת דיברתי" (סעיף 15 (2) והגנת תום הלב, סעיף 15(4).

אשר על כן אני דוחה את שתי התביעות באופן הדדי.

בפני תביעת לשון הרע בגין משלוח העתק של פוסט שנכתב על ידי צד ג' אותו הפיץ הנתבע למספר ספור של אנשים, היתייחסות לפוסט זה במסגרת תגובה, וכן פניה לתורם לאגודת התובעת.

ראוי לציין בהקשר זה את דבריו של מר מנשה אמיר, מבכירי העיתונאי בישראל בתחום איראן: "זאת אומרת שכשאתה ראית את הפוסט של מאי מניו זילנד, חשבת שמדובר בלשון הרע? ת. בודאי... זה לשון הרע, ודברי שקר והבלים." באופן דומה ציין גם מר בבק יצחקי, אף הוא מבכירי העיתונאים לנושא איראן, בנוגע לתוכן הפוסט "כולו שקר, דברים שאם היא הייתה פה (כותבת הפוסט – ח.ב.), היא הייתה עכשיו עומדת למשפט." (עמ' 42 ש' 21-24).

...

לאור כל האמור, הפוסט האמור עונה לכדי לשון הרע על פי סעיף 2 לחוק, לא רק בהיבט האישי-פרטי, כי אם יש בו גם כדי לפגוע במעמדה ועיסוקה.

כמו כן, תגובתו למאזינה מחזקת מסקנה זו, שעה שכלל לא ברור מדוע ענה למאזינה כפי שענה ללא כל שלילה או הסתייגות מהדברים החמורים האמורים בו. גם בסיכומיו לא ניתן הסבר בנוגע לכך, שכן ככל ולטענתו המשיך לברר את נושא הפוסט עם מר פור אתהאד על מנת לברר את מהיימנות המידע, הרי שהוא המשיך לגולל את התוכן האמור גם בפני אנשים נוספים, ובכך יש כדי להעצים את הפגיעה באמצעות הפוסט ולא להחליש את הפגיעה.

לסיכום: לאור כך, באיזון בין חומרת הפוסט, ההפצה הגורפת על ידי מאי, כותבת הפוסט, אל מול פעולות הנתבע, ומנגד הניסיון של הנתבע לפגוע בה כמתחרה בו, בכוונה לפגוע, מצאתי כי הנתבע ישלם לתובעת סכום של 20,000 ₪, בהתאם לסעיף 7א לחוק, כפיצוי כולל בגין כל השיתופים והאמירות כנגד התובעת, וללא צורך בהוכחת נזק.

בעיניין ריימר, היתייחס בית המשפט העליון להגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע כך: "בקביעתה של הגנה זו ביקש המחוקק לקבוע איזון עדין בין השמירה על שמו הטוב של אדם לבין הצורך לאפשר לבני הציבור להתלונן בפני המישטרה על עבירות שבוצעו, ובכך לעודד הבאתם של עבריינים לדין, מבלי שהמתלוננים יעמדו בפני הסיכון של תביעה בגין לשון הרע. הצורך להבטיח את האיזון האמור הוא הקובע את הדרך הראויה לפירושו של מושג תום הלב בסעיף 15 (8) האמור. נראה לי, כי עלינו לפרש את "תום הלב" בהקשרה של הגנה זו כמתייחס לאמונה של המפרסם באמיתות הפירסום.

הפרסומים בפייסבוק במהלך חודש ספטמבר 2017 פירסמה ענת מספר תגוביות בפוסט שפורסם ברשת הפייסבוק בקשר לכתבה באתר 'אשקלון פוסט' אשר היתייחס לסגירת החנות.

בעיניין הוצאת עתון הארץ הוטעם כי "המבחן בדבר קיום לשון הרע לפי סעיף 1 איננו מתמצה בתחושת העלבון הסובייקטיבית של הפרט, עליו נסב הדיבור או הכתב המייחס לו דברים פוגעים, אלא יסודו אובייקטיבי, היינו מה השפעתם או זיקתם של דברי לשון הרע להערכה לה זוכה הפרט התובע בעיני הבריות". ברע"א 1239/19 שאול נ' חברת ניידלי תיקשורת בע"מ (פורסם בנבו, 8.1.20) נפסק כי יש להחיל את דיני לשון הרע בזירת הרשתות החברתיות, תוך שנקבע בהקשר זה כי: "..החלה זו צריכה להיתחשב בין היתר במאפיינים השונים של רשת האנטרנט. כך, יש לתת את הדעת לכך שרשתות חברתיות הפכו להיות זירה מרכזית של מידע ודעות, מעין "כיכר העיר (וההפניות שם) [...] לצד זאת, יש להכיר גם בחסרונות מסוימים המאפיינים, למרבה הצער, את השיח ברשתות החברתיות לא אחת. כך, הנגישות והזמינות של המדיה החברתית מאפשרת גם הפצה מהירה ורחבה של פירסומי הסתה ושנאה, מידע כוזב ומטעה ... או פרסומים פוגעניים ומכפישים .. (פסקות 35-37).

...

לפיכך, התביעה שכנגד בגין רכיב זה נדחית.

משכך, התביעה שכנגד לפיצוי בגין עגמת נפש נדחית.

סוף דבר תביעתו של גדי נגד ענת נדחית, למעט בעילת לשון הרע, בגינה תשלם ענת לגדי סך של 7,000 ₪.