תביעת לשון הרע בגין הפצת מכתבים מכפישים

תביעת לשון הרע בגין פירסומי הנתבע נגד עריית כפר סבא ונושאי משרה בה. בתביעה, המפרטת 15 פרסומים של הנתבע, התבקש סעד של פיצויים בסך 500,000 ₪, וכן צו למניעת פרסומים עתידיים וצו עשה לפירסום תיקון או הכחשה.

הנתבע פעל באופן בלתי מאורגן וללא ייצוג משפטי, ופרט להתנגדויות ולהליכים משפטיים שהגיעו עד לבית המשפט העליון ושהסתיימו בדחיית טענותיו (עע"ם 7503/18 נאנס נ' עריית כפר-סבא ואח' (30.10.19)) הביע הנתבע את היתנגדותו בדרך של פרסומים רבים נגד הערייה ונושאי המשרה בה. רוב הפרסומים נעשו בדרך של הודעות דוא"ל לגורמים בערייה ולתושבי השכונה, פירסום אחד נעשה בדרך של הפצת מכתב בתיבות דואר של תושבי השכונה ואחד בדרך של תגובה ב"פייסבוק".

עמדה על כך כב' השופטת א' פרוקצ'יה בע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי (4.8.08) (להלן: עניין "נודלמן") בפיסקה 32 לפסק הדין: "המשקל המיוחד הניתן לחופש הביטוי במישור הצבורי אינו בלתי מוגבל. הוא נבחן על פי מהותו וטיבו בנסיבות המקרה. הוא נשקל מצד אחד, על פי מידת חשיבותו האמיתית לחופש הביטוי. מנגד, הוא נבחן על פי מהותה ומידתה של הפגיעה בשמו הטוב ובכבודו של האדם. גם איש ציבור החושף עצמו למערבולת החיים הציבוריים ומסכים בכך לקבל על עצמו מידה מסוימת של נטל חשיפה ובקורת ציבורית, אינו הופך בכל את שמו הטוב ואת כבודו האנושי להפקר. איש הציבור לא הסכים בנטילת תפקיד צבורי להפקיד לחלוטין את כבודו האישי, והחוק, באיזונים שיצר, מגן גם על בעל תפקיד צבורי לבל יהפוך שמו הטוב למרמס בכפוף למתן משקל ראוי לחופש הביטוי כערך צבורי בעל חשיבות. החוק לא התיר בכל מצב מעשי השמצה והשתלחות באנשי ציבור בשם חופש הביטוי, ולא היקנה הגנה לפוגע גם אם הביטוי הוא הבעת דיעה על איש ציבור, בנסיבות בהן לא נתקיים בפוגע יסוד של תום לב..." (וראו למשל את דברי כב' השופט (כתוארו אז) א' ריבלין בע"א 9462/04 מורדוב נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד ס(4) 13, 27 [2005]).

יצוין כי בפסיקה נדונה השאלה האם ניתן לפסוק פיצויים על יסוד סעיף 7א האמור לתאגיד, שלא הוכיח שניגרם לו נזק ממון, והובעו גישות שונות לעניין זה. הגישה השוללת פסיקת פיצויים ללא הוכחת נזק לתאגיד, נסמכת על סעיף 10 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] שלפיו "תאגיד לא ייפרע פיצויים בשל עוולה אלא אם גרמה לו נזק" וכן על התפיסה העקרונית שלפיה "לתאגיד אין נפש ולא יכולה להגרם לו עוגמת-נפש. אדם זכאי לפיצויים בגין השפלתו בעיני הבריות גם אם לעצם הפגיעה לא הייתה תוצאה ממונית. לא כן תאגיד. על מנת שייזכה בפיצויים עליו להוכיח שפרסום לשון הרע על אודותיו גרם לפגיעה ממונית בנכסיו או בעסקיו" (דברי כב' השופט נ' סולברג בת"א (מחוזי י-ם) 8069/06 החברה לאוטומציה במינהל השילטון המקומי בע"מ נ' גור (13.7.09) בפיסקה 31 לפסק הדין; ת"א (מחוזי-ת"א 1108/07 עדי חן תעשיות עדינות 1991 בע"מ נ' אומטיים הפצה בע"מ (29.8.18) בפיסקה 137 לפסק הדין).

...

ברם, בחינת הפרסומים מעלה כי הגשת הפרסומים הנוספים של הנתבע אינם מגבשים עוולה של לשון הרע, ולהיפך, יש בהם כדי לתמוך במסקנה כי הנתבע הפנים את חשיבות הבעת ביקורת במסגרת הגבולות המותרים.

בסיכומו של דבר, בגין 8 הפרסומים שנמצא שהנתבע ביצע עוולת לשון הרע ביחס אליהם, מצאתי לחייב את הנתבע בסך כולל של 27,000 ₪.

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה, ביחס ל- 8 פרסומים.

המשיב טוען בכתב תביעתו כי ביום 11.1.15 המבקש הפיץ מכתב לתורמים של העמותה בתפוצה של למעלה מ- 10,000 תורמים, לפיו המשיב חדל לייצג את קהילות השומרון ואינו מורשה לגבות תרומות מטעם השומרון בחו"ל, ובהפצת מכתב זה ביצעו הנתבעים "פירסום לשון הרע". לטענת המשיב, נגרמו לו נזקים בשל פעולות המבקש אשר בעטיים נפגעו שמו הטוב ומשלח ידו, ולכן על המבקש לפצותו מכוח סעיפים 1(3) ו- 7א (ג) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"א-1965.

גם בהקשר זה יש לשוב ולהפנות לטענת הנתבעת בכתב ההגנה כי מכתב זה ניכתב "בתוקף תפקידו של הנתבע אצל הנתבעת 2 בשמה ולבקשתה". ולפיכך מכח מה נטענת טענת זדון ? אוסיף ואציין בהקשר זה כי אין מדובר בפירסום שהמשתקף ממנו הוא דברי בלע והשמצות המכוונות נגד התובע.

...

בנוסף, טען המשיב כי הוא לא טען את טיעוניו המשפטיים בתביעתו מכוח פקודת הנזיקין ואין מקום לקבל את טענות המבקש בבקשתו להעניק לו "חסינות" ציבורית (סע' 20 לתגובת המשיב) אינני מקבלת טענה זו. ראו לעניין זה ברע"א (ת"א) 26071-11-11 מדינת ישראל היועץ המשפטי לממשלה נ' אהוד אולמרט: "בשולי סעיף זה נתתי דעתי לטענת ב"כ המשיב, שלפיה החסינות לא תינתן לעובד הציבור, שעה שנתבע בגין לשון הרע, אך אין בידי לקבל טענתו. די בכך, שאין בסעיף 7א לפקודה כל הגבלה על עילות התביעה החוסות בצילו, ולו בעקיפין, כדי לדחות את הטענה. זאת ועוד, מקובלים עלי בהקשר זה גם הטעמים שהובאו במאמרן של קלהורה וברדנשטיין (שם עמוד 345), מדוע יש להחיל את החסינות גם על תביעות לשון הרע, וכמות שנקבע במספר פסקי דין בעניין שהכירו בחסינות מפני תביעות לשון הרע (פס"ד הולנדר)." לפיכך, יש להחיל חסינות עובד ציבור גם על תביעות לשון הרע.

לאור האמור במכתב, והגם שטרם נעשה מבחן עובדתי לנכונות טענות מי מבין הצדדים, אני סבורה כי מדובר בפעולה של עובד ציבור תוך כדי מילוי תפקידו השילטוני.

מעבר לכל, כאמור הנתבעת 2 טענה בכתב הגנתה כי "מכתב זה נכתב על ידי הנתבע מתוקף תפקידו אצל נתבעת 2 ובשמה לבקשת העמותה". עוד טענה הנתבעת 2 בכתב ההגנה (בסעיף 36): "היות שהנתבעת מייצגת את היישובים והקהילות בשומרון, הייתה זו חובתו של הנתבע להוציא את מכתב ובכלל זה מתוקף חובתו הבסיסית ליידע" לפיכך, אני סבורה כי יש לראות את המכתב כנכתב תוך מילוי תפקידו השלטוני של המבקש.

על כן אני סבורה כי בענייננו יש לקבוע כי חל סעיף 7א. לפקודת הנזיקין.

התובעת סבורה כי בדברי הנתבע יש משום הפצת לשון הרע, ואילו הנתבע גורס כי תלונתו חוסה תחת ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965, על פי סעיף 15(8) לו. (להלן: "החוק").

ראיות התובעת התובעת, חברה בע"מ העוסקת בציפוי, שיווק והפצה של לוחות עץ, העידה באמצעות מצהירה מר ערן קרפנר, יועצה המשפטי, בתצהירו ת/1, כי הנתבע מס' 1, עו"ד חנוך ארליך, שיגר מכתב בשם לקוחו מר מאיר פלבסקי, הנתבע מס' 2, המטיל דופי בעבודות התובעת והמהווה השמצה ולשון הרע בדבר פיזור חומרים רעילים, כמשמעה בחוק.

מעמד הנתבע מס' 1 בהתייחס לנתבע מס' 1, עורך דין חנוך ארליך, סבורה אנכי כי, כטענתו, לא היה מקום לתבעו בתביעת לשון הרע שעה שייצג את שולחו במשלוח המכתבים המשמיצים בתוקף תפקידו כעורך דין.

...

לבסוף, מציין הוא "לסיכום" כדלקמן: "לסיכום: "מקור הפורמייקה" הינו למעשה מקור חמור לפורמלדהיד; הוא מסכן את בריאות עובדי המפעל, אשר אינם מוגנים בכל דרך שהיא, לקוחותיו, עובדי מפעלים בסביבה ואחרים.

לפיכך, התביעה נגד הנתבע עו"ד חנוך ארליך נדחית.

התביעה מתקבלת כלפי הנתבע מס' 2, מר מאיר פלבסקי, בסך כולל של 200,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

התובעת נפגעה מאוד מהעובדה שהנהלת החברה הפיצה מכתבי רישמי בזדון בין עמיתיה לעבודה –"החל מחברי נציגות העובדים". פירסום הדברים בפועל הוכח כאשר חברות ועד עובדים- שלא היה להם כל צורך בעיון במכתב- ראו את ההאשמות השקריות במכתב.

האמירות והטענות הכוזבות והמשפילות הכלולות בסע' 1-4 וכן סע' 8 למכתב ההשמצות, מהוות מקרה מובהק של פירסום לשון הרע, כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה -1965 (להלן- חוק איסור לשון הרע).

לדעתנו, קיימים שיקולים כבדי משקל התומכים בצמצום האפשרות לתבוע על לשון הרע בגין מכתבים שכאלה, שכן החלה דווקנית של כללי לשון הרע, ובכללה, דרישת "האמת דברתי", עשויה ליצור אפקט מצנן על דרך פעולה לגיטימית של המעסיק, מחד גיסא, ועל היתייחסות של העובד/ת בנוגע לטענות המופנות כנגדו/ה, מאידך גיסא.

...

במקרה דנא לא נתבע סעד מכוחו של חוק היסוד הנזכר ולפיכך דין התביעה בעניין חוק הגנת הפרטיות להידחות על הסף.

דא עקא, החברה לא פגעה בפרטיותה של התובעת כלל ועיקר ולא מצאנו כי זו נהגה בחוסר תום לב כלפיה.

סוף דבר אשר על כן, דין התביעה להידחות על כל סעדיה.

למותר לציין שהתובע ייחס את הפצת המכתבים וכתיבתם לגב' ממן ובגין כך אף הגיש נגדה תביעה ללשון הרע שהתנהלה בבית משפט לעינייני מישפחה, כאמור ברישא לפסק דין זה. על כן, ניתן לומר, שניתוק הקשר שבין הנתבעת לגב' ממן מיד עם מסירת הרשימה ובהיעדר מערכת יחסים ביניהן לפני ואחרי מסירת הרשימה, ולאחר שלא הוכחה כל מעורבות של הנתבעת בכתיבת המכתבים ו/או בפירסומם ו/או בהפצתם, מביא למסקנה שהנתבעת אינה מעורבת בפירסום לשון הרע שהתובע מבקש לייחס לה כמעוולת משותפת עם גב' ממן או אחר ואף לא מכוח ס' 11 לחוק לשון הרע הרואה "באדם שהביא את דבר לשון הרע לאמצעי התיקשורת וגרם בכך לפרסומו" רביעית, נוכח האמור לעיל, אני סבור שיש לאבחן בין ארוע מסירת הרשימה לגב' ממן ובין ארוע כתיבת המכתבים ופרסומם ו/או הפצתם בהמשך ובמקום אחר (נהריה) ויש לקבוע שחלה בעניינינו, דוקטרינת "ריחוק הנזק" (לגבי יישום דוקטרינת ריחוק הנזק בעוולת לשון הרע ראה ת"א (י-ם) 1133/99 נתן שרנסקי נגד יולי נודלמן) .

איני סבור שיש לידרוש מהנתבעת 1 שתעלה על דעתה שבכוונת מאן דהוא להשתמש ברשימה לצורך פירסום מכתבים משמיצים אודות התובע כל שכן, כאשר אין ברשימה כל פירוט באשר לתוכן התיקים בהם מעורב התובע בין כתובע ובין כנתבע ולא הוכח כיצד ניתן היה לדלות מהרשימה עצמה את סיפורי המעשה שפורסמו במכתבים שהופצו לכאורה.

...

(ראו גם: פרשת פלוני, בעמ' 32) לאור האמור, אני קובע כי הגנה זו אינה קמה לנתבעת 1.

עם זאת, מאחר שלא הוכח כל קשר בין הנתבעת 1 לבין הגב' ממן, אני סבור שניתן לקבוע כי הנתבעת 1 לא התכוונה לפגוע בתובע בעת מתן הרשימה.

(ראו: סעיף 22(2) לחוק הגנת הפרטיות) במקרה דנן לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ושמעתי את עדויותיהם ובראי הפיצויים שכבר נפסקו לתובע בפסק הדין, (שהתנהל בינו לבין גב' ממן בבית המשפט לענייני משפחה), וסעיף 22(2) לחוק הגנת הפרטיות, אני סבור שיש לקבוע פיצוי בסך 5000 ₪ שעל הנתבעות לשלם לתובע ביחד ולחוד.