עוד הוסיף בהחלטתו כי ישנו קושי משמעותי להגיש תביעה בעילת לשון הרע בגין דברים הנאמרים בהליך משפטי תוך שציין כי אין בהחלטתו כדי לגרוע מזכותן של התובעות להגיש תביעה נפרדת.
בהתייחס להקף ההגנה נקבע, כי מדובר בהקף רחב המשתרע לא רק על מה שנאמר באולם בית המשפט, אלא על כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, וכדברי כב' המשנה לנשיאה, השופט ריבלין:
"אולם התפיסה המשתקפת בחוק איסור לשון הרע היא שאין להגביל את ההתבטאויות תוך כדי ההליך המשפטי באמצעות חוק זה. המטרה היא למנוע מצב שבו הגורמים המעורבים בהליך ירסנו את עצמם יתר על המידה באופן שיחבל בתקינות ההליך (ראו ע"פ 53/49 וייל נ' היועץ המשפט, פ"ד ג 93, 103-104). לאור חשיבותה של ההגנה נקבע כי ההגנה שבסעיף 13(5) תחול לא רק על דברים שנאמרים באולם המשפט אלא היא חלה על "כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנידרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה" (ע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 620, 624; עניין אבי יצחק הנ"ל, בעמ' 93-88)".
"
ובהמשך- "מכל מקום, הדין המצוי – סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע – אינו כולל הגבלה תכנית כלשהיא, ולא זו בלבד אלא שכאמור הגבלה שהייתה בחוק בעבר הוסרה ממנו מפורשות. ברי לחלוטין כי המחוקק ביקש לחסום את כניסתו של חוק איסור לשון הרע לאולם המשפט (במובן הרחב), וזאת ככל הנראה מתוך השקפה שסדקים במחסום עלולים להחדיר מורא ללב המשתתפים בדיון המשפטי ולהקשות עליהם למלא את תפקידם. אין בית המשפט יכול ואין זה ראוי שיצוק אל החוק תוכן רצוי, לדעתו, העומד בנגוד ברור לכוונה המפורשת של המחוקק. במקרה זה, כאמור, הבהיר עצמו היטב המחוקק הן בדרך החיוב הן בדרך השלילה – וכל ניסיון להיתנער מכוונת המחוקק אינו ראוי..."
המסקנה, אם כן, הנה כי לשון החוק מציבה תנאי אחד ויחיד לקיומה של ההגנה הנ"ל - אמירת הדברים "תוך כדי דיון", תוך הענקת פרשנות רחבה למונח זה.
בעניינינו, התובעות הגישו תביעתן בגין עדות שקר המיוחסת לנתבע תוך שהן טוענות כי מדובר בלשון הרע.
...
יש להפעיל סנקציה זו במשורה ורק במקרים בהם ברור כי אין התובע יכול לזכות, על יסוד טענותיו בכתב התביעה, בסעד המבוקש על ידו.
"
ובהמשך- "מכל מקום, הדין המצוי – סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע – אינו כולל הגבלה תכנית כלשהי, ולא זו בלבד אלא שכאמור הגבלה שהייתה בחוק בעבר הוסרה ממנו מפורשות. ברי לחלוטין כי המחוקק ביקש לחסום את כניסתו של חוק איסור לשון הרע לאולם המשפט (במובן הרחב), וזאת ככל הנראה מתוך השקפה שסדקים במחסום עלולים להחדיר מורא ללב המשתתפים בדיון המשפטי ולהקשות עליהם למלא את תפקידם. אין בית המשפט יכול ואין זה ראוי שיצוק אל החוק תוכן רצוי, לדעתו, העומד בניגוד ברור לכוונה המפורשת של המחוקק. במקרה זה, כאמור, הבהיר עצמו היטב המחוקק הן בדרך החיוב הן בדרך השלילה – וכל ניסיון להתנער מכוונת המחוקק אינו ראוי..."
המסקנה, אם כן, הינה כי לשון החוק מציבה תנאי אחד ויחיד לקיומה של ההגנה הנ"ל - אמירת הדברים "תוך כדי דיון", תוך הענקת פרשנות רחבה למונח זה.
בענייננו, התובעות הגישו תביעתן בגין עדות שקר המיוחסת לנתבע תוך שהן טוענות כי מדובר בלשון הרע.
לאור כל האמור לעיל ומשגם אם יעלה בידי התובעות להוכיח את כל הנטען על ידן בכתב התביעה לא תהיינה זכאיות לסעד הנתבע על ידן, אני נעתרת לבקשה ומורה על מחיקת התביעה על הסף.
