העתקנו באריכות טענות ומענות הצדדים בדיונים הרבים שהתנהלו בתיק זה, דיונים שהחלו כשנפתח הרכב בית דיננו ונמשכו בהרכביו השונים של בית הדין עד שהחתום מטה חדל לכהן כאב"ד.
תמצית טענות הבעל (בלשונו) בכתב תביעתו ובשני סבבי הדיונים שנערכו בבית הדין (בתחילה בתביעות הגירושין ושלום הבית של הצדדים ואחר כך בתיק תביעת הכתובה) היא כדלהלן:
האשה רבה איתי על כל דבר.
כמו כן האשה סירבה להרחבת הסדרי השהות בין הבעל לילד, סירבה לערוך ייעוץ נישואין פרטי מהיר ויעיל יותר שאומנם הצריך הישתתפות בתשלום, אך יכול היה לתת פיתרון מהיר, והסכימה רק לגישור באמצעות לישכת הרווחה – דבר המסרבל את ההליך והמפחית את הסכויים לשלום בית.
אני מסכים למסקנתו באשר לסכום הכתובה המגיע לאשה, אך לא מטעמו, אלא פשוט מהנתונים העובדתיים הקיימים במקרה זה:
האבחנה העולה מהנתונים העובדתיים במקרה זה היא כי מדובר בזוג חסר בשלות לחיי הנישואין:
לאשה היה קשה מאוד להתנתק ממשפחתה, מה שגרם לכך שהבעל אשר מקום עבודתו ב[א'] היה מרוחק ממקום מגורי משפחתה של האשה שמתגוררים ב[נ'], וכאמור האשה לא הייתה מוכנה להעתיק את מגוריה מקרבת משפחתה ב[נ'] לאיזור מגורים קרוב למקום עבודת הבעל.
...
ובמקומות אחרים מצאנו שמושיבים נאמנים ביניהם לברר בשל מי הרעה הזאת עיין (אבן העזר סימן קנד סעיף ג) ברמ"א: "ואם אינו ידוע מי הגורם, אין הבעל נאמן לומר שהיא המתחלת, שכל הנשים בחזקת כשרות, ומושיבים ביניהם אחרים לראות בשל מי הרעה הזאת" (וכן כתב גם בסימן עד סעיף י).
סוף דבר אף שבנדון דידן יש חזקת חיוב כתובה.
זו מציאות שכל זוג מבין אותה שאין מנוס מלעבור להתגורר יחדיו באזור מקום עבודתו של הבעל שהוא מקור הפרנסה למשפחה.