תביעת כתובה לאחר ויתור לכאורה בהסכם גירושין

דיון והכרעה מסגרת הדיון – חוק יחסי ממון בתיק זה לא קיבלו הצדדים בפירוש לידון בחובות וזכויות כפי חוק יחסי ממון, אך למרות זאת אין ספק שהם קיבלו עליהם את הוראות החוק והפסיקה המקובלת שעל פיו, כפי שתי הראיות דלהלן: בהסכם הגירושין של הצדדים מיום 1/11/2017 נאמר: ביה"ד ידון בתביעה הכתובה לאחר סידור הגט ולאחר הכרעת ביה"ד בנושא הרכושי והצדדים מסמיכים את ביה"ד להכריע בתביעת הכתובה על פי שיקול דעת ביה"ד לפי סעיף 79א לחוק בית המשפט.

עכ"ד. ולפ"ז במקרה של הנתה"מ שהבעלים הראשונים קיבלו בחזרה את השדה שלהם, הרי זה כמשתרשי ליה או כממון שהבעלים ידע ממנו, שאין דברי התוס' והש"ך תקפים כה"ג. ולכאורה נראה שהנתה"מ מפרש את דברי התוס' והש"ך בדרך אחרת מהשערי יושר והברכת שמואל, שלפי הנתה"מ כאשר הוא מכוין לתועלת עצמו הרי זה כמוותר ומוחל מראש על זכות תביעה של ההנאה, והו"ל כנותן את הנאת הממון לחברו במתנה, ואחר שזכה חברו בממון, שוב אינו יכול לחזור בו ולתבוע את חזרתו.

...

אבל הרי לא מסתבר כלל שדעתו של האיש בתקופה ההיא הייתה לקבל החזר על השבחת חלקה של האישה בדירה, שהרי שיערו חכמים שבסתמא האיש שמשקיע בנכסי מלוג מוחל על הוצאותיו כמפורש בדברי הריטב"א. ולכן בסתמא, הגם שהאיש ואישה נדונים לכאורה כשותפים, מ"מ חל כאן הדין של מה שאכל אכל לפי הריטב"א מצד אומדנא שמחל על תביעתו, וזהו בכלל הדין של יורד לשדה חברו כשעושה לטובת עצמו, דיש אומדנא שמחל עת תביעת החזר הוצאתיו כמבואר בנתה"מ סימן רל"ו. סיכום לסיכום כל האמור, בנסיבות הקיימות, האישה מוחזקת בשווה בדמי המכירה העתידים להיכנס על הדירה המשותפת שנמכרה.

הוצאה ממוחזק בנידוננו אנו מחייבים את האישה ומוצאים ממון מהאישה, שהרי עסקינן גם בחובות שהם רק על שם האיש, ואנו באים להטיל חוב זה על האישה, ולכאורה איך נחייב את האישה בחוב שאינו שלה אלא של האיש?! מצינו בשו"ע חושן משפט סימן עז י: איש ואשתו שלוו מאחד היא חייבת לפרוע החצי מכתובתה ואם הבעל או יורשיו פרעו כל החוב חוזרים ונפרעים ממנה החצי ואם הבעל קיים והיא טוענת אתה לקחת כל המעות אלא שאני נכנסתי עמך בשטר אינה נאמנת אלא במיגו דפרעתיך.

מסקנה יש לדחות את טענות האישה, הטוענת שעל הבעל-האב לשאת לבדו בחובות המשותפים, והוא הדין גם בחוב שהינו ע"ש בלבד, על האישה לפרוע חציה, וכן נדחית הטענה שהחובות הינם בגין הוצאות מופרזות של הבעל, וזאת מאחר שדמי ההלוואה שימשו את הזוג לכלכלתם, לצורכם ולחיתון הילדים המשותפים, והאישה לא התנגדה לכך.

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק 1188591/2 בבית הדין הרבני האיזורי חיפה לפני כבוד הדיינים: הרב אברהם מאיר שלוש – ראב"ד, הרב אפרים בוגרד, הרב בן ציון טופיק התובעת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד גיא אופיר) הנתבע: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד דורית ענבר-סברדליק) הנידון: תביעת כתובה לאחר שויתרה על כתובה בהסכם גירושין החלטה

תאור העובדות הצדדים חתמו על הסכם שקבל תוקף פסק דין בערכאה אחרת ביום ד' בתמוז תשע"ו (10.7.16) ובו נקבע לכאורה (סעיף 11 אות ט) כי האשה וויתרה על כתובתה, וכדלהלן: כמו-כן, האשה מוותרת על מזונות אשה ועל כתובתה בהיתחשב בכך שסכום כתובתה קוזז משווי המיגרש בסך של חמישים אלף ₪.

...

פסק הדין הנזכר אושר בבית הדין הגדול בפסק דין מיום י"ז בחשון תשע"ד (21.10.13 תיק 845961/2) והערעור נדחה במדוכ'ה. ועל כל זאת, המבקשת עצמה העותרת כעת לביטול ההסכם, הגישה בעבר בערכאה אחרת תביעה לאכיפת ההסכם, וברור שלא ניתן להטות את התביעה מצד אל צד לפי העניין.

וחמישתו יוסף עליו, גם טענת המבקשת שהוויתור על הכתובה הינו רק על עיקר הכתובה ולא על התוספת דינה להידחות, שהרי מבואר באבן העזר (סימן צג סעיף י) 'כל המוכרת או מוחלת סתם, מכרה ומחלה התוספת עם העיקר' ע"ש. נמצא אפוא כי וויתור הכתובה הינו כללי.

וי'ו מוסיף על ענין ראשון, אף טענת המבקשת לביטול סעיף וויתור הכתובה מאחר ולא התקיים הקיזוז דינה להידחות.

  יום לפני סידור הגט הביא בית הדין את הצדדים להסכם גירושין, לפיו הצדדים יתגרשו מיידית, והאשה תהיה זכאית לכתובה בסכום מופחת של ארבעים אלף ש"ח.  בהסכם צוין כי "סך זה ישולם עם סיום ההליך הרכושי בבית המשפט לעינייני מישפחה".  הרקע לתוספת זו היה דברי הדיין בפרוטוקול הדיון מאותו יום (במהלך הניסיון להביאם להסכם): "אם היא תקבל שם מעבר למה שמגיע לה לא תקבל את הכתובה, ואם לא תקבל אפשר לידון בעיניין הכתובה אם מגיע לה".  כמו כן, קדמה לכך הבהרת בית הדין מיום י' באייר תשע"ב (2.5.12), כדלהלן: לאחר עיון בבקשה, בתגובה ובתגובה לתגובה מבהיר בית הדין: בכל תביעה של כתובה ופצוי בזמן שיש תביעה רכושית בבית המשפט ממתין בית הדין להחלטת בית המשפט בעיניין הזכויות, ואם יתברר שהאשה זכתה שלא על פי דין תורה בחלקו של הבעל, גם אם בית הדין פסק שזכותה של האשה לכתובה – יקוזז מכתובתה את מה שקבלה שלא כדין תורה בבית המשפט, 'אין כפל מתנות'.

דא עקא: לנוכח דרישת הבעל שהאשה תוותר על הכתובה, לא היה אפשר לקדם את הגירושין ללא דיון בעילות הגירושין שהן גם העילות לתביעת הכתובה.

מעיון בהסכם הגירושין המופיע בפרוטוקול הדיון בבית הדין, ההסכם שאושר ושניתן לו תוקף באותו יום, עולה כי ישנו משפט שלכאורה אפשר לפשוט ממנו את הספק.

...

עוד יש להוסיף שגם השורה האחרונה בהסכם הגירושין "אין באמור כדי לפגוע בזכויות, בטענות או בהליכים שבין הצדדים בבית המשפט לענייני משפחה" – פירושה שגם אם תקבל האישה את תביעתה הרכושית בבית המשפט, ישלם לה הבעל את הסך 40,000 ש"ח תמורת (אי־בירור) תביעת הכתובה והפיצוי בסך של 500,000 ש"ח. לאור האמור, דעתי היא שיש לקבל את הערעור ולקבוע שהבעל חייב לשלם לאישה סך 40,000 ש"ח כדמי כתובה ופיצוי כאמור בהסכם הגירושין למרות קבלתה בנוסף את מחצית הדירה על פי חוק יחסי ממון.

לסיכום: לדעתי, פסקו של בית הדין האזורי בעינו עומד, ומשזכתה האישה במחצית הדירה מכוח חוק יחסי ממון, אין הבעל חייב לשלם לה 40,000 ש"ח בגין כתובתה.

הרב יצחק אלמליח נפסק כדעת הרוב [הערעור נדחה ללא צו להוצאות].

חובת ההודעה האמורה מתיישבת עם מעמדה המיוחד של דירת המגורים, והציפייה הסבירה להמשך מגורים בה. חובת ההודעה אף עולה בקנה אחד עם הראציונאל של סע' 41 סיפא לחוק החוזים (חיוב שלא הוסכם על מועד קיומו, יש לקיים זמן סביר לאחר כריתת החוזה, במועד שעליו הודיע הנושה לחייב זמן סביר מראש), כמו גם עם הראציונאל של סע' 20 לחוק החוזים וסע' 8 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א 1970- .

דחיית תביעה בגין שהוי מותנית בשתי דרישות : הדרישה כי התובע ישתהה באופן המבטא ויתור על זכות תביעתו, והדרישה כי שהוי זה יוביל להרעת מצבו של הנתבע (שם).

באשר לטענת הנתבעת, לקזוז סכום הכתובה על פי הסכם הגירושין – משעה, שמדובר בחוב פסוק וחלוט, אין צורך בהכרעה לעניין קזוז במסגרת פסק דין זה. דין טענת הנתבעת לקזוז סך של 562,000 ₪, בגינו אף הגישה את תביעת הקזוז, להדחות.

על סמך האמור טוענת הנתבעת, שעל התובע לשלם לה מחצית מדמי השכירות ששולמו לכאורה על ידי אמו.

...

התביעה בתמ"ש 15649-06-19 מתקבלת, באופן חלקי, כמפורט להלן: 36.1 .

הנתבעת תשלם לתובע בגין חלקו בדמי השכירות שהתקבלו בגין הדירה בש' את הסכומים 7 הבאים: לתקופה מאמצע חודש נובמבר 2014 ועד לחודש דצמבר 2017 (כולל), סך של 3,350 ₪ לחודש.

הנתבעת תשלם לתובע דמי שימוש ראויים בגין הדירה בב', לתקופה מחודש ינואר 2018 ועד לחודש דצמבר 2019 (כולל), סך של 3,600 ₪ לחודש.

ומסקנתו למעשה בנידון שם, שאם האיש לא הזכיר את הויתור של האישה בשעת הגירושין, וביטל את התנאים ואמר במפורש שמגרש בלי תנאי, חזרת האישה מההסכם אינה פוגעת בכשרות הגט, בפרט לפי מש"כ שתביעת החובות על ידי האישה אינה פוגעת בכשרות הגט.

" דעתו הנחרצת שאין לפקפק בכשרות הגט על אף הפרה ברורה של הסכם הגירושין, אינה מתיישבת לכאורה עם מה שכתב בתשובה אחרת (אה"ע ח"ד סי' קט"ו), בלשון זו: "הינה מפורש בסוף סי' קנ"ד בש"ע אה"ע בסדר הגט של בעל הש"ע סעי' פ"א שכתב הרמ"א מסדר מהר"י מינץ שישאל הרב אחר הכתובה ושתחזיר לבעל הכתובה או תמחול לו כדי שלא יבואו אח"כ לידי קטט מחמת הכתובה ושיאמר הבעל ע"מ כן לא גירש, ולשון או תמחול מפורש בסדר הגט של מהר"מ ר' יוזפש שהוא סדר הגט שנתפשט סי' רי"ח, היינו שאם אין הכתובה בידה תמחול בפני הרב והעדים, והוא מנהג שנתפשט בכל העולם, ודנין כן כל ב"ד, שלכן אם המיגרש לא בקש שיתנו לו שובר אין כותבין הב"ד, ויש שגם אין מזהירין להאשה שתחזיר הכתובה כשתמצאהו מהטעם שכתב מהר"מ יוזפש בביאורו בספר ברכת המים שלו על סדר הגט בסי' רמ"ה, דכיון דבזמננו המנהג פשוט שקודם הנתינה היא מוחלת לו הכתובה בפני הרב והעדים כדלעיל, אם תרצה לגבות הכתובה לא ישמעו לה הב"ד אף אם לא יהיה הרב והעדים בחיים להעיד ע"ז, כי יסמכו הב"ד על המנהג, והובא בספר קב ונקי סימן רמ"ה. ומהאי טעמא כל תביעות ממון שאיתא בסי' ר"כ שאם יש איזה חלוקים ביניהם יתפשרו על ככה, הוא עוד מכ"ש מהכתובה ששייך בזה הטעם דהרמ"א בשם מהר"מ מינץ שלא יבואו לידי קטט ויאמר הבעל ע"מ כן לא גרשה, שלכן לא הוצרך הרמ"א להזכיר גם זה, ורק מהר"מ ר' יוזפש שהאריך ביותר הזכיר גם זה שלא יבואו אינשי לטעות, וממילא איכא החזקה שעשו כן הב"ד, וכל ב"ד שבעולם לא ישמעו אף שיש בידה שטרות החיובים, מצד שידוע לכל ב"ד בעולם שכיון שנתגרשה כבר אין שום תביעות.

דיון זה אינו קשור לדברי הרמ"א בסדר הגט והפוסקים שהזכרנו, דהתם מיירי באופן שלא ידוע בשעת סידור הגט מה הן זכויותיהם הכספיות של הצדדים, ומה יפסק בתביעת הכתובה והרכוש, והדיון הוא האם חוששים שהאיש יטען לאחר הגירושין שאם היה יודע שיחייבו אותו בסכומים ניכרים לא היה מיגרש, ויצא לעז על הגט, ובפוסקים שהובאו בנימוקים שם מיירי באופן שידוע שהאישה זכאית לכתובה, והדיון הוא האם ניתן לכפות על האישה לקבל את הגט לפני תשלום הכתובה.

...

בקשת האיש לעכב את יציאת האשה מן הארץ, נדחית.

וכתבו במסקנתם: "למרות כל האמור לעיל, עדיין לא ניתן להורות על קביעת תאריך לסידור גט פיטורין. לצדדים דירת מגורים משותפת בהרצליה. כל עוד לא פורק השיתוף הדירה זו, ולמצער כל עוד לא הוכרע היכן יגור כל צד לאחר סידור הגט, לא ניתן לבצע את הגט. כמו כן, יש לעשות את מירב המאמצים שענין החזקת הילדים והסדרי ראייתם יוכרעו עוד קודם הגט." ובפסק דין שניתן בביה"ד הגדול בהרכב הדיינים הרה"ג: מרן הראש"ל זצ"ל, הרב מ' אליהו והרב ש' ישראלי (פורסם בפסקי דין רבניים חי"א עמ' 226 ואילך) מפ"כ של הגר"מ אליהו (עמ' 232), דנו האם ביה"ד צריך לעורר את עניין הכתובה אם האיש אינו עושה כן, וכתבו וז"ל: " ...ונאמר בסדר גט ראשון אות רמ"ה אם המגרש מבקש שתחזיר לו הכתובה ושבאם לא תחזיר לו הכתובה יכתבו לו שובר, כותבים לו, אבל אם אינו מבקש א"צ להזהיר אותה ע"ז. וכתב ע"ז קב ונקי בעמוד מ"ג ס"ק נ"ח שאע"פ שבאות רי"ט כתוב שיתפשרו לפני הגט על הכתובה, בדיעבד אין קפידא, ואח"כ הביא מה שכתב מהר"מ ר"י בביאור שלו, ומוזכר גם בפס"ד הנ"ל, וזה לשונו: נראה שבזמננו שהמנהג פשוט שקודם הנתינה היא מוחלת לו הכתובה בפני הרב והעדים כדלעיל...

וכתב במסקנת דבריו: "סוף דבר אני אומר אף שהראיתי פנים להקל בדין זה, עכ"ז לא מלאני לבי לחלוק על דין פשוט של סדר הגט המוסכם להלכה מכל ישראל, גם לא ראיתי שום חילוק בין נדון השאלה לנדון של סדר הגט, אמנם מכ"מ מי שלבו רחבה ורואה קלקולים בחדול הגט ורוצה לסמוך על דעתו להקל לענ"ד ימצא סמיכה קצת בהערות הנ"ל." כלומר, שעל אף שלפי האמת הגט כשר, והחשש הוא מפני לעז בעלמא שיצא על ידי הבעל ויתקבל על ידי אינשי דלא גמירי, אין לשנות ממה שכתב הרמ"א בסה"ג אלא במקום הצורך.