ביום 20.5.2021, כשבוע וחצי לפני הדיון שנקבע, הגיש ב"כ האישה בקשה לסגירת תיק הגירושין וכתובה, כאשר נימק את הדברים שהתובעת שמעה את דברי ב"כ הבעל ואת דברי ביה"ד, וראתה את החלטת ביה"ד, והבינה שאין טעם בניהול תביעת גירושין, כאשר הבעל טוען לשלו"ב וביה"ד ממליץ על פניה לגורם מקצועי.
· לאחר תגובת האיש, ביה"ד החליט לא למחוק את התביעה.
כמו"כ, יש לקבוע שהתביעה הרכושית של הבעל היא כנה, כאשר פירט בה את מכלול הרכוש של הצדדים – חשבונות, זכויות מעבודה, כלי רכב, משק ע"ש הבעל טרום הנישואין, והלוואות, וכן נעשה מתוך רצון ליעילות בהסדרת ממונם של הצדדים טרם הגירושין, בפרט כאשר היתה תלויה ועומדת מנגד תביעת כתובה בסך 156,000 ש"ח, כפי שעולה אף מפרוטוקול הדיון:
"ב"כ האשה: שיכרוך כמו שצריך [...]
...
(8) החליט בית-הדין שלא להיעתר לבקשה, רשאי בית-הדין לפסוק בהתאם לחומר שבתיק או לתת הוראה אחרת בדבר המשך הדיון.
עיי"ש שסיכם את העניין:
"לאור כל מה שהארכנו וביארנו, יש לקבוע שמכיון שהחלטת הסגירה ניתנה על ידי דיין יחיד, להחלטה זו לא יכול להיות תוקף משפטי הקובע את מחיקת התביעה, וזאת מפני שעפ"י חוק מתן החלטה שיפוטית של מחיקת התביעה בדיין אחד הינה החלטה שיפוטית נטולת סמכות. ומשכך לא יכול להיות לה תוקף. ולפיכך יש לקבוע שההחלטה שניתנה על ידי דיין אחד הינה סגירה מנהלית בלבד ואין בה משום מחיקת התביעה. ולפיכך לא פקעה סמכותו של בית הדין."
הדברים הם קל וחומר לנידו"ד כאשר הבעל מתנגד למחיקת התביעה (כאשר בנידון שם היתה בבקשה משותפת), וכפי שהביאו שם מדברי הגר"א שפירא זצ"ל בפד"ר (כרך יא עמ' 383-382):
"היוצא מכל הנ"ל הוא שלא רק לתובע יש הזכות לתביעה מביה"ד לעשות אתו צדק, אלא גם הנתבע זכאי לתבוע שיעשה צדק אתו מול תביעת התובע, ולא יהיה תלוי רק בקפריזות של התובע שברצונו יזרוק טענות, ואם יהיה כדאי לו יפסיק את הדיון וישמור לעצמו זכות להכריחו שוב כשירצה, אלא הנתבע רשאי לומר לביה"ד דינו דינאי ולא להשאיר עילת תביעה, שיש בה משום נזק לנתבע בהיותה תלויה ועומדת, וזהו היסוד לתקנה שאין סוגרים תיק על פי בקשת התובע בלבד, אלא ביה"ד שומע הצדדים ורק כשמשתכנע שהפסקת הדיון באמצע לא תגרום תקלה והפסד לנתבע, סוגר את התיק."
אכן, ביה"ד נעתר לבקשת האשה לסגירת התיק אולם הסגירה נעשתה לאחר שהבעל פתח תיק גירושין מטעמו, וביה"ד ראה בכך המשך ישיר ורצוף בנושא הגירושין המתנהל בין הצדדים, כאשר מטעם מנהלי הורה לסגור את התיק הרשום על שם האשה ולהעביר את הדיון לתיק הרשום על שם הבעל.
"
לאור האמור, ומאחר שאין כל בסיס לטענת האשה וב"כ לחוסר סמכות ביה"ד, ואף לא הייתה התייחסות ממשית בסיכום שהגישו לכך שהבעל פתח תיק כבר מיום 23.2.2021, הרבה לפני שהאשה פתחה תיק בביהמ"ש.
יודגש, כי ההסתייגות של ביה"ד בדרך כלל מלהשית הוצאות משפט נובע מהתפישה ההלכתית ששערי בית הדין פתוחים לכל מבקש לברר את תביעתם שמה, ושאין לחייב את המפסיד בדין על כך שרצה לקבל את יומו בביה"ד ולהשמיע את טענותיו שם. לא כן הדבר כאשר מדובר בהליך הפוך, כאשר צד אחד טוען נגד סמכות ביה"ד ומסרב לעמוד בפניהם לדין, ומנסה לשלול מהצד השני את האפשרות להשמיע בביה"ד את טענותיו, בפרט כאשר הטענה לחוסר סמכות מלווה בחוסר תום לב. כאן, אדרבה, יש לחייבו על טענתו השגויה בהוצאות אשר גרם לצד השני כדי לכופו לעמוד עמו בדין, כמש"כ בשו"ע (חו"מ סימן יד סעיף ה):
"המתחייב בדין אינו חייב לשלם לשכנגדו יציאותיו אע"פ שהזקיקו לדון בעיר אחרת וה"מ דלא מסרב למיקם בדינא [=לעמוד בדין] אלא שרוצה לדון בעיר אחרת אבל אם היה מסרב לבא לב"ד והוצרך התובע להוציא הוצאות לכופו לירד לדין חייב לפרוע לו כל הוצאותיו."
לכן, ביה"ד מחייב את האשה בסך 1,000 ש"ח הוצאות משפט לבעל, וכן סך 1,000 סך לאוצר המדינה בדחיית הטענה לחוסר סמכות ביה"ד.
מסקנה
לאור כל הנ"ל, ביה"ד קובע:
הסמכות לדון בחלוקת רכוש נתונה לביה"ד.
האשה חייבת בהוצאת משפט בסך 1,000 ש"ח לבעל וסך 1,000 לאוצר המדינה.
