טענות המשיבה בתשובתה לערעור ובערעורה שכנגד
בתגובתה לערעור ובערעור שכנגד מלינה המשיבה על בית הדין שלאחר שהגיע, להבנתה, למסקנה העקרונית כי יש לחייב את הבעל בכתובה לא חייב אותו בפועל במלוא הכתובה ולא נתן את דעתו למה שאמרו חז"ל כי מטרת הכתובה היא "שלא תהא בעיניו קלה להוציאה" ובודאי כאשר מדובר בכתובה שהסכום הנקוב בה אינו גבוה, לשיטתה, סך של 100,000 ש"ח.
לגופם של דברים והמענה לטענות המערער מאשרת המשיבה כי אכן דרשה לעבור דירה אלא שלדעתה דרישתה זו מוצדקת הייתה והמערער שסרב לעבור דירה והתעקש להמשיך לגור באותו ביניין שבו גרה אימו הוא שנהג בכך שלא כראוי ושלא כדין, ולפיכך הוא האחראי למשבר שארע עקב חילוקי הדיעות בעיניין זה ולגירושין שבעקבותיו.
בחקירת האשה בבית הדין האיזורי השיבה לשאלה "מתי החלטת שלא יהיה שלום בית?" ואמרה: "כשיורם החזיר תשובה שלילית." ובהמשך החקירה אמרה שוב: "החלטתי שאני רוצה להתגרש אחרי שיורם נתן תשובה שלילית והוא לא מוכן לבקשה שלי למעבר דירה. משם הכיוון שלי הפך להיות לגירושין."
עולה איפוא מן הדברים שבנדון דידן היה דין האשה כדין 'מורדת', כמו שכתב הר"י מיגאש, ותצא שלא בכתובה.
לכל היותר – אילו היו טענותיה מוכחות היה בהן (מלבד בסיס לתביעת נזיקין) יסוד לחלוקת האחריות לגירושין בין הצדדים בחינת 'מרידה הדדית' – היינו קביעה שמשמעותה זהה למסקנה האמורה בלאו הכי: האשה 'מורדת' היא, הבעל גם הוא חפץ בגירושין – לכל היותר יש לראות גם אותו 'מורד' – והתוצאה היא גירושין ללא כתובה.
...
טענות המשיבה בתשובתה לערעור ובערעורה שכנגד
בתגובתה לערעור ובערעור שכנגד מלינה המשיבה על בית הדין שלאחר שהגיע, להבנתה, למסקנה העקרונית כי יש לחייב את הבעל בכתובה לא חייב אותו בפועל במלוא הכתובה ולא נתן את דעתו למה שאמרו חז"ל כי מטרת הכתובה היא "שלא תהא בעיניו קלה להוציאה" ובוודאי כאשר מדובר בכתובה שהסכום הנקוב בה אינו גבוה, לשיטתה, סך של 100,000 ש"ח.
לגופם של דברים והמענה לטענות המערער מאשרת המשיבה כי אכן דרשה לעבור דירה אלא שלדעתה דרישתה זו מוצדקת הייתה והמערער שסירב לעבור דירה והתעקש להמשיך לגור באותו בניין שבו גרה אימו הוא שנהג בכך שלא כראוי ושלא כדין, ולפיכך הוא האחראי למשבר שאירע עקב חילוקי הדעות בעניין זה ולגירושין שבעקבותיו.
ואדרבה, אם הבעל היה חפץ באשתו למרות מרידתה אלא שבסופו של דבר גירשה בגלל המרידה, הייתה צריכה 'התראות' ו'המלכות' כדי שתפסיד את כתובתה, אבל כיוון שגם הוא לא רצה בה – מטעמיו שלו שמלבד המרידה המדוברת (ובנידון דידן היינו אף בשל התלונות במשטרה, בין שנראה אותן כתלונות שווא שייתכן שמצד עצמן מביאות להפסד כתובתה בין שלא נראה אותן ככאלה) – בכהאי גוונא הפסד הכתובה והתוספת הוא גם ללא התראה וכמו שכתבו בפד"ר (ח עמ' 324–325 בפסק דין המתחיל בעמ' 321):
נראה לומר דההבדל הוא בזה: במקום שהאשה היא המורדת בבעלה והבעל רוצה באשתו, הרי כל ההכרזות והתראות שנאמרו במורדת, וכל התקנות הללו לא באו אלא ללחוץ עליה שתמלך בדעתה ותשוב לחיי שלום עם בעלה.
סוף דבר:
בנידון דידן דין האישה כדין 'מורדת' שהבעל רוצה לגרשה, ששוב אין צורך בהתראות ומפסידה את כתובתה ואת תוספת כתובתה.
לכל היותר – אילו היו טענותיה מוכחות היה בהן (מלבד בסיס לתביעת נזיקין) יסוד לחלוקת האחריות לגירושין בין הצדדים בחינת 'מרידה הדדית' – היינו קביעה שמשמעותה זהה למסקנה האמורה בלאו הכי: האישה 'מורדת' היא, הבעל גם הוא חפץ בגירושין – לכל היותר יש לראות גם אותו 'מורד' – והתוצאה היא גירושין ללא כתובה.
