תביעת כתובה בעקבות גירושין בשל אלימות ובגידה

החל משלהי שנת 2016 היתקיימו בפנינו חמשה עשר דיונים! (11 מתוכם בעיניין הגירושין והכתובה) הרוויים כאמור בטענות קשות של מי מהצדדים על מישנהו - שעסקו בין השאר בבגידות, אלימות פיזית, נפשית, תלונות במישטרה על אלימות, גניבות, ניסיון ל'תפירת' תיק פלילי וכדו', פירסום בושתו וחרפתו של בן הזוג באחד מערוצי התיקשורת המרכזיים ועוד - כמפורט בפרוטוקול הדיונים.

בתאריך כ' בסיון תשע"ו (26.06.16) - הגיש הבעל תביעת גירושין וטען שהוא מאס באשה אך האשה סירבה לקבל גט. בתאריך ז' בסיון תשע"ז (01.06.17) הגישה האשה תביעה לשלום בית, כשמנגד טענה כל העת שבעלה בוגד בה. בתאריך ד' בתמוז תשע"ח (17.06.18) בפסק דינו של בית הדין (בהרכבו הקודם) חויבה האשה בגט.

] דיון בכתובה או סידור הגט, מה קודם למה? לכאורה זוהי הלכה ברורה שיש להקדים דיון על הכתובה טרם מתן הגט, וכפי שכתב זאת להדיא הרמ"א ב'סדר הגט' (אבן העזר סוף סימן קנד סעיף פא) וזו לשונו: "וישאל הרב אחר הכתובה ושתחזיר לבעל הכתובה או תמחול לו כדי שלא יבואו אחר כך לידי קטט מחמת הכתובה ושיאמר הבעל על מנת כן לא גרשה." מבואר בדברי הרמ"א שכדי למנוע מצב שבו יוציא הבעל לעז על הגט יש להמנע מלהשאיר את הדיון על הכתובה לאחר הגט.

ולא היא! רצונו היחיד הנו לטרטר את האשה עד שתמחל על כתובתה, הא ותו לא. בא כוח האשה כבר הביע בפנינו את אי שביעות רצונו מהחלטת בית הדין שפטרה את הנתבע מחיוב מזונות לאשה, ונימצא שהבעל תופס את החבל משני קצוותיו, כשמחד הוא רוצה להתגרש אך טוען שזו תביעת האשה ולא מגיע לה מזונות לאור סרובה בעבר להתגרש כשזו הייתה תביעתו שלו, ומאידך הוא עומד על דעתו שלא לתת גט לאישתו כל עוד לא תהא החלטה בעיניין הכתובה.

...

וכן מובא בפסק דין של בית הדין הגדול (תיק מס' 1758, לא פורסם) במותב הדיינים הגאונים הרב שלמה משה עמאר, הרב שלמה דייכובסקי והרב עזרא בר שלום, שכתבו כך באישה שמעכבת את הגירושין לשם השגת מטרות ממוניות, וזה לשונו: "מן החומר שבתיק עולה שאכן יש מקום לחיוב בגט. שני הצדדים אינם רוצים זה בזה, כפי שקבע בית הדין האזורי, ועל כך לא הוגש ערעור על ידי המשיבה. אף על פי כן מסרבת המשיבה לקבל גט, כדי להבטיח את ביצוע פסק הדין לחלוקת רכוש שנידון בבית המשפט – אם עמדתה לחלוקת הרכוש לא תתקבל שם וכו'. אנו סבורים שאין להשתמש בגט כמנוף להישגים רכושניים, בנושא שנדון בערכאה אחרת. הצדדים אינם חפצים זה בזה, והדיון נסב כולו על הרכוש בלבד וכו'." ועיין עוד בפד"ר יג (עמ' 267) שהביאו ראיות לכך שעיגון לבדו זוהי עילה מספקת לחיוב גט, והוכיחו כן מראשונים נוספים[footnoteRef:25].

מן הכלל אל הפרט - חיוב בגט נמצאנו למדים שמקרה דנן - שהצדדים פרודים מזה חמש שנים תוך כדי מלחמות בלתי פוסקות - הולם להפליא את דבריו של הגר"ח פלאג'י ורבינו ירוחם גם יחד, שהרי שני הצדדים מורדים שנים זה בזה ומואסים אחד בשני באופן הגלוי ביותר ואין שום סיכוי לשלום בית וגם אף אחד לא העלה זאת על דל שפתיו.

על כן טענת בא כוח הבעל בעניין נדחית.

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק ‏1027186/10 בבית הדין הרבני האיזורי אשדוד לפני כבוד הדיינים: הרב אריאל שוייצר, הרב אלימלך וסרמן, הרב עידו שחר התובעת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד רפי שדמי וטו"ר הרב חיים והב) הנתבע: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד יעקב סידי ועו"ד עדו דיבון) הנידון: פשרה בתביעת כתובה בגירושין מחמת מריבות הדדיות פסק דין

במענה לטענה שבגד בה עם שלש נשים שונות, טוען האיש שמעולם לא בגד באישה, והדגיש שלא יסכים לשום פשרה כספית המבוססת על הטענה שהוא בגד באישה.

על הארוע עצמו אמרה האישה שהאיש חסם את הדלת בגופו וכשבאה לפתוח הדף אותה עם המרפקים וקילל אותה, אך הדגישה שהאיש בדרך כלל אינו אלים, וגם במקרה זה לא הכה אותה בכוונה תחילה ומדובר היה ב'קטע של דחיפות' כלשונה.

...

טענת האיש נדחית, השינוי שעליו כותבת האשה לא כלל גירושין אלא לימודים אקדמאים שתחילה האיש תמך בהם, ורק אחר כך התנגד והאשה סירבה לקבל את תכתיביו.

מסקנתנו היא שמהפירוד בפועל ואילך האיש קיים קשר זוגי קבוע ופומבי עם בת זוגו, וחלק ניכר מהזמן התגורר עימה בביתה בגבעתיים.

לאור כל האמור, ולאחר עיון ושיקול דעת ביה"ד פוסק: האיש ישלם לאשה לסילוק כלל תביעותיה בבית הדין סך כולל של 100,000 ש"ח. התשלום כאמור, בתוך 90 יום.

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק 1129254/4 בבית הדין הרבני איזורי אשקלון לפני כבוד הדיינים: הרב מאיר כהנא – אב"ד, הרב שלמה צרור, הרב **** גודיס התובעת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד בת אל גרינברג ועו"ד עמנואל שרעבי) הנתבע: פלוני הנידון: פשרה בחיוב כתובה במי שעזבה את הבית ותבעה גירושין בטענת אלימות פסק דין

זאת ועוד, הבעל טען שהאישה בגדה בו. לאור כל זה, אין הדבר פשוט שהאישה זכאית לתוספת כתובה, ויש לעיין היטב בטענותיה, הן העובדתיות והן ההלכתיות.

ועוד אם יש לחייב את הבעל בכתובה כשלא הותרה על כך? האם יש לחייב את הבעל בכתובה משום שהיכה את אישתו אע"פ שביה"ד לא התרו בו? אישה שתבעה גירושין וכתובה בטענת "רועה זונות", האם צריך התראה בבעל כדי לחייבו בכתובה? ראשית, בעיניין תביעת האשה לחייב את הבעל בכתובה הואיל והוא "רועה זונות", הינה מרן הב"י (ס"ס קנד) הביא דברי האגודה בפרק הבא על יבמתו (סימן עז), וז"ל: "פעם אחת בא מעשה לידי, לאה טוענת על ראובן שהיה רועה זונות והוא כופר, ופסקתי שאם תביא עדים שהוא כן יוציא וייתן כתובה, איבעית אמא קרא ואיבעית אמא סברא ואיבעית אמא גמרא. קרא, דכתיב אם תקח נשים על בנותי. גמרא, דאמרינן ביבמות (סה.) והוא דאפשר בסיפוקייהו, ובנדון זה יאבד הון. סברא, דגרע מכל הני דפרק המדיר (עז.) ודוקא שיש עדים שראו אותו עם המנאפים, אבל אם הביאו לו הנכרים בנים עבור זה, לא כפינן ליה, שראינו כמה נספים בעלילות, ודוקא שיכולה האשה לבקש עליו עדים שיעידו מעצמם, אבל לא פסקתי להחרים על ככה, דכל ישראל בחזקת כשרות עד שייוודע פיסולו. גם אמרתי שיעידו עדים זה שלא בפני זה ויחקרו אותם בדרישה וחקירה כמו על דיני נפשות, ואחרי שפסקתי הפסק, שלחו קרובי האשה תשובת הר"מ ז"ל והאריך בה מאוד, וכתב כל הני טעמי שכתבתי, וסוף דבריו, היכא דאיכא עדות או כשהודה מעצמו כייפינן ליה להוציא." הא קמן דמבואר באגודה הא דרועה זונות כופין אותו להוציא ויתן כתובה, חדא, דמונע מאישתו מצות עונה, ועוד שמאבד הון ואין יכול לזון את אישתו, ועוד דלא גרע זה מכל המומים המוזכרים בפ' המדיר דיוציא ויתן כתובה.

ולענ"ד, אף על פי כן, אין להשיב את האישה למקום שאין היא רוצה בו, בעקבות אלימות שחוותה, ועל כן יש לחחיב את הבעל בכתובה אם תוכח אלימותו, ויש מקום לפשר בשליש אם יש רגלים לדבר כבנדון דידן.

...

אלא דלכאורה דברי הבית יעקב סותרים מרישא לסיפא, דברישא כתב הא דפטור הבעל מליתן לה כתובה כשטוענת מאיס עלי הוא משום דלא גרע מאם הוא היה אומר מאיסה עלי, ולפי"ז משמע אפי' היתה תובעת כתובתה אין לה כתובה, וכן משמע ממה שכתב להוכיח מהרואה דם שמונעת ממנו תשמיש מחמת אונס דילה, ואעפ"כ פטור מליתן לה כתובה, וכן משמע מהא דאיתא בגמ' נדרים (צא.) דבאשת כהן שנאנסה שחייב ליתן לה כתובה, זה אינו אלא משום שקדושת כהונה גרמה לה ליאסר עליו, משמע הלא"ה היה פטור מכתובה שהרי אין יכול לשמש עמה, וכל שכן בטוענת מאיס עלי שיצאה מכלל נשים דניחא להו דטב למיתב טן דו, ומאידך בסוף דבריו משמע שפטור מליתן לה כתובה רק משום שמחלה על הכתובה כמבואר להדיא בסוף דבריו.

והרי דיו לבא מן הדין להיות כנידון, שגם המורד בדבר הידוע לכל, אין עוד צורך להתרות בו. נראה לי פשוט שעל דרך זו, כל בעל הוא מותרה ועומד לעניין הכאה, ואין צורך להתרות בו לחדול מכך.

אודה כי אם יבואו בפנינו בני זוג שהגיעו ממדינה אחרת, אשר בה עדיין לא נשתרשה בתודעה הציבורית חומרת הדבר, ייתכן שיהיה מקום להפעיל עליהם את דברי הפוסקים שהביא הרה"ג גודיס שליט"א, אך במדינות המתוקנות בימינו, אין כל מקום וצורך בהתראה זו, והמכה את אשתו מתחייב בכתובתה לאלתר, מכוח היותו "מותרה ועומד", כפי שאמר השבו"י הנ"ל בעוברת על דת. אזכיר כי גם בדיני ממונות, בענייני שכירות פועלים, נקבע בגמ' ב"ב (דף כא ע"ב), כי בעלי מקצוע מסוימים הם "מותרים ועומדים", ואם הם קלקלו בעבודתם ניתן להעבירם מתפקידם ללא התראה, ובפוסקים מצאנו דוגמאות נוספות על אלו הנזכרות בגמרא.

בתאריך י"א אדר התשע"ה (2.3.15) היתקיים דיון בביה"ד. האשה ביקשה להתגרש, הבעל אמר כי אינו מוכן להתגרש וכי האשה רוצה לגור בעיר אחרת "והמצב ימנע ממני לראות את הילד". לטענת האשה: "זו קנאה אובססיבית, מחשבות שאני בוגדת בו [...] הוא טוען שאני בעבודה בוגדת עם גברים אחרים, אח"כ זה עבר לקללות, זונה, שרמוטה, עוורת [...] היה מצב שבבית ההורים שלי הוא כעס, הוא דרש לדעת את כל הגברים שהייתי איתם לפני החתונה ויצאתי איתם, ובגלל שהוא אמר שלא סיפרתי לו הוא אומר שאני בוגדת, הוא שבר שתי תמונות בבית של ההורים שלי [...]

דיון ראשי פרקים אשה שטוענת שבעלה משפיל אותה ומשליט כלפיה אלימות נפשית מחייבים את הבעל בגט – הדבר תלוי אך ורק ברגשות האשה כלפי הבעל טוענת 'מאיס עלי' ותובעת כתובתה – פעמים שנאמנת בטענת 'מאיס עלי' ב'אמתלא מבוררת' – מחייבין בגט צירוף שיטת רבינו ירוחם והגר"ח פלאג'י מסקנה ופסק דין אשה שטוענת שבעלה משפיל אותה ומשליט כלפיה אלימות נפשית מחייבים את הבעל בגט.

ובנדון דידן לא הגישה האשה תביעה לכתובה, אך ב"כ האשה טען בדיון מתאריך י"א באדר התשע"ה (2.3.15): "לא הגשנו תביעה לכתובה. דברתי איתה, אם הם יתגרשו היא תוותר על הכתובה, אבל אם הוא יתעקש ויידרש דיון הוכחות, היא תעמוד על כתובתה." ולפי האמור, גם אם נחשיב את דברי ב"כ האשה כטוענת לכתובה למרות העידר תביעה לפנינו, יכולה האשה לטעון שרוצה להתגרש מאחר ומאוס עליה.

...

דיון ראשי פרקים אישה שטוענת שבעלה משפיל אותה ומשליט כלפיה אלימות נפשית מחייבים את הבעל בגט – הדבר תלוי אך ורק ברגשות האישה כלפי הבעל טוענת 'מאיס עלי' ותובעת כתובתה – פעמים שנאמנת בטענת 'מאיס עלי' ב'אמתלא מבוררת' – מחייבין בגט צירוף שיטת רבנו ירוחם והגר"ח פלאג'י מסקנה ופסק דין אישה שטוענת שבעלה משפיל אותה ומשליט כלפיה אלימות נפשית מחייבים את הבעל בגט.

והנה דעתו של מהר"א ששון בספרו תורת אמת (סימן קפ) הובא (בקיצור) בבאר היטב (אבן העזר סימן עז ס"ק יב) ובאוצר הפוסקים (שם קונטרס כפיה, אות י) שאם האישה אומרת 'מאיס עלי' אפילו אין זה מחמת בעילה הוויא טענה – תחילה הציע הספק שבנידונו ועיקר דברי הספק הם אי בעינן 'מאיס עלי' מחמת בעילה או לא ולבסוף מסיק: "כל זה אני מספק בנידון דידן ולא מצאנו בשום מקום מהפוסקים הכרח גמור ולא אפילו מקצת הכרח בשום צד מהצדדים הללו, ואפשר שהם הניחוהו לרוב פשיטותו, ומכל מקום המכוון אצלי שכל שאינה רוצה בו, ואומרת 'שנאתיו', 'לא יקרא עוד בעלי' הוי 'מאיס עלי'." טוענת 'מאיס עלי' ותובעת כתובתה – פעמים שנאמנת דעת החזון איש (אבן העזר סימן סט אות טז) מבוארת, שכתב: "דכל שמתאמת דבריה [...] לא הפסידה כלום במה שתובעת גם כתובתה, וכל הפוסקים לא הזכירו תנאי זה. והעיקר לפי ראות עיני הדיינים אם יש ריעותא במה שתבעה כתובתה, אבל אם נראים הדברים שבעלה מאיס עליה אלא שמבקשת כתובתה כדי שתוכל להתפרנס, למה לה לוותר על שלה? כיון שחייב לה כתובה אינה מפסידה בתביעתה, וכל שכן שאומרת שיתנו לה לפי הדין המגיע לה, שלא הפסידה בכך." וכך מובא כבר התשב"ץ (חלק ב סימן ח) המובא לעיל: "על אישה שבעלה מצער אותה הרבה [...] ומכל מקום אם היא מרוב שיחה וכעסה הולכת לבית הדין ותובעת כתובתה, לא הפסידה כלום, ורחמנא ליצלן מעלבון העלובות, וכי כך עונים את המעוקות [...]" הרי לנו שאפילו כשהאישה תובעת כתובתה תלוי בראות עיני בית הדין.

בנסיבות שלנו הצדדים פרודים כשנתיים, האישה טוענת 'מאיס עלי' והבעל מתנה את הגט בהסדרי שהות שאינם נידונים כלל בביה"ד אלא בבית המשפט, הרי יש מקום לחייבו בגט ובמיוחד לאור מאמרו של הג"ר נחום פרובר שליט"א (פורסם בקובץ כנס הדיינים התשס"ח עמ' 114) שכתב: "[...] לעניין חיוב גט לפי דינא דרבנו ירוחם אין הבדל מי הראשון שהתחיל לטעון שרצונו להתגרש. וכמו כן אין הבדל בסיבת מי המצב שכיום אין צד רוצה את משנהו, והעיקר תלוי אם כיום יש עיגון או לא, דהיינו: אם המצב שבפנינו הוא שהבעל לא מעוניין באישה כלל אף אם האישה תרצה לחזור אליו או לחילופין כיום המצב הוא שאין האישה מעוניינת בבעל אף אם הבעל ירצה לחזור אליה – זהו מצב שכיום שני הצדדים מעוגנים, ולכן יש לחייב בגט כל צד המעכב את הגירושין, ללא קשר מי גרם למצב הקיים, היות שאין זכות לכל צד לעגן את משנהו." מסקנה ופסק דין הבעל חייב לתת גט לאשתו.

ואני נותנת לו הזדמנויות ומוותרת על בגידות והתכתבויות עם נשים, ושהוא אונס אותי כשאני אסורה.

האישה תובעת גירושין שלדבריה בזמן שהיא חיה איתו "החיים הם סיוט". כבר בפירוד הראשון שנמשך כ-19 חודש תבעה האישה גירושין עקב אלימות מילולית ופיזית.

] אישה הטוענת שבעלה כופה אותה לשמש בזמן נידתה, האם כופין הבעל לגרש ויש להוסיף בנדון דידן, בדיון בתאריך 24/04/2022 האישה תבעה גירושין בנוכחות הבעל גם בנימוק שסבלה ממנו מאלימות מינית, שהיה כופה אותה לשמש שלא ברצון גם בזמן נידותה, וזה היה באופן שיטתי, האישה הדגישה היא לא תובעת כתובה, רק גט (שורה 38).

...

עוד כתב לבאר שהגרח"פ מיירי שהקטטות הם משני הצדדים, אולם אם רק הבעל מרגיל בקטטה, ועיניו נתן באחרת, בזה לא דיבר הגרח"פ ז"ל. שו"ר בפסקי הדין הרבניים ח"ט (עמ' 213) מהדיינים הרבנים הגאונים גורן, קאפח והגר"מ אליהו שכתבו שאין להסיק מתשובה זו של הגרח"פ שום מסקנה הלכתית חדשה בדבר כפייה לגט, כל שכן שמדובר בכפיית הבעל לנתינת גט, ואף אין לכוף אשה לקבל גט אא"כ האשה מורדת, או שטוען הבעל שמאוסה עליו ויש סיבה מבוררת לכך, וגם יש רגלים לדבר שטענתו אמת, שאם בנוסף על כך חיים בנפרד זה מזו כמה שנים ואין תקווה לשלום בית, אז כופין אותה לקבל גט. ועכ"פ גם לדבריהם היכא שהאישה מורדת, שזה לבדו אין לכופה להתגרש לאחינו האשכנזים שנוהגים בחדר"ג, מ"מ בצירוף פירוד י"ח חודש, יש לכופה להתגרש, וכן לדבריהם היכא שהבעל טוען שמאוסה עליו, ויש סיבה מבוררת לכך, וגם יש רגליים לדבר יש לכופם על הגט.

ומסוף דבריהם שם מוכח שכל שהתאמת לביה"ד שהאשה מסרבת להתגרש מחמת נקמנות גרידא, יש לחייבה לקבל גט, וכדמוכח מדברי הרמב"ם ומדברי הגרח"פ. ופסק דין זה נכתב ע"י הגרי"ש אלישיב ז"ל והובא בספרו קובץ תשובות ח"ב (סימן קט"ז).