הערייה היתנגדה להרחבת חזית בסיכומי כרדוש, כמו למשל בכל הנוגע לטענה החלופית, והוסיפה כי בכל מקרה, הכספים הועברו לתאגיד המים, ולפיכך, ככל שבית המשפט יורה על השבתם, יש לחייב את התאגיד לעשות כן.
התאגיד מצידו טען כי התביעה איננה מעוררת כל עילה כנגדו.
לטענת המשיבה, משהמחלוקת בין הצדדים נסבה על היחס בין תשלום הוצאות הפיתוח, כתנאי לקבלת המלצה לחכירת המיגרש, לבין תשלום היטלי הפיתוח כתנאי לקבלת היתר בנייה, היה על הערייה עצמה, אשר בידיה מצויים התחשיבים והנתונים אודות הפיתוח, להוכיח את טענתה כי היטלי הפיתוח חושבו תוך החרגה של איזור התעשייה.
אלא, שכפי שנקבע בפסק הדין (סעיף 48), לא הוכחה זהות כזו ואף ניתן לקבוע כי באיזור התעשייה בוצעו על ידי הגורם המפתח עבודות נרחבות, שכללו גם סלילת כבישים וכיו"צב.
העברת נטל הראייה
בית המשפט קמא קבע כי על אף שהנטל להוכיח כי קיים חיוב כפול מוטל על המשיבה, הנטל להביא את הראיות בעיניין זה הועבר אל המערערות והתאגיד, וזאת משום שהנתונים הרלוואנטיים אמורים להיות בידי המערערות והתאגיד, ולא בידי האזרח עליו הושת התשלום, ומכאן שנטל הראיה הראשוני, במקרה שכזה, אשר בו המשיבה הייתה צריכה לעמוד, אינו כבד, ומשעמדה בו המשיבה, הנטל עבר אל המערערות והתאגיד.
נטל הבאת הראיות הועבר לפיכך, אל שכמי המערערות והתאגיד, ועליהם היה לעורר ספק בלב בית המשפט באשר לקיומו או לאי קיומו של הדבר המצוי בתחום ידיעתו (ע"א 73/86 שטרנברג נ' עריית בני ברק, פ"ד מג(3) 343).
...
על כל פנים, נימוק זה, כשלעצמו, איננו מוכיח כי המסקנה אליה הגיע בית המשפט קמא הינה שגויה.
נוכח המפורט לעיל, אני סבורה כי יש לדחות את הערעורים, למעט בעניין סיוג החיוב לגבי התאגיד כך שלא יחול על הסכום שנגבה עבור התיעול.
סוף דבר
לסיכום, אציע לחברי להורות על דחיית הערעורים, למעט ערעור התאגיד, כך שיקבע כי על המערערים לשלם למשיבה, יחד ולחוד, סך של 209,838 ₪.
